איזה פינאלה מפואר

להצגה נשכחת: הנדנדות, נרות הנשמה, הבלונים,

והתנועה המדויקת בתכלית,

אשר לוקחת בחשבון את הפרטים מראש.

נער שעשועים מנופח חזה מתרוצץ לידי.

מדבר בפלאפון, עושה מתח בכל רגע,

ממול ניצבים השחקנים צמאי-מלחמה,

נוסעים הביתה על אופניים מטושטשים לגמרי.

מה אפשר לעשות אחרי הצגה כזאת?

להמשיך להשתעשע?

להסיר כובעים בלתי נראים בפני אלוהים?

העליבות הזאת אשר עמדה בינינו

כבדה ומחוספסת וצחיחה

קשרה אותי בעבותות של משי

לנדודים המקופלים במבטך.

(שמחת הקיקיון, הוצאת ירון גולן, 1999)