רננה רז מדברת על לימודיה בתיאטרון החדר: "כאן למדתי כיצד להיות אדם-יוצר".
בימוי: שלי גורל. צילום: גיא דוידי.
החוויה אינה על הבמה או על האקרן. היא בתודעתו של הצופה. תפקיד היוצר הוא ליצור קשר עם תודעתו של כל צופה. לקשר הזה אנו קוראים אהבה. |
 האיגרת השבועיתיום ה', 2011 . 7 . 21-------------- בימים אלו מידע נוסף כאן -------------- ייעוץ אישי ליוצרים יש לך קטע? שלח/י אותו אלינו לאיגרת -------------- -------------- --------------
בְּשָׁעָה זוֹ שֶׁל שַׁחֲרִית מְפֻנָּקָה וְצִפֳּרִים חָדְלוּ מִלְּצַיֵּץ צִיּוֹן צִיּוֹן כְּנַף הַדֶּלֶת נִפְתַּחַת, וּמַבָּט בֶּן מֵאָה אִמָּהוֹת נִכְנָס עַל קְצוֹת נוֹצוֹתָיו לְהָעִיר יְלָדִים לִמְלֶאכֶת יוֹמָם הַנִּמְאֶסֶת, מְלַטֵּף אֶת הַכֶּתֶם הַלַּח שֶׁהִשְׁאִירוּ שְׂפָתַיִם תְּפוּחוֹת עַל צִפִּית הַכָּרִית, אֶת הַנְּחִירַיִם הַמּוֹצְצוֹת בְּהִתְמַכְּרוּת אֲוִיר לֹא מְאֻוְּרָר, אֶת הַשֵּׂעָר הֶעָבֶה, הַמְסֻלְסָל, שֶׁצָּמַח פִּתְאֹם עַל הַשּׁוֹק וְאֶת הַגֹּדֶל הַמּוּזָר שֶׁל אוֹתָהּ כַּף הָרֶגֶל. בְּשָׁעָה זוֹ נִסְגֶּרֶת הַדֶּלֶת, וְאִמֵּנוּ חוֹזֶרֶת לִישׁוֹן בְּלִי צִיּוץ. (מתוך "מסטיק – מבחר שירים", הופיע בקהיר תחת השם: "כשאני נשארת לבד", 2010)
(הקטע הבא הוא מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר, ללא הערות השוליים. הערה: הדיון הזה אינו בהכרח תואם השקפה אורתודוכסית. במקרה זה הגישה אל המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה כיצד היינו מתייחסים אליו?) 42. מטות: במדבר ל' 2 - ל"ב
"וידבר משה אל-ראשי המטות לבני ישראל לאמֹר, זה הדבר אשר ציווה יהוה". דיני נדרים: עיקרו של דבר, שאדם חייב לקיים את נדריו. אבל אישה שהיא בת לאביה, או אשת איש, אינה נמצאת ברשות עצמה, אלא ברשות אביה או בעלה. על כן, קיום הנדרים או הפרתם תלויים בהם ולא באשה. עד כאן הקדמה. על כך עוד נאמר רבות. המלחמה במִדְיָן: ככל הנראה מדין קוסמת לעברים. הם נמשכים אל נשותיהם, תרבותם ואורחות חייהם. מדין היא למשה כמו סדין צבעוני לעיני הפר בזירה, כמו אות אזעקה לגנרל החרד. לא מכבר, בפרשת בלק, מדין הייתה שותפה לבלק בן-צפור מלך מואב, במזימה המשותפת לקלל את ישראל. כזכור, הם טרחו לשכור את הנביא הידוע בלעם בן-בעור, שהוזמן לקלל ונמצא מברך. וכן בפרשת זמרי בן-סלוא השמעוני שלקח לו מדיינית לאישה. המדיינים הם עובדי בעל-פעור אל הפריון, ופירושו של דבר הרבה מין, המכונה בשפת המקרא זימה. מאז משה ועד היום, בכל דור ובכל אתר, כל מה שיש בו לפחות מראית-עין של תאווה, מעורר זעם בקרב קנאי דתות למיניהם. משה רואה לעצמו כמשימה קדושה ואחרונה בחייו, להשמיד את המדיינים. הוא אוסף שנים-עשר אלף איש יוצאי צבא, אלף לכל שבט, מפקיד בראשם את פינחס בן-אלעזר הכהן, ואלה יוצאים למלחמה על מדין. הם הורגים את כל הזכרים, ו"את-אֱוִי, ואת-רקם, ואת-צור, ואת-חור, ואת-רבע, חמשת מלכי מדין. ואת בלעם בן-בעור הרגו בחרב". משה מצווה להרוג גם את כל הנשים הבוגרות, ואת כל הילדים הזכרים. רק הילדות והנערות הבתולות נותרות בחיים. זוהי מלחמת נקם איומה. בדרך כלל, נצטוו בני ישראל להרוג את הזכרים ולהותיר בחיים את הנשים, הטף והבהמה. לא כאן. לאחר מכן בא פירוט של השלל: "צאן שש-מאות אלף ושבעים אלף וחמשת-אלפים. ובקר שנים ושבעים אלף. וחמורים אחד ושישים אלף. ונפש אדם מן-הנשים אשר לא-ידעו משכב זכר, כל נפש, שנים ושלושים אלף", וכן הלאה. לאחר מכן חלוקת השלל והמס שהועלה לבני לוי ולמקדש. הם בודקים ומוצאים כי מבין אלו שיצאו למלחמה, לא נהרג איש. כוחותינו חזרו בשלום לבסיסם, לאחר שביצעו רצח-עם במלחמה שהוכרזה כמלחמת-דת קדושה.
