הצטרפו לאיגרת השבועית

"בתיאטרון החדר יש משהו קסום. זה נובע מהסובלנות, הקבלה, האיכפתיות" (אבי גיבסון בר-אל, במאי ושחקן, מנהל אמנותי של תיאטרון הסמטה, בוגר תיאטרון החדר)


האיגרת השבועית

יום ה', 2011 . 8 . 4

--------------

לימודי משחק לבמה ולמצלמה
ולימודי בימוי
בקורסים השנתיים המרוכזים
של תיאטרון החדר
ההרשמה עכשיו
טל', 03-5171818, וגם בדוא"ל

מידע נוסף כאן

--------------

ייעוץ אישי ליוצרים
טל': 03-5171818, וגם בדוא"ל

מידע נוסף כאן
--------------

יש לך קטע?

שלח/י אותו אלינו לאיגרת

--------------
לתגובות

--------------
אירועים בתיאטרון החדר
--------------

סרטוני החדר ביוטיוב

--------------
לאיגרות קודמות
--------------

באיגרת זו:

•   שיטת אוריין - המעגל הפתוח: מדברים על תיאטרון החדר: עינת ויצמן
•   חמוטל בר יוסף: חַלּוֹן
•   פרשת השבוע: 44. דברים: דברים א' - ג' 22
•   מאיה בז'ראנו: כתב יד של רקדן/נית
•   יואב איתמר: 1. השליח. 2. בקרו את המבקר
•   סמדר שרת: טרמפולינה
•   מיכאל פבזנר: בצל הפיטנגו - המשך
•   יונתן ברקאי: כל העולם במה
•   נתי אורנן: ברלין תל אביב
•   אודישנים דרושים: אולי יש כאן משהו בשבילך
•   אירועים: לוח הודעות
•   הכתובת על הדיר: עיון קצרצר

עינת ויצמן מדברת על תקופת הלימודים בתיאטרון החדר: "תיאטרון החדר בשבילי הוא ארגז הכלים לחיים ולמקצוע". בימוי: שלי גורל. צילום: גיא דוידי.






















מוֹנוֹדִיאָ 2011

ערב מונולוגים-דיאלוגים של בוגרי תיאטרון החדר
הנושא המרכזי של הערב: "חוויה מקומית"

מבט עקום-ישר, עצוב-מצחיק, על הדמויות שבתוך עצמנו וסביב לנו

כל קטע הוא חוליה במחרוזת, היוצרת תמונת מצב ישראלית ואוניברסאלית

כתבו וביימו חברי קבוצת המנחים-במאים. מבצעים חברי קבוצת השחקנים

קטעים מתוך הופעות קודמות ניתן לראות באתר האינטרנט שלנו
מנחים (לפי א"ב):

אלחי לויט, דוד קנר, יוסי זיו, רן סלוניקי, רני אמיר, שני קינסטלר,

משתתפים (לפי א"ב):

אודי עוז, אנה מינייב, אריק אלון, גיא דורון, הילה נוריאל, חלי סינקה, חמיס אלשייח, יגאל רם, יהודית קונפורטי, ירדן לב, לוטם ברעם, לטיפה יכין, ליאור ג'ייקובס, מיכל גיל, מעין פרידמן, שני רעני, תום פאואר

תודה: לאבי גיבסון בר-אל ולצוות התיאטרון של יפו

יום חמישי, 11.08.2011, בשעה 20:00
בתיאטרון של יפו, רחוב מפרץ שלמה 10, יפו העתיקה. טל': 03-5185563

ניהול אמנותי: אמיר אוריין


 

תכנית הערב

א. 19:30- קבלת קהל

ב. 20:00 – פתיחה, אמיר

ג. 20:05 - רצף חימום של השחקנים בנוכחות הקהל
ד. 20:10 - " מונו-דיא 2011 "

 

רשימת הקטעים ב"מונודיא 2011"

 

1. פרולוג, מנחