(מי שנאמר עליה לאחרונה כי הקימה ראשונה אוהל מחאה)

קטע זה מוקדש  לכל מי שדופק חשבון כי אין לו חשבון בבנק, לכל מי שלא דופק חשבון כי הוא חי על חשבון ההורים.

הגיע זמן להתעורר,

לשנות את פני הבית שלנו.

לדפני באהבה,

דפני, את הדבר הבא, יש בך את הניצוץ, הברק בעיניים התשוקה והאש, הרי העם חיפש בתוך עצמו הרבה זמן דמות ערכית, נטולה פסאדה פוליטית, אמיתית. כובשת, אבל לא שטחים, לוחמת אבל למען ערכים,

סוף סוף אישיות כנה צעירה ויפה מבחוץ ומבפנים, אני מסירה בפנייך את הכובע.

אני חושבת עלייך, על המהלך המופלא שלך שהעיר משהו במדינה והוציא את תל אביב קצת מהבועה, אני מקווה שהניצוץ בעינייך ידליק את כל העיר, ולב תל אביב תתמלא בלבבות טהורים שרוצים שינוי וכולם יבקרו באוהלייך.

אני חושבת עלייך כמישהי שיש לה זכות לשנות דף בהיסטוריה או לפחות לשנות את "דף הבית" שלנו, דף הבית העגום של כל מי שלא התמזל מזלו ונולד להורים שלא יכולים להשלים הכנסה, הגן הכללי הזה שבו חיים רובנו עד גיל 40, גיל ההתבגרות החדש, איך הסכמנו לגן ילדים המתמשך הזה.

את התחלת לשנות את דף הבית זה לא יהיה רק דף בפייסבוק, זה יהיה משהו נוכח יותר, חם, חי, בוטה. המהפכה הזאת קשורה ליוקר המחייה הכללי, עניין הקוטג' היה רק הניצוץ הקטן. רוב המוצרים יקרים פה פי כמה מארצות המערב בעוד שכאן המשכורת קטנה פי כמה. כאן "בארץ הקודש" יש מי שמחלל את כבודנו אבל אנחנו ממשיכים לרקוד לפי החליל שלו, כי אין לנו כוח לשינוי. אנחנו נשחקים תחת עומס תוכניות הריאליטי שמסממות בנו כל חוש המוביל למחשבה עצמאית וליצירה חדשה.

אבל את דפני, מתוך נואשות הבאת נחישות שכבר הרבה זמן לא חשנו פה.

איך קרה ששנים הסכמנו לשלטון שכופף אותנו לברכיים, גרם לנו לרוץ מחודש לחודש עם הלשון בחוץ בעבור שכר דירה או תשלומים לאוניברסיטה או דוחות חניה,במקום לעודד פרויקטים לסטודנטים, דיור לזוגות צעירים, במקום ליישם את חוק חינוך חינם באוניברסיטאות, במקום לעשות רשת של מטרו בכל הארץ כדי שהכל יהיה נגיש וזול יותר. אולי יבוא פוליטיקאי שיגיד: אה זה אי אפשר בגלל הביטחון, אז נאמר לו, תעשו שלום, ומי שיגיד אין כסף, נגיד פחות התנחלויות, פחות השקעה בביטחון, יותר השקעה בביטחון העצמי של הפרט.

בסופו של דבר אין דרך להימלט מכך. זהו מאבק פוליטי וזהו מאבק של השמאל, השמאל שמעוניין בשיתוף, בתגמול אלו שעובדים במערכות חינוך, תרבות, טיפול, טיפוח ערכים סוציאליסטיים, דאגה להטבות סוציאליות. השמאל שמתעניין בזולת. לא השמאל שקהו חושיו, השמאל שיסחוף אחריו גם מרכז וימין.

את דפני הערת את הצד השמאלי שבנו, ומי שגילה שהוא קם על צד שמאל יכול להתחיל לחייך. זה השמאל שיטיל חרם על חוק החרם, שלא יתן שישתקו את קולו בהצבעות פשיסטיות נוסח גרמניה בזמניה הרעים. זה השמאל שאיכפת לו מערכים חברתיים, שדוגל בשוויון הזדמנויות.

הרי מה היא תל אביב ללא השמאל, ללא אנשי הרוח והיצירה? מהי תל אביב שזה העומד בראשה רוצה להפוך את צביונה לאפרורי, קפיטליסטי, דורסני וחסר צבעוניות, ובמקום להשקיע את הכסף הרב מדוחות החניה, בפרויקטים לצעירים בדיור בחינוך, בתרבות, הוא מפנה זאת לפרויקטים לעשירון העליון בלבד למי שידם משגת.

מי עושה את תל אביב לכל כך מושכת אם לא האנשים שבה. סטודנטים, אומנים, אנשים שרוצים לחוש בתנועה, ליצור צבע וחיים, ומשלמים מחיר יקר מדי. בסוף יישארו רק בעלי הון, ואנשים שהתמזל מזלם כי המשפחה עוזרת. אך אנשי מקצועות כמו מורים, אנשי חינוך, עו"סים, מטפלים, רופאים בתחילת דרכם, עיתונאים, אנשי רוח בקושי ישרדו. עליית שכר הדירות מבליטה מעמדות, מעיפה את אוכלוסית אנשי הרוח לרוח ושומרת רק על בעלי ההון. זו חברה עצובה בודדה ומנוכרת, המצטבעת בצבעים אפרוריים ונוקשים, לוחמניים.

אך בכיכר התגלה פתאום כוח אחר, צבע אחר, שמח ומזמר ואותנטי, אנטי ניוון, הכוח שבשיתוף, היכולת לראות ולהבליט את כל הצבעים. הרי בעומק של הדברים יש כאן מהפכה חברתית. זה קשור לשכר עבודה שמקבלים שכירים בארץ, שכר נמוך במיוחד ביחס לעבודה הקשה שהם עושים, עבודה שיש בה ערכים של טיפול, חינוך, תרבות, שמירה, רפואה, אינה מכבדת את בעליה כלל. היא מבזה אותם. הממשלה אומרת שערכים מקודשים וחשובים כמו חינוך, תרבות, עזרה לזולת, רפואה טיפול, שווים לעשירון התחתון ולכן זוהי תחילתה של מהפכה מופלאה שתוביל אינשאללה למחאות הבאות.

כי המאבק הזה קשור בכול. הפוליטי שזור בחברתי. קשה להפריד ביניהם. בינינו, מה זה משנה? בואי מרוד למען דבר אחד צודק. כדור השלג כבר יתגלגל ממילא. זה כבר קורה היום. הנה מתמחים ברפואה יוצאים פיזית לכיכר.

דפני, את מלכת הכיכר, את הבאת את הניצוץ שייצר את המהפכה החברתית הפוליטית הבאה. את דפני פתחת את הלב לאותם אנשים בלב העיר, עוררת אותם, הזכרת להם מי הם באמת אנשי השמאל, על מה הם נלחמים, מה חשוב באמת. המאבק שלך הוא בסופו של דבר למען כולם, ימין שמאל יהודים ערבים דתיים. אז תחריף תחריר במרכז העיר! 

בל ננוח על זירי ה"דפני" עוד מרובה המלאכה.

לא אשתוק כי ארצי
שינתה את פניה
לא אוותר לה אזכיר לה
ואשיר כאן באוזניה
עד שתפקח את עיניה. (אהוד מנור)