או: כוריאוגרפיה של הנפש
17 בּוֹאִי זוּגָתִי נִמְשֹׁךְ אֶת הַחַיִּים, יֵשׁ לָךְ מַה שֶּׁיֵּשׁ לִי רַק בְּמָקוֹם אַחֵר בַּגּוּף. אַל תֵּלְכִי מֵאִתִּי אִכָּרָה שֶׁלִּי, לְאַחַר שֶׁגָּמַרְנוּ לַחֲרֹש אֶת כָּל הַשָּׂדֶה, אֵיךְ אַמְשִׁיךְ לַעֲבֹד בִּלְעָדַיִךְ, אֵיךְ אַמְשִׁיךְ לָנוּעַ לֹא אוּכַל בִּלְעָדַיִךְ – הַחַיִּים עוֹד לְפָנֵינוּ וְהָעֲבוֹדָה רַבָּה רַבָּה... (מתוך: "התעוררתי בליבו של אלכסון", 2009)
אלסינור כחור שחור
(הציטוטים במאמר, מתרגומו של ט. כרמי)
חושך. מסך. זוהי סצנת הסיום של "המלט". דומה שהיא משרתת צורך פורמאלי לשים נקודה בסוף פסוק, כאקורד סיום של סימפוניה. הכול כבר קרה, נאמר ונשמע, יכולות ההקשבה והרגשות מוצו, אין קצוות פתוחים, ונותר רק להכריז את אשר הכול יודעים: תם ונשלם ! האומנם ? נתבונן בסופדים: הוֹרָצְיוֹ, השורד, הוא הטוב ברעי המלט, היונתן שלו. פורטינברס הוא שר צבא נורבגיה, ולידו שגריר אנגליה. אך מהו תפקידם האמיתי במספד? ייעודו של הורציו מוגדר חד משמעית במילותיו האחרונות של המלט – שבשארית כוחותיו נוטל את כוס הרעל מרעו, הרוצה להתאבד בעקבותיו, וגוזר עליו: "... התהלך בעמק הבכא הזה בעצב, למען תספר את קורותי...", ומוסיף, באשר לבחירת פורטינברס לשליטה של דנמרק: "אני נותן לו את קולי המת... ספר לו את כל המקרים אשר גרמו... " ומסיים במשפט שהוא עולם ומלואו: "היתר-דומיה". אין ספק: ייעודו של הורציו להיות עד. כחמשת פליטי מצדה, ואולי יותר מכך: כיוספוס פלאביוס, להיות ההיסטוריון של עולם שאבד, בשרותו של "עולם חדש ואמיץ". אך אין זה עולם שצף יש מאין. פוֹרְטִינְבְּרַס הינו בנו של פורטינברס האב, שהפסיד בדו-קרב את נורבגיה להמלט האב. היוצרות התהפכו בסצנת הסיום. אי אפשר להתעלם מנימת הנקמה בדבריו: "יש לי זכות בממלכה הזאת, וזאת שעת הכושר", בתוספת הערה, שהאירוניה בהשוואה ל"דין התנועה" לא נעלמת מאזנינו: "אנכי, בצער אקבל את גורלי הטוב...". והורציו מאשר: "ארצה לומר דבר בשם אומרו המת: בזכות קולו (של המלט) - תפול הבחירה עליך". ואכן, דומה שהוא עד מהימן לצוואתו של המלט. אך מהי דעתו האמיתית של הורציו על פורטינברס? זו נאמרת בפתיחת המחזה: "פורטינברס הבן – בחור עז נפש וקצר רוח, קבץ אליו מכל קצווי נורבגיה כל איש מר נפש ופוחז, רעב ללחם וצמא לדם... ולדעת שליטנו הוא זומם להסתער לפתע ולכבוש שוב מידינו את האדמות אשר איבד אביו". אולי אין זה הוגן להזכיר ליוספוס פלאביוס, מה חשב על אספסינוס בטרם נכנע לו, אך צוואתו של המלט: "אני נותן לו את קולי המת" - מקבלת פתאום משמעות חדשה: "את קולי החי לא הייתי נותן לו"… באור זה, הסצנה מקבלת משמעות פוליטית נוקבת וחתרנית. קשה להאמין לצערו של פורטינברס על מות המלט, היורש החוקי, שפינה לפולש את מקומו במותו. נוספים לכך דברי שגריר אנגליה: "... מצוותו חיש נעשתה, כי רוֹזֶנְקְרַנְץ וגִילְדֶנְשְטֶרְן מתים. מי לנו יחזיר תודה ?" מצוותו של מי ? נראה שטעותו של שיקספיר יוצרת אי הבנה מרתקת: את המכתב המזויף לאנגליה כתב אמנם המלט, אך - כבקשה של קְלוֹדִיוּס! לכן, לכאורה, מצפה השגריר האנגלי לתודה - מגווייתו של קלודיוס … הורציו יודע את האמת, כי המלט הוא שגזר את דינם למות, ונכשל בלשונו פעמיים כשהוא עונה: "לא פיו. לו גם הייתה בו רוח להודות, כי מעולם לא דן אותם למות". הכישלון הראשון הוא בהסגרת האמת בעקיפין, כשהוא משיב בשם המלט על "טרוניה" כלפי קלודיוס. אך הכישלון השני הוא בשקר בוטה, המערער את אמינותו כעד. גזר הדין שגזר המלט על רעיו נמסר להורציו בלשון צינית וסרקסטית, תוך ציטוט המכתב המזויף: "הואיל ואנגליה היתה למס, ואמונים תשמור לדנמרק, הואיל ובינותן האהבה פורחת – ותפרח – כמו תמר. הואיל והשלום חייב לשגות כמו ארז בלבנון, שלום-שלום המחבר אותן כמו מקף. ועוד הואיל ועוד הואיל, שיש בהם מועיל, אם אנגליה תואיל – על כן, מיד בהיוודע תכנו של הכתוב ובלי להתמהמה, בלי מה-מה, יוצאו מוסרי הכתב הזה כהרף-עין להורג, ללא ווידוי וכפרת עוון...", אם עוד נותר ספק שמא מדובר בסערת רגש נקמה בלבד – מוסיף המלט: "קצם אינו מעיק על מצפוני, דמם הוא בראשם, כי את ראשם הכניסו בין הרים. כשהנקלה נדחק אל ריב לא – לו, בין חרבותם המרוטות של נגידי-העם, סופו להכרת" – הכרזה אליטיסטית, כמעט סוציופטית, לא רחוקה מתגובתו לרצח פוליניוס. אחרי מילים אלה אין תקומה לדמות הזכה והטראגית של נסיך מוסרי ומתייסר, אך גם אין תקומה להורציו העד. צוואת המלט: "... הגד את אמיתי, הצב לי יד שם", מכילה סתירה. הורציו מוותר על האמת למען יד ושם, והוא משקר במצח נחושה, היסטוריון בשרות אדוניו לשעבר ובעתיד. לפתע – משמעות מילות הסיום "והשאר- דומיה" – אינן רק קבלת המוות, אלא הוראה אישית ופוליטית: מה ראוי להשתקה... אם זו אכן מהותה ומשמעותה של סצנת הסיום - היא אינה אקורד פורמאלי; היא מנפצת את אשליית "התם ונשלם" הנאיבי. מופע השקרים והעמדת הפנים בסצנה תואם יותר לווית מאפיה מאשר לוויה ממלכתית, ויכול לשמש פתיחה למחזה חדש, מרתק, עולם בו מתגשמת אמרתו של המלט במכתבו לאוֹפֶלִיָה: "האמת היא אולי כזב". אם כך – איזה עולם באמת תם ונשלם ? הורציו מציע לפורטינברס שפע אופציות: "אם מחזה תוגה או פורענות, הריהו לפניך... פה אגלה לכל באי עולם איך נהיית כזאת, כה תשמעו על מעשי נאוף