הצטרפו לאיגרת השבועית

"כל מה שאני עושה היום, מתכתב בדרך זו או אחרת, עם הבסיס הרחב והמוצק שקיבלתי בתיאטרון החדר" (אלון אבוטבול, שחקן ובמאי, בוגר תיאטרון החדר)


"הו, הנה חיכינו לחמור", התקבלתי בסבר פנים

"ואתה תיש", התעשתי חיש.

אמיר פער עלי זוג עיניים רושפות וקרב.

"בואנ'ה", רעם הנמר בכבודו ובעצמו, "מה זה פה, פינת החי?"

"לא", השיב קובי, "זו הפינה לילדים. יאללה סרט, תשלבו ידיים מתוקים, יוצאים".

 

נענינו ללא אומר והחילונו לפסוע במורד הרחוב, והייתי משדל לשמח עצמי עימם במראות  מסרט קודם אודות קליינט שזכה ליחס מיוחד ממלצר אמיתי, מלצר במיטב שנותיו, מלצר שסידר לו את העניבה, ושאף העיז וטפח טפיחה ידידותית על לחיו, מן טפיחה שהאדימה  את פניו ושבעטיה החווירו פני העלמה שמולו. כה מדושני שמחה היינו עת קרבנו לחורש האיקליפטוסים, מעלים על נס את קרב הסיום שבו הטיחו שני הגברים הכבודים את כל הסופלה והבוזולס שבעולם זה על זה. מבעד לחורש כבר נראה האולם מופז האור – כשרשרוש חלף-עבר, ופתע צליפה! על הלחי! שלי! והיא כה עזה!

 

ביראה הגשתי כפי. נטף חמים ולחלוחי זלג ממנה. מחיתיו. והנה הוא זולג מבין אצבעותיי כעין השוקולד המומס.  ואם-זאת כזה שמקורו אינו מקונדיטוריה ושאינו מתוק כלל, שוקולד מריר, מריר עד למאוד. "איכס", קראתי. גוש  מהביל שכזה זלג גם מגבו של אמיר, אחר נמעך על פדחתו של קובי ואחר על עכוזו של דודו, והיינו נאבקים בגושים אך ככל שנאבקנו, מוחים ידנו וחולצותינו, התמרחנו בצואה זו עוד ועוד. "איכס, איכס, איכס" היינו קוראים בעוד צללים שנראו כחתולי שאול, הבליחו מחשרת העצים ונאלמו.

שניות דממנו כך.

 

"אכלנו אותה", קרא דודו לבסוף.

"יו, מה נעשה עכשיו?", שאל אמיר

"תעשו מה שאתם רוצים, לי לא בא ללכת לסרט בכלל!", קבע קובי, פניו קודרות.

למען האמת, לאף אחד מאיתנו לא התחשק לראות את הסרט, ואי-לכך פסענו איש איש לדרכו.

 

וכך הייתי פוסע כשהסמטאות משלחות בי את פני האבן, ובשמים אין-ספור כוכבים הספונים בבדידותם שלרגע נראו זרים כה זה לזה. אך מעבר לכוכבים התהוללו רוחות. מישהו השתעשע בי אי-שם מאחורי המסכים. כה רבה הייתה יהירותי עת הורתי את אשר הוריתי לצבאות. אבל מה בסך הכול אני בוקי-הבּוֹק ביקשתי? מעט הערכה? ולמען האמת אף לא ביקשתי, פשוט הייתי במקום ההוא. לא. בוקי-הבוק צריך להיות "שפוי וקונסטרוקטיבי" – כמאמרו, לדעת מקומו בעולם שהילולת רפאים רוחשת בו אך כלל אינה נוגעת ואינה מיועדת לו. אולם הצליפה הזו דווקא כן נגעה. ועוד איך. וכנראה שגם הייתה מיועדת. וזה לא היה חלום. באלוהים שלא. כאלפי עדים העידו על כך הכתמים שנישאו על חזי לתפארה. דמות שכוחת גב עם סל מצרכים בידה קרבה אלי. זו הייתה גברת פלדמן. רק  שתועיל לא להתעניין בי הפעם. משפנתה לביתה הוקל לי.

 

ראיתי את התריסים המוכרים, וכבר נכנסתי מבעד לשער, פוסע לעבר הכניסה שהייתה מוארת כאותם מאורות שבשמים במן דכדוך גלמוד. אולם הכיצד אפסע ואתייצב מול פניה? רפרפתי על הקיר נסוג אחור. קר וזר הוא היה, ובפינת הבית הזדקר למולי כמן סנטר נוקשה.  האומנם נושלתי מקן קינותיי המיוזע הסוכך והבלבדי? סקרתי את כל חזיתו המאפילה. לרגע קרץ לי הרווח המשחיר שבין תריס חדרי לקיר. שם בתוך מגירה נחבאת. שם בחשכת "שדה" מאחורי "נקיק" שם, כן. קרבתי אפוא והבטתי בפער השחור. דומה היה שהוא קורא לי וקולו רך היה. או-אז החל לתסוס דבר. משהו. באחת, כמו הייתי סוכן חשאי, זינקתי אל אדן החלון אימצתי שריריי, מעביר כל כובד משקלי לסף, הנחתי כף רגלי על הכוננית, מעביר בדחילו את השנייה, וכבר נכון הייתי לקפיצה, כשלפתע... בררד!

