מסתכלים על המוזרות שבפניי. האם עיניי נפתחות רחב מספיק? האם יש בהן מקום גם בשבילם?
איני יכול עוד להביט על התנועה הסוחפת. אסתכל לתוך עצמי עד להודעה חדשה, עד לקריאה הבאה של המוכרים בשוק, עד שאדם חדש ייכנס עם כל עולמו בעד הדלת.
לא עושים קוקו כשמרגישים פזור.
לא ביקשתי הרבה מלבד לדבר בשקט, שיא השקט. ניסיתי לאהוב באמצעות חיוך, והתפרשתי באופן המבזה ביותר. עכשיו אני כבר לא רוצה לומר, לא להבהיר, מעניינים אותי דברים אחרים שעדיין אין להם שמות, רק מראה וריח, ובעיקר אינם מצריכים תקשורת מעייפת כל כך. בינתיים אני מחזיק מעמד. חושב על השבוע הבא, חוזר לעכשיו. להחזיק מעמד, או פשוט ליהנות ממה שמסביב. נהיה לי קר ברגליים, מזל שהבאתי גרביים!