ורצח וזימה, על דין כרת והרג באקראי, על הסתה לרצח בערמה ומדוחי-נקם, ולבסוף, על קשר שהופר ושב בראש קושריו, כל זאת יש בכוחי לומר לכם באמונה". אף שהאשראי של הורציו אינו מצדיק את "באמונה" – הרי כל הצעותיו תקפות, מתארות חלקית את המתרחש בהמלט, ומלוא הסיכויים שהן יקומו לתחייה בעולמו של פורטינברס; אבל אין בהן הגדרת העולם האלסינורי הייחודי, הקורס בתום המחזה. מהו חוקיו של עולם זה ? האם די לומר: "חוקי הטרגדיה"? ש"י עולמות הוצעו ע"י מפרשי המלט, חלקם סותרים זה את זה. זו טבעה של יצירה גדולה, שהתרבות מתייחסת אליה ככדור בדולח, בו כל אדם בורא עולם משלו. כל עולם כזה מלא סתירות. חלקן, מאחר שהיצירות נכתבו בידי בשר ודם, שאף שהוא גאוני, אינו חף מטעויות; חלקן, מהרצון להגדיר עולם כה מורכב בכותרת אחת. אנסה להציע, במסגרת הש"י, עולם נוסף, שאינו הטוב בעולמות, אולי הוא הגרוע שבהם, אך הוא אפשרי. כשאנו צופים ב"המלט" - אנו מצויים באותה שניות בה חווים כל פעם מחדש יצירת מופת מוכרת. מחד, הכול ידוע לנו, עד הסוף הבלתי נמנע, ואנו מצויים במועקת ה"הכול צפוי", אך בתהליך עמוק ומסתורי, אנו מיתממים, מכבים את נורת הידע, ומִטַּלטלים עם "הרשות נתונה", אף שגורלה נגזר. אם נדבק באשליית "הרשות נתונה" – "המלט" מספק לנו שלל מוצאי הִמַּלטות מן הטרגדיה. לו ניתנה הרשות לשכתב... אם נתעלם מן ההערה הצינית שהימלטויות כאלה תהפוכנה טרגדיה בת 4 שעות לקומדיה בת 4 דקות – הן ראיות לעיון, כי החמצתן – היא שמעצימה את המהלך הגורלי. הראשונה בהן: הורציו, הסטודנט מויטנברג, בביקור אבלים באֶלְסִינוֹר. איש רציונאלי, המוזמן לחזות ברוח, ועליו נאמר: "הורציו טוען כי הדמיון מתעתע בנו, והוא אינו מוכן לתת אמון בחזיון המבעת". איש כמותו יכול היה לדחות בלגלוג את ההזמנה לחזות ברוח, כשם שמרבית המדענים בימינו היו מלגלגים על מדיומים וּמְתַקְשִֵרים למיניהם; אך לא רק שהוא מתפתה, אלא משתכנע ממשפט, הסותר את עצמו: "אתה איש מלומד. דבר אליו...". גם המלט יכול להימלט ממלכודת הרפאים, שהרי אף הוא סטודנט בויטנברג, ואחד הנושאים המעסיקים אותו הוא הניגוד בין הנדמה לאמיתי, וחתונת אמו יוצרת בו דחייה עזה מאלסינור, אך משפטי בקשה ספורים מדודו ואמו והוא נשאר, נסחף למפגש עם הרוח. במפגש זה הוא מתלבט אם לפניו "ציר אמונים" או "שד", "פרחח", "קנקן ישן", "ברנש", ובוחר, בניגוד לחינוכו הרציונאלי - ב"ציר אמונים". והלא רוח רפאים זו, אבי המלט, שהמלט מייחס לו את כל התכונות המופלאות שאפשר למנות באנוש, ממשיך להיות כלוא בתחתיות אלסינור – דווקא משום שאינו כזה, לפי הודאתו, ולא ראוי עדין לעלות השמימה! לו היה מופלא, היה חוסך מהמלט את אֵימת הופעתו, בשיחה עם אמו, שאינה רואה את הרוח ולכן רואה בבנה רוצח ומטורף אומלל. הזדמנות נוספת לעצור את המהלך הפטאלי, הייתה נתונה לקלודיוס. המלך, אמן פני הפוקר, שאינו מועד כלפי חוץ ומסגיר את סודו, אדם שהפך את מושג ה"נדמה" השיקספירי לאמנות וירטואוזית, צופה בפנטומימה הרומזת לרצח שביצע ולא נשבר. ולוּ היה מחזיק מעמד, לא הייתה בידי המלט הוכחה "רציונאלית" לפשעו, והיה נותר ב"לימבו" של דילמה חסרת פתרון, המאפיין חלקים גדולים מאישיותו; אולם, לאחר דקות, סצנה נוספת קצרה של השחקנים, והקש שובר את גב הגמל, ופני הפוקר מתמוטטים, והדילמה הופכת לטרגדיה. מהו מקור חולשתו של קלודיוס, הגוזר על עצמו מיתה במו ידיו? שליטים רבים בעולם העתיק הרנסנסי והשק ספירי, לא היו מתמוטטים מרצח יחיד. הם עסקו בסיטונות; ומרתק לדמיין "המלט", בו קלאודיוס והמלט ממשיכים לחפש נקודות שבירה, איש אצל זולתו, אך לשווא.
ההיסטוריה מלאה נסיכים שגלו, רכזו כוחות ויצאו למלחמה בשודד הכס; מדוע הולך המלט כצאן לטבח? האם נכשל שייקספיר בציירו את המלט כאוטיסט שאינו מפענח את הקשרי הסובב? רחוק מכך! להורציו הוא אומר: "... אינך מעלה בדעתך עד כמה דווה ליבי ומנבא רעות", אך בסרקזם אופייני, מוסיף: "אבל אין בכך כלום... מין צל של חשש, שאולי היה מעיב את רוחה של אישה"... ולהצעת ידידו להתחמק, בתואנת מחלה, הוא משיב: "חס וחלילה... כל חי מת בעתו. אם בא קיצו היום – הוא לא יבוא מחר... כיון שאין אדם יודע מה יבוא עליו בחייו – למה יצר לו לבוא אל המנוחה בחצי ימיו?...". מהו מקור הפטליזם הקיצוני הזה? האם כולו נובע ממבנה אישיותו, כפי שמתוודה המלט: "יש בקרבי משחית" - או שהעולם סביבו מגלם פטליזם כזה ? אציע תאור של עולם אפשרי, הגזור מתחום הקוסמולוגיה והאפידמיולוגיה: מותו של כוכב נגוע. בתיאור פופולארי, מותאם לנושאנו, בכוכב מאסיבי, נאבקים זה בזה כוחות ה"אור" וה"שחור". מול אנרגית ההיתוך הגרעיני, הפורצת אל מרחבי החלל כסמל לחיוניותו של הכוכב, כוחות הכבידה מכַנסים וסוגרים עליו. האנרגיה היא סופית ומתכלה, בעוד כוחות הכבידה הם נצחיים. במאמץ נואש להילחם בהם - מצליחה לעיתים האנרגיה לפוצץ את חיצוניותו של הכוכב בפיצוץ אדיר, ולהקטין את הכבידה. התוצאה – סופרנובה, שזוהרה כריבוא שמשות. אך גם קרבן עצמי זה רק משהה את התהליך הבלתי נמנע. הכוכב קורס לתוך עצמו, וכוחות הכבידה האדירים מעקמים בהדרגה כל חומר וגל, עד אשר נועלים בתוך חללם את פרצי האנרגיה; האור מתרוצץ בכלובו ואין יוצא, וחור שחור נולד: מהות שאין לראותה, אך כל הנמצא בטווח הכבידה הנוראה, נסחף פנימה ונקרע לגזרים. בתהליך