והנה מישמיש קרב, כולו קרקוש. והנה קול עולה מבפנים:

"מה זה?", בהול הוא היה.

"אני תיכף הולכת לראות", ענתה והייתה קרבה בפסיעות נמרצות.

והנה היא ניצבת.

 

"מי?", תקעה בי עיניים, "בוקי?, אויש", הפליטה אנחה משראתה את הכוננית השמוטה שלרגליה רבצו תילי תילים של ספרים וחוברות. "ומה זה?", הוסיפה כשהיא מקמצת אפה, "פההה!" מישמש היה מוסיף ומקרקש בינותינו בהתרגשות. "למה אתה לא מלטף אותו?" שאלה כעבור שניות, כשעינה הימנית גדלה והשמאלית מצטמצמת לכדי שערה דקה. שתקתי. "הוא פשוט פראדם, יש לך בלביית פראדם", הוסיפה בעוד היא מעבירה כפה על פרוותו. אחר כך הייתה מערמת את הספרים תוך אנחות זעף ואז הוא הופיע. סקר את הזירה, נעץ מבטו בכוננית שהייתה תלויה כמטוטלת על חודו של וו אחד ויחיד.

 

"תגיד", נעץ בי את המבט הזה, "אין לך חוש? אתה לא מסוגל להבין איזה מומנט אדיר אתה מפעיל על הווים כשאתה דורך על קצה הכוננית? כבר חודשים אני מנסה להסביר לך את החוקים הבסיסיים של הפיסיקה ואתה מתעקש שלא להבין!", הביט בי במבט כאוב.

 

"והבגדים שלך?", הוסיפה שעה שהייתה מקלפת אותם ממני באצבעות הצבת הארוכות והגרומות שלה.

"מרטה, אני פשוט לא מבין אותו", אמר, "פשוט לא מבין", מלמל בקול בוכים בעוד הוא נסוג שפוף גו לכורסתו.

"ועכשיו לאמבטיה", אמרה בעוד היא ניגשת, פותחת את ברז המים הרותחים ונוקשת בה נקישות עמומות.     

 

ללא אומר פסעתי בעקבותיה, גל חום קיבל את פני מן האמבט. מעבר למסך שצוף האדים ניבטת דמותה כשהיא מהפכת את מברשת העץ על זיפיה הנוקשים, מורה לי אחר-כך על סבון הקובייה הענק, ולבסוף תובעת: "תשפשף חזק חזק עד שהעור יהיה אדום". "בסדר" עניתי בקול נימוח. יצאה וטרקה את הדלת מאחריה. שניות אחדות ניצבתי לבדי בתוך אדי התופת שהקטירו את לובנן סביב. הרי זהו פטישו של אב בית-הדין, עלה בדעתי,  הרי זה העונש שלו אני ראוי, זו הטבילה הממתינה לי במקווה האש הזה. לא! רפסתי. כשלתי לעצמי כרכיכה. אבל אז נזכרתי שרוז אמר עלי שאני "גבר אמיתי" ועלו בי תמונות של חיילים הנכנסים בגו זקוף לתופת האש. אכן אני גבר אמיתי.

 

באחת, הנחתי רגל אחת ואת השנייה ובנשיכת שפתיים, תוך שאני פולט נשיפה עצורה, החלקתי ליורה הרותחת. למולי הזדקרו זיפיה הנוקשים של המברשת. עלו בעיני רוחי דמויות כחושות ואפורות לחיים על סף השלדיות, שהיו פוסעות אנה ואנה. וכי מי, מי הוא בוקי הבוק המזדכך באמבט והוא לבנבן ממש כאמבט עצמו? וכי מי? "מין ילד יחיד וכלב שכזה?", ננעצו בי עשרות חיוכי ארס של גברים שחומים ועזי פנים. הו, אינכם מכירים אותי, הו לא! או-אז חשקתי שיניים, נטלתי את המברשת, אחזתי בה בחוזקה ומשפשף הייתי את גווי חזק חזק, בדיוק כשם שנצטוויתי, בדיוק כמו שנהגה היא לעשות עד לפני שנים ספורות, והייתי חורש וחורץ וקופץ פני ממש כאותו גבר שפעם ראיתי איך האינדיאנים מענים אותו והוא נותר נוקשה כסלע. מבלי-משים הלכו המים ונעשו נסבלים ואף נעימים. ובעוד החלל מתבהר ודוק של שלווה משתרר, התעמעם צל, שמא חיוך, שם, בחשרה, במעבה ההוא, באופל העלים.

 

"אני רוצה שתלבש את הבגדים האלה", ניתז אז קולה בעודה תולה את צרור הבגדים על הידית וחוזרת סגרירית כלעומת שבאה. זמני עמד לפוג, וגם המים הצטננו מעט. יכולתי אמנם להוסיף מים חמים, לווסת את הנעימות למשך כשעה ארוכה, תוך שאני מתמזג עם פכפוכם החרישי, אך ההנאה! ההנאה! ההנאה הזו האסורה מעצם היותה! וגם אותו מושג אימתני: "בזבוז!", שרחש כעופרת יצוקה מעלי. תם. זמני תם. מה גם שצרור הבגדים הנקיים דווקא קסם לי קמעה.

 

(מיכאל פבזנר, אדריכל וסופר)

לאיגרת השבועית של 2011 . 8 . 4