חיבור חשוב של שרית פוקס על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מלא הומור, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. ספר לימוד על אדם ותקופה. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר. ללא הערות השוליים.
אפילוג 9 (סיום)
...אלוני התבונן בעולם מזווית כפולה: מבחוץ ומבפנים, כמו שקורה לפגועי טראומה. לכן לא יכול היה להוליך דמות באופן עקבי. בעת ובעונה אחת הוא היה בעדה ונגדה. באמצע הדרך איבדה הדמות את עמדתה הברורה. בשנות חייו האחרונות הוא ניסה לתקן את מחזותיו, כך שלא יהיה בהם משפט אחד לא חיוני. כשהתחיל לעבוד על דודה ליזה הגיע לתמונה השנייה שבמערכה השנייה וסיפר לי שנתקע. "אני לא יודע מה לעשות. אני מרגיש ברור שאני צריך ללכת בעקבות הסיפור הקודם, אבל אני לא יודע אם אוכל באמת. אדם שמתיימר להיות בעל מקצוע צריך למצוא את החיוניות של כל משפט ומשפט במחזה".
חידת החידות שחדה לנו דמותו של אלוני, זו המוליכה אל טרגדיה הכרחית, היא. מדוע התענה באי יכולת לברור מילים, לצור צורה, ולסיים מחזות. בתוך מבוכי החידה שוטטתי פה, ואף הצעתי מין טיוטה לפתרון החידה. אבל מעולם לא יכולתי להיפטר מתמונה חומקת וחוזרת של החגורה של אבא יוסף לוי. חגורת האימה הגוזרת על נסים להצטיין, להיות מושלם, לא לאכזב את אבא השופט העליון. ואם רוצים להיות מושלמים – מוטב לא לסיים מחזות ולעמוד לביקורת.
אימה זו עצמה הולידה אולי מרד במי שהחמיר איתו. אף אחד לא יגיד לילד ניסו לוי מה לעשות. הוא יפרע צורות וסדר בכתיבה שלו, הוא יסרב לשים גבולות למילים.
"לי יש תמיד הרגשה שבאיזה מקום שהוא אנחנו שייכים למין פולחן כזה של ספק דיוניסוס ספק אל מחמיר", אמר לעיתונאי משה נתן באחד מראיונותיו. אלוני ניהל מאבק חיים בין חוק לאנרכיה, בין טירוף לשפיות, בין ריסון לפריצות.
"אני לא יודע מה גורם לכך שאני שפוי", אמר בהרצאות של יום רביעי באוניברסיטה העברית בשנות השבעים, "אינני יכול שלא להסכים עם סופוקלס שחרף הידיעה שהייתי צריך להיות משוגע, אני די שפוי. אבל אני רוצה להזכיר שדחיפה קטנה יכולה להפיל אותי למקום שבו אאבד קשר עם המציאות".
בהצוענים של יפו כתב: "החוק רק מצמצם כמה שאפשר את השתלטות הטירוף".
האפשרות לצמצם את הטירוף, היא חלקית.
ולכן, אין להתפלא שיום אחד קפץ הנתרן הנפלא אל תוך ברכה ריקה ממים וראשו התנפץ בתוכה. הקרקעית הייתה קשה ודוממת. נסים אלוני ידע על נפילתו עוד לפני זינוקו. זה קרה בגיל עשרים-וארבע. שנתיים לפני כן, נדמה לי שהמלחמה הרגה אותו.