הזה של כוכב הקורס אלי היותו חור שחור, הנע כחללית שכל נוסעיה דינם נגזר ולא יימלטו, מצויה, בנוסף, מהות רוע: "נוסע שמיני", "טומאת מת", "דבר", נגף העובר במגע, ללא תלות אם הנגוע ראוי מוסרית לגורלו או לא. אשמתו היא היותו תושב כוכב זה, חללית זו, אלסינור. ביקום זה של "כבידת אלסינור", ברור מדוע המלט והורציו אינם חוזרים לויטנברג, מדוע חוזר המלט מהאוניה, לארטס מפאריס, והרוח אינה יכולה להימלט ממרתפי אלסינור אל גן העדן; ואילו רוזנקרנץ וגילדנשטרן, מרגע שנשאבו לאלסינור, שוב לא יימלטו, אף אם יפליגו לאנגליה: הם נוגעו בטומאת הרוע, אף אם באו אל אלסינור בלב טהור לסעוד ידיד נעורים. מותם המוקדם של פּוֹלוֹנִיוּס ואופליה - הוא מעין סופרנובה, בה הטרגדיה מנסה לשחרר את עצמה מהקומבינטור הזקן, הבטוח כי: "האם קרה אי פעם... שאנכי אמרתי "זה כך" והתברר כי אין זה כך ?" כאשר הכול "אין זה כך", והוא עיוור לכך, ומאופליה, הלכודה באהבה, רגש מועד לכיליון בכוכב קורס. אלא שהקרבה זו, במקום לאזן מחדש את האנרגיות וכוחות הכבידה, רק מעצימה את הטרגדיה. אובדן האנרגיה מתבטא באובדן כושר ההחלטה: "כשוך הסער - המילים תשושות". התהליך מאפיין לא רק את המלט, אלא גם את קלודיוס, שמפרשים רבים רואים בו את מייצג אנרגית החיים, מול המלט, המצמיתם, כנציג כבידת המוות. כל שליט אופייני היה מגיש להמלט את קובעת הרעל כבר במערכה השנייה, אך רוצח אחיו ובועל אשתו, שוב אינו מה שהיה: מי שנצמד לכס-הדמים אך גם כורע בתפילה שכולה רגשות אשם, הוא סכיזופרן שדינו נגזר: הכבידה חונקת בו את האנרגיה. ולכן, בניגוד לבימוי המקובל, לפיו קלודיוס עוזב את הצגת-השחקנים בסערת-חימה, התנהגותו חייבת להיות הרבה יותר אמביוולנטית: שכלו מזהירו מפני הודאה באשמה, אך כוחות השליטה וההישרדות תששו בו. מעבר לכך שהמודל ה"קוסמולוגי- אפידמולוגי" מצליח, לפחות חלקית, לפרש את המלט – השאלה היא אם יש לכך סימוכין בטקסט. שני משפטי מפתח מפורסמים מספקים, לדעתי, סימוכין אלה: "דנמרק היא בית סוהר", ו"משהו רקוב בממשלת דנמרק". אלה גם משפטים מנחים כיצד ליישם את תפיסת הכוכב הקורס להפקת המלט. שאלה עקרונית היא: כיצד תופסות הדמויות עולם זה? האם הן מודעות לו, או חוגגות את "ימי פומפיי האחרונים" - מבלי להבין שהווזוב אינו תפאורה. לדעתי, המלט הוא היחיד הקולט בהדרגה את חוקיה הגורליים של אלסינור, וזה מסביר לא רק את הפטליזם העמוק שבו, אלא גם דברים הנראים תמוהים, וגררו לעתים ביקורת נוקבת על "המלט", עד כדי קטילתו בעט כמה מגדולי הדורות (למשל, וולטר, אליוט). לדוגמא: ענין השיגעון, והציניות, לעתים מקאברית, של המלט. מבקריו ראו בזאת שרירות וגסות. אולם בעולמו של שיקספיר, ואף בעולמנו, ישנן שתי קטגוריות אנושיות שאינן נושאות באחריות: המשוגע והלץ. המלט הוא נידון, הניצב בפני גזר דין שאין להימלט ממנו, וחש, בתור היחיד היודע, כי אחריותו כאדם הוא ליידע, ולפעול, ולנסות להציל, אך מודע כי לא יאמינו לו ואין הצלה, מעין דילמה קסטנרית - בוחר להתחמק מהאחריות ומהדילמה - ע"י מסכת השיגעון הליצני, כנביא יונה הנמלט אל מעי הדג; אלא ששניהם מוקאים מחדש אל המציאות. בתפיסה זו, המלט אינו "מלנכולי" (לדעתו של ברדלי), אלא נואש, דֶסְפֶּרָדוֹ! ללא תקוה, בדעתו כי כולם אבודים, חוסר האמפטיה הקיצוני שהוא מגלה לגבי רציחות פולוניוס ורוזנקרנץ וגילדנשטרן - מוסבר ע"י אותו פטליזם, שבו דן במותו האפשרי בדו-הקרב. כולם ממילא נידונים למות. וכך, כקהלת, הוא נוהג בסצנה הידועה בבית הקברות, מול שלדים וגולגלות שהחיים כבר הוציאום להורג. זו התשובה מדוע כל צמתי ההיחלצות מהטרגדיה מוחמצים, העיוורים אינם רואים, ופקוח העיניים – אינו רוצה להימלט. "לתפיסת הכוכב הנגוע הקורס", יש יישום ברור לגבי התפאורה והתאורה. בהדרגה, האולמות הזוהרים חייבים לשדר עולם הולך ונסגר ומחשיך, כשפרצי "סופרנובה" מלווים את רצח פולוניוס ומות אופליה, אך זהו אור בלתי רציונאלי בעוצמתו, ומתעתע. בהדרגה הופכים קישוטים לסורגים, ובאנשים, בבגדים, בחפצים ובקירות פושה "צרעת אנשים ובתים", שאת ההשראה להן יקבל התפאורן מפרשות "תזריע" ו"מצורע", ספר ויקרא. עיוורונן של שאר הדמויות נוכח סימנים מבשרי-רוע אלה, והסרת האחריות של המלט פקוח העיניים, יהפכו לליבה של הטרגדיה. עיוורונו של המלך, עד לרגע האחרון - מודגם בתכנונו לרצח המלט בדו קרב: "המלט מטבעו הוא איש אציל נפש – נקי מצל חשד או מזימה" – עיני הרוצח טחו מראות כי קורבנו גדוש חשדות ומזימות; ואילו המלט פקוח העיניים - מתאווה לעוצמן, כדי לחמוק מאחריות; זוהי, בעיני, המשמעות האמיתית של המונולוג המפורסם "להיות או לא להיות": לא רק המשוגע והלץ פטורים - אלא גם הישן והמת. הימלטותו של המלט ממוות באנגליה - אינה בחירה בחיים אלא בחירה במוות בכוכב הקורס, מוות שמשוני של "תמות נפשי עם פלשתים". כפי שנאמר לעיל, זהו רק אחד מש"י העולמות האפשריים של "המלט", ואולי הנורא שבהם. אולם נוראוּת,- עוד לא פסלה קיומו של עולם כלשהו, ואין לנו אלא לשאול: האם תיקבר אלסינור, כצ'רנוביל ממארת, בסרקופג החור השחור? האם יסתפח החור השחור, שהיה פעם אלסינור, אל גלקסיית פורטינברס, או שהיא תִשָאֵב אל תוכו, תדבק במארתו, ולא תיוותר ממנה קרן אור לרפואה. תשובת הבמאי, תגזור את צבעה של התמונה הסופית, עם רדת המסך.
עכשיו כשאני כבר לא אוספת כוכבים מבתי זרועותיך המזיעים הצמאים לבשמים לבשמים המשתוקקים עכשיו אני מתגעגעת לריח הוא הנפלא שלא יוסיף להיות איתי לעולם שמתרחק ממני בכל רגע והולך שכבר הספיק להפוך אצלי לזיכרון מעומעם רק לפני שבוע היית הכי חשוב בעולם קנית לי מתנות דמיוניות ובסוף הבאת לי מחזיק מפתחות עם פעמונים כדי שתדע תמיד איפה אני איפה אני איפה אתה עכשיו רודף בצע אהוב שלי אוסף זיונים כמו גרביים כמו שטרות כמו מטבעות זהב שהבטחת לי לשים בשערי. (שמחת הקיקיון, הוצאת ירון גולן, 1999)
חיבור חשוב של שרית פוקס על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מלא הומור, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. ספר לימוד על אדם ותקופה. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר. ללא הערות השוליים. אפילוג 9 (סיום) ...אלוני התבונן בעולם מזווית כפולה: מבחוץ ומבפנים, כמו שקורה לפגועי טראומה. לכן לא יכול היה להוליך דמות באופן עקבי. בעת ובעונה אחת הוא היה בעדה ונגדה. באמצע הדרך איבדה הדמות את עמדתה הברורה. בשנות חייו האחרונות הוא ניסה לתקן את מחזותיו, כך שלא יהיה בהם משפט אחד לא חיוני. כשהתחיל לעבוד על דודה ליזה הגיע לתמונה השנייה שבמערכה השנייה וסיפר לי שנתקע. "אני לא יודע מה לעשות. אני מרגיש ברור שאני צריך ללכת בעקבות הסיפור הקודם, אבל אני לא יודע אם אוכל באמת. אדם שמתיימר להיות בעל מקצוע צריך למצוא את החיוניות של כל משפט ומשפט במחזה". חידת החידות שחדה לנו דמותו של אלוני, זו המוליכה אל טרגדיה הכרחית, היא. מדוע התענה באי יכולת לברור מילים, לצור צורה, ולסיים מחזות. בתוך מבוכי החידה שוטטתי פה, ואף הצעתי מין טיוטה לפתרון החידה. אבל מעולם לא יכולתי להיפטר מתמונה חומקת וחוזרת של החגורה של אבא יוסף לוי. חגורת האימה הגוזרת על נסים להצטיין, להיות מושלם, לא לאכזב את אבא השופט העליון. ואם רוצים להיות מושלמים – מוטב לא לסיים מחזות ולעמוד לביקורת. אימה זו עצמה הולידה אולי מרד במי שהחמיר איתו. אף אחד לא יגיד לילד ניסו לוי מה לעשות. הוא יפרע צורות וסדר בכתיבה שלו, הוא יסרב לשים גבולות למילים. "לי יש תמיד הרגשה שבאיזה מקום שהוא אנחנו שייכים למין פולחן כזה של ספק דיוניסוס ספק אל מחמיר", אמר לעיתונאי משה נתן באחד מראיונותיו. אלוני ניהל מאבק חיים בין חוק לאנרכיה, בין טירוף לשפיות, בין ריסון לפריצות. "אני לא יודע מה גורם לכך שאני שפוי", אמר בהרצאות של יום רביעי באוניברסיטה העברית בשנות השבעים, "אינני יכול שלא להסכים עם סופוקלס שחרף הידיעה שהייתי צריך להיות משוגע, אני די שפוי. אבל אני רוצה להזכיר שדחיפה קטנה יכולה להפיל אותי למקום שבו אאבד קשר עם המציאות". בהצוענים של יפו כתב: "החוק רק מצמצם כמה שאפשר את השתלטות הטירוף". האפשרות לצמצם את הטירוף, היא חלקית. ולכן, אין להתפלא שיום אחד קפץ הנתרן הנפלא אל תוך ברכה ריקה ממים וראשו התנפץ בתוכה. הקרקעית הייתה קשה ודוממת. נסים אלוני ידע על נפילתו עוד לפני זינוקו. זה קרה בגיל עשרים-וארבע. שנתיים לפני כן, נדמה לי שהמלחמה הרגה אותו.
היא: מאוד נהניתי הערב. הוא: גם אני. היא: רוצה לעלות לקפה? הוא: cup of coffee, fuck of tea? היא: משהו כזה. הוא: אני אעלה בשמחה, אבל קודם חייבים לעשות הסכם. היא: הסכם? הוא: כן, משהו סטנדרטי, הרי את יודעת – אנחנו רק הכרנו, וגם כשמכירים אז... היא: טוב. תראה את ההסכם. הוא: הנה (שולף מגילה ומגלגל אותה כלפי מטה) היא: זה לא קצת מוגזם? הוא: אי אפשר לדעת. צריך להיות מכוסים. היא: טוב, תקריא. הוא: הסכם יחסי מין שנערך בתל אביב ב-18 ביולי 2011, בין..., תכתבי את שמך כאן..., צד א', לבין, כאן יבוא השם שלי, צד ב', והואיל הצדדים מבקשים לקיים ביניהם יחסי מין, והואיל והצדדים רוצים לקיים יחסי מין, והואיל והם בגירים ובעלי רצון חופשי והיגיון מתקבל על הדעת, והואיל והם אינם רוצים לפגוע אחד בשני ולא ברור אם זה יהיה סטוץ או מערכת יחסים ארוכה, והואיל והצדדים מעוניינים להסדיר את נושא יחסי המין בכל הנוגע לשימוש, הנאה ולא לפגוע אחד בשני יותר מדי, לפיכך הוצהר והותנה והוסכם בין הצדדים: כל צד מצהיר כי הוא מודע ומסכים לכוונתו של הצד האחר לקיים יחסי מין, בהקדם האפשרי, בהליכים הדרושים ובכפוף להוראת כל חוק וכל דין... היא: זה מה שמקבלים כשיוצאים עם עורך דין. אלוהים אתה מוציא לי את החשק. מה הנקודות העיקריות? הוא: אז ככה, צד ב' רשאי למשמש את שד א', לינוק ממנו, לדמיין שהוא שוכב עם אימו, ואיננו מתחייב לשום דבר שיגיד כשיהיה באכסטזה. היא: מה? הוא: בדיוק. היא: אל תייגע אותי. מה הזכויות שלי? הוא: טיב האורגזמה, צורתה, גובהה והאופן שבו היא תיבנה, יוסכמו בין הצדדים. הצדדים יסכימו את משך ואורך המשחק המקדים תוך חריגות התקבלות על הדעת להנאת שני הצדדים. היא: יש משהו חריג שאתה עושה? הוא: צד א' לא יפגע מהקללות של צד ב' מהמכות בתחת שהוא למד מהסרטים הארוטיים באינטרנט ומהעובדה שהוא רוצה חיבוקי בסוף... היא: אני חוששת שאין לי את היסוד הנפשי ו/או החוקתי לקיים איתך יחסי מין כרגע, או אי פעם, או בכלל. אם יש לך בעיה, תעתור לבג"ץ.
כשראיתי אותך צועד במדרכה נעצתי בך מבט וגם אתה הבטת בי ולא זכרתי את שמך אך ידעתי שאני מכיר אותך: ראיתי אותך מחליף דמויות ואז ידעתי שאתה תהיה אני וכך הפכנו, תוך שניות, לדמות אחת עקורת עין, חסרת מבט, ולא ידעתי מי אני ומי אתה. (עריכה: יקיר בן משה)
כְּמוֹ פּוֹעֵל תַּאיִלַנדִי אֲנִי מְדַוֵּשׁ
מסתכלים על המוזרות שבפניי. האם עיניי נפתחות רחב מספיק? האם יש בהן מקום גם בשבילם? איני יכול עוד להביט על התנועה הסוחפת. אסתכל לתוך עצמי עד להודעה חדשה, עד לקריאה הבאה של המוכרים בשוק, עד שאדם חדש ייכנס עם כל עולמו בעד הדלת. לא עושים קוקו כשמרגישים פזור. לא ביקשתי הרבה מלבד לדבר בשקט, שיא השקט. ניסיתי לאהוב באמצעות חיוך, והתפרשתי באופן המבזה ביותר. עכשיו אני כבר לא רוצה לומר, לא להבהיר, מעניינים אותי דברים אחרים שעדיין אין להם שמות, רק מראה וריח, ובעיקר אינם מצריכים תקשורת מעייפת כל כך. בינתיים אני מחזיק מעמד. חושב על השבוע הבא, חוזר לעכשיו. להחזיק מעמד, או פשוט ליהנות ממה שמסביב. נהיה לי קר ברגליים, מזל שהבאתי גרביים!
(מי שנאמר עליה לאחרונה כי הקימה ראשונה אוהל מחאה) קטע זה מוקדש לכל מי שדופק חשבון כי אין לו חשבון בבנק, לכל מי שלא דופק חשבון כי הוא חי על חשבון ההורים. הגיע זמן להתעורר, לשנות את פני הבית שלנו. לדפני באהבה, דפני, את הדבר הבא, יש בך את הניצוץ, הברק בעיניים התשוקה והאש, הרי העם חיפש בתוך עצמו הרבה זמן דמות ערכית, נטולה פסאדה פוליטית, אמיתית. כובשת, אבל לא שטחים, לוחמת אבל למען ערכים, סוף סוף אישיות כנה צעירה ויפה מבחוץ ומבפנים, אני מסירה בפנייך את הכובע. אני חושבת עלייך, על המהלך המופלא שלך שהעיר משהו במדינה והוציא את תל אביב קצת מהבועה, אני מקווה שהניצוץ בעינייך ידליק את כל העיר, ולב תל אביב תתמלא בלבבות טהורים שרוצים שינוי וכולם יבקרו באוהלייך. אני חושבת עלייך כמישהי שיש לה זכות לשנות דף בהיסטוריה או לפחות לשנות את "דף הבית" שלנו, דף הבית העגום של כל מי שלא התמזל מזלו ונולד להורים שלא יכולים להשלים הכנסה, הגן הכללי הזה שבו חיים רובנו עד גיל 40, גיל ההתבגרות החדש, איך הסכמנו לגן ילדים המתמשך הזה. את התחלת לשנות את דף הבית זה לא יהיה רק דף בפייסבוק, זה יהיה משהו נוכח יותר, חם, חי, בוטה. המהפכה הזאת קשורה ליוקר המחייה הכללי, עניין הקוטג' היה רק הניצוץ הקטן. רוב המוצרים יקרים פה פי כמה מארצות המערב בעוד שכאן המשכורת קטנה פי כמה. כאן "בארץ הקודש" יש מי שמחלל את כבודנו אבל אנחנו ממשיכים לרקוד לפי החליל שלו, כי אין לנו כוח לשינוי. אנחנו נשחקים תחת עומס תוכניות הריאליטי שמסממות בנו כל חוש המוביל למחשבה עצמאית וליצירה חדשה. אבל את דפני, מתוך נואשות הבאת נחישות שכבר הרבה זמן לא חשנו פה. איך קרה ששנים הסכמנו לשלטון שכופף אותנו לברכיים, גרם לנו לרוץ מחודש לחודש עם הלשון בחוץ בעבור שכר דירה או תשלומים לאוניברסיטה או דוחות חניה,במקום לעודד פרויקטים לסטודנטים, דיור לזוגות צעירים, במקום ליישם את חוק חינוך חינם באוניברסיטאות, במקום לעשות רשת של מטרו בכל הארץ כדי שהכל יהיה נגיש וזול יותר. אולי יבוא פוליטיקאי שיגיד: אה זה אי אפשר בגלל הביטחון, אז נאמר לו, תעשו שלום, ומי שיגיד אין כסף, נגיד פחות התנחלויות, פחות השקעה בביטחון, יותר השקעה בביטחון העצמי של הפרט. בסופו של דבר אין דרך להימלט מכך. זהו מאבק פוליטי וזהו מאבק של השמאל, השמאל שמעוניין בשיתוף, בתגמול אלו שעובדים במערכות חינוך, תרבות, טיפול, טיפוח ערכים סוציאליסטיים, דאגה להטבות סוציאליות. השמאל שמתעניין בזולת. לא השמאל שקהו חושיו, השמאל שיסחוף אחריו גם מרכז וימין. את דפני הערת את הצד השמאלי שבנו, ומי שגילה שהוא קם על צד שמאל יכול להתחיל לחייך. זה השמאל שיטיל חרם על חוק החרם, שלא יתן שישתקו את קולו בהצבעות פשיסטיות נוסח גרמניה בזמניה הרעים. זה השמאל שאיכפת לו מערכים חברתיים, שדוגל בשוויון הזדמנויות. הרי מה היא תל אביב ללא השמאל, ללא אנשי הרוח והיצירה? מהי תל אביב שזה העומד בראשה רוצה להפוך את צביונה לאפרורי, קפיטליסטי, דורסני וחסר צבעוניות, ובמקום להשקיע את הכסף הרב מדוחות החניה, בפרויקטים לצעירים בדיור בחינוך, בתרבות, הוא מפנה זאת לפרויקטים לעשירון העליון בלבד למי שידם משגת. מי עושה את תל אביב לכל כך מושכת אם לא האנשים שבה. סטודנטים, אומנים, אנשים שרוצים לחוש בתנועה, ליצור צבע וחיים, ומשלמים מחיר יקר מדי. בסוף יישארו רק בעלי הון, ואנשים שהתמזל מזלם כי המשפחה עוזרת. אך אנשי מקצועות כמו מורים, אנשי חינוך, עו"סים, מטפלים, רופאים בתחילת דרכם, עיתונאים, אנשי רוח בקושי ישרדו. עליית שכר הדירות מבליטה מעמדות, מעיפה את אוכלוסית אנשי הרוח לרוח ושומרת רק על בעלי ההון. זו חברה עצובה בודדה ומנוכרת, המצטבעת בצבעים אפרוריים ונוקשים, לוחמניים. אך בכיכר התגלה פתאום כוח אחר, צבע אחר, שמח ומזמר ואותנטי, אנטי ניוון, הכוח שבשיתוף, היכולת לראות ולהבליט את כל הצבעים. הרי בעומק של הדברים יש כאן מהפכה חברתית. זה קשור לשכר עבודה שמקבלים שכירים בארץ, שכר נמוך במיוחד ביחס לעבודה הקשה שהם עושים, עבודה שיש בה ערכים של טיפול, חינוך, תרבות, שמירה, רפואה, אינה מכבדת את בעליה כלל. היא מבזה אותם. הממשלה אומרת שערכים מקודשים וחשובים כמו חינוך, תרבות, עזרה לזולת, רפואה טיפול, שווים לעשירון התחתון ולכן זוהי תחילתה של מהפכה מופלאה שתוביל אינשאללה למחאות הבאות. כי המאבק הזה קשור בכול. הפוליטי שזור בחברתי. קשה להפריד ביניהם. בינינו, מה זה משנה? בואי מרוד למען דבר אחד צודק. כדור השלג כבר יתגלגל ממילא. זה כבר קורה היום. הנה מתמחים ברפואה יוצאים פיזית לכיכר. דפני, את מלכת הכיכר, את הבאת את הניצוץ שייצר את המהפכה החברתית הפוליטית הבאה. את דפני פתחת את הלב לאותם אנשים בלב העיר, עוררת אותם, הזכרת להם מי הם באמת אנשי השמאל, על מה הם נלחמים, מה חשוב באמת. המאבק שלך הוא בסופו של דבר למען כולם, ימין שמאל יהודים ערבים דתיים. אז תחריף תחריר במרכז העיר! בל ננוח על זירי ה"דפני" עוד מרובה המלאכה. לא אשתוק כי ארצי
כל כך יפה היום כי תכף אתה בא בין עצי הצאלון הירוק זרחני מתמיד ובין השיחים כבר מדהימה היערה ניעה קטנה של ניחוחה. (דנה בנטוב)
נטלי העבירה אלי את המסר הזה. ואף שאני אישית לא ממש מבין חתולית, אני מבין מה פירוש להיות חסר בית. הנה המכתב של נטלי: חברים יקרים שלי ברחוב בו אני גרה יש שתי חתולות מקסימות! האחת גורה והשנייה חתולה בוגרת שכנראה הייתה חתולת בית ונזרקה לרחוב. לחתולה הבוגרת היה את היפה בזנבות, אבל עכשיו הוא שמוט והיא צולעת קצת (כנראה שעברה תאונה). הגורה ממש חשופה להתעללויות של בני נוער משועממים (הייתי עדה לנערים שזרקו לעברה חצץ). שתי החתולות חברותיות ומקסימות וגם מאוד יפות. אני מאכילה אותן, אבל כנראה שהן מבקשות קצת יותר, הכוונה לבית. לא פעם פתחתי את הדלת כדי לצאת, והבוגרת נכנסה אל הבית וסירבה לצאת ממנו. כאשר אני פוגשת את החתולה הקטנה היא ממש לא נותנת לי ללכת. הבעיה - שיש לי כלב (באדי אהוב חיי) ומניסיון, זה לא יעבוד. אם אתם מעוניינים להציל את אחת החתולות או מכירים אנשים טובים שירצו בהן, בבקשה - כיתבו לי מיאו!!!, נטלי כהן וכסברג, natalic83@gmail.com שלכם באהבה
נא לעבור לדף אודישנים דרושים.
"המליאה" של תיאטרון החדר פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה. הפגישה הבאה של המליאה בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818 במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי "המליאה" פתוחה לכל. רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818 אורתו-דה: אבנים, ויה דולורוזה ואורתו-דה נייט - מבית היוצר של תיאטרון אורתו-דה "אבנים" - מופע ויזואלי בהשראת פסל "מורדי הגטאות" של נתן רפפורט (1911-1987). שישה שחקנים, אשר באמצעות משחק מאופק, פס קול ייחודי ודימויים ויזואליים מקוריים, מספרים סיפור על ניצחון הרוח, ויוצרים שפה תיאטרונית חדשה. המופע זכה עד כה בשישה פרסים בינלאומיים ומייצג את ישראל בכל העולם. יוצר ובמאי: ינון צפריר. במאים שותפים: דניאל זעפרני, אבי גיבסון בר-אל שחקנים: ינון צפריר, אבי גיבסון בראל, מוטי סבג, חזי כוהן / עמית ברעם, נוגה דאנגלי / הילה ספקטור, מייקל מרקס / יניב מויאל. יום ד', 3.8.2011. "אורתו-דה נייט" – ערב חד פעמי חוזר, שבו מוצגת היצירה החדשה של אורתו-דה: "ויה דולורוזה", ועוד הצגה אורחת ממבחר היצירה הישראלית. מוצ"ש, 13.8.2011, יום ד', 31.8.2011. כל ההצגות מתקיימות באולם צוותא 3, תל-אביב, בשעה 20.30. תודה לתיאטרון החדר טלפון להזמנת כרטיסים: 03-6950156/7, או ישירות באתר צוותא.
ע"פ ספרה של הילה שרעף גלסר. במהלך הכתיבה התפרסם היומן אחת לשבוע באיגרת השבועית של תיאטרון החדר בעריכת אמיר אוריין. אישה נכנסת להיריון ומתכננת לידה טבעית. היא נתקלת בנורמות חברתיות המאיימות על חופש הבחירה שלה. במהלך ההיריון היא מגלה שהביקורת שלה אינה מופנית רק כלפי הממסד והחברה, אלא גם כלפי עצמה. כדי לחוות את חוויות הלידה כפי שהיא מבקשת, עליה להישיר מבט אל כאביה הנפשיים והפיזיים ולפרוץ את גבולות עצמה. בתוך הכאב הגדול היא מגלה בעצמה גם עוצמה ושמחה. עיבוד למחזה: רינה לביא, הילה שרעף גלסר משחק: הילה שרעף גלסר, בימוי: רינה לביא. ייעוץ אומנותי: אמיר אוריין תיאטרון "הסמטה"- רחוב מזל דגים 8, יפו עתיקה, טל': 036812126. וכמובן הנחה לכל חברי החדר, הילה גלסר: 054-570-0704 אוהבת הילה 21.7 חמישי בשעה 21:00, 23.7 מוצ"ש בשעה 21:00, 24.8 רביעי בשעה 20:30 25.8 חמישי בשעה 20:30
תיאטרון בתנועה סוחף וססגוני. סיפורה של אישה הנקרעת בין תכתיבי החברה לבין הרצון למימוש עצמי. מסע מרגש של עוצמה, צחוק וטירוף חושים. יום שישי, 22.7.11, צוהרי שישי, בשעה 13:00, בתיאטרון של יפו, רחוב מפרץ שלמה 10, יפו העתיקה. כרטיס: 60 ש"ח. להזמנות בתיאטרון: טל', 03-5184055, או בטל': 052-5284234, 054-5335135. לחברי תיאטרון החדר כרטיס מוזל 50 ש"ח. אנא שריינו כרטיסים מראש. יחסים עם יהודית ברדיו החיים הטובים, בכל יום א' באינטרנט, בין השעות 16:00-17:00, "יחסים עם יהודית קונפורטי". טל' לעלייה לשידור: 077-3000909, 054-6240131, 03-6051459 אהבה חדשה: יום ה', בין השעות 22:00-23:00, יש לך הזדמנות למצוא אהבה חדשה. להתקשר לרועי בפורטל החיים הטובים: 054-488-9999 והדרך סלולה. - יהודית קונפורטי מסרחיד 2011 המרכז לתיאטרון עכו מציג: "מסרחיד 2011", פסטיבל הצגות היחיד בשפה הערבית, עם תרגום לעברית. לחלק מההצגות יש תרגום בכתוביות, וחלקן מוצגות לחילופין בעברית ובערבית. בימים שלישי, רביעי וחמישי, 26-27-28.7.2011, במרכז לתיאטרון עכו. טל': 04-9919634, 04-9914222, acco.tc@gmail.com יש לי בלעדיות יש לי בלעדיות – ספר בועט וחצוף על גיבורי תקשורת ותרבות המוכנים לעשות הכול כדי להצליח בעולם של יצרים ותככים, סערות נפש ואהבות אסורות. מסע אמיץ של המחבר - עיתונאי וורקוהוליק המכור לקריירה, לתדמית ולהצלחה, שבוחן ברגישות ובאומץ את האושר והכאב השזורים זה בזה - ומחליט לעצור את המרוץ כדי להתחיל לחיות. הוצאת "מסדה", 172 עמודים. את הספר ניתן להשיג ב"סטימצקי" וב"צומת ספרים" או ישירות אצל המחבר 052-555-8217 - הנחה מיוחדת לנמעני משפחת תיאטרון החדר. אלי הוז - מספר לך סיפור לכם ולחבריכם - גם היום, גם מחר ובכל יום אפשר לבוא ולשמוע סיפור, בין צהרי היום לחצות הלילה. 50 ש"ח, ותאמינו לי - זה הסיפור הכי זול שמכרו לכם אי-פעם. (-: סמטת מזל אריה 18, יפו העתיקה. עונה לטלפון 050-5606670. או בדוא"ל: elie.hoz@gmail.com
עורך: גיא דוידי איש החדר כל יום שלישי בשעה 22:30 ערוץ 98 בכבלים ובלווין (ש.ח.: ראשון בשעה 10:30 בבוקר ) לתגובות על התוכנית או להצטרפות לקורסי הוידיאו: yoman.video@gmail.com מבחר מתוך קטעי היומן, באתר אקטיבי. לארגונים ואנשים המעוניינים לשדר סרט וידאו במסגרת התוכנית או לפניות, תגובות והצעות: yoman.video@gmail.com להצטרפות לקבוצת התפוצה של "יומן אזרחי" בגוגל ללחוץ כאן: videodiaries (גיא דוידי) מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות: כתבו אלינו: info@roomtheater.co.il ובקשו מונולוגים ו/או דיאלוגים. --------------
ציפי פינס ורשף לוי, מאושיות התיאטרון המסחרי בישראל, נגד פרופ' גד קינר עקב הדרישה הזאת לפטר את פרופ' גד קינר מניהול "ישרא-דרמה", פורסמה העצומה:
במוצ"ש, 16.7.2011, היום הראשון לפרסום העצומה, פורסם בדף שלה שב"פייסבוק" 21822 גברים ונשים לחצו "לייק". יוזמי העצומה ביקשו להגיע ל-200 חותמים. מספר החותמים בדף העצומה עצמו ביום הראשון: 14. העצומה: http://www.atzuma.co.il/tzeidmekhashefot תגובת איגוד הבמאים בת"י - הבית של הבמאים, נודע לנו, כי על הפרק עומדת תביעה מטעם כמה מחזאים להמליץ על הדחתו של פרופ' גד קינר מראשות מפעל "ישרא-דרמה". כל זה - לא משום שקיימות טענות כלפי פעלו ו/או אופן התנהלותו של גד קינר, אלא משום התבטאויותיו הביקורתיות כלפי רפרטואר התיאטרון הישראלי, במסגרת מכתב המגן על פועלה של אופירה הניג. כמה מאתנו, החתומים על הפנייה אליכם, זכו בעבר להיות גם הם נושא לביקורת של פרופ' גד קינר המרבה להשמיע בפומבי, בעיתון "תיאטרון", ובמקומות אחרים, ביקורת גלויה, ולעתים בלשון חדה, כלפי הנעשה בתיאטרון . זו חובתו של קינר כאינטלקטואל בן חורין. היא לא תמיד נעימה לאוזנינו ולעינינו - אבל היא חלק בלתי נפרד מן השיח הלגיטימי במקומותינו. מיותר לציין גם, שלא תמיד אנו מסכימים עם כל הניסוחים הגורפים של פרופ' קינר, ועם כל קביעותיו כלפי הנעשה בתיאטרון הישראלי, אבל לא עלה על דעתנו, שבשל כך תעלה עכשיו תביעה להדיח אותו מתפקידו כמנהל ה"ישרא-דרמה". המכון הישראלי לתיאטרון, ומפעל "ישרא-דרמה" הם נכסים חשובים של כלל עולם התיאטרון הישראלי. אנחנו מציעים להוריד את רעיון ההדחה מסדר היום ולפתוח בדיאלוג חברי שיאפשר לכולנו לנהל שיח ביקורתי ברוח טובה. מכתבנו זה מועבר גם לועדת ההיגוי האחראית למפעל הישרא-דרמה ונקווה כי אכן נוכל להמשיך לקיים את השיח הזה מבלי צעד ההדחה עליו דובר. בברכה ועד מנהל בת"י איגוד במאי התיאטרון בישראל. -------------- -------------- -------------- הטלוויזיה החברתית סרטונים ומבזקים: www.TV.social.org.il (אהוד שם טוב, 052.5433100) -------------- -------------- -------------- הירקון 70 מהדורת חדשות שבועית: www.hayarkon70.org (הירקון 70) -------------- -------------- -------------- גרפיטי "בסין יש תקנה חדשה שאוסרת להציג מסע בזמן בקומיקס, בקולנוע או ביצירות אמנות אחרות. הרשויות בסין מפחדות אפילו מהאפשרות לדמיין עולם אחר, או תפיסה אחרת של זמן. בתוך השיח הפוליטי-אידיאולוגי הכול חייב להיראות בלתי אפשרי. שינוי הוא בלתי אפשרי. הבעיה היא שהסינים עוד זקוקים לאיסורים חיצוניים, בעוד שבמערב אפילו לא זקוקים לאיסורים - כבר הפנמנו את חוסר היכולת לדמיין שינוי באופן כל כך עמוק, שאין צורך לאסור על כך בחוק". (סלבוי ז'יז'ק, 19.6.2011) -------------- -------------- -------------- אמיר אוריין - תיאטרון החדררחוב הירקון 29, תל אביב 6801138  |
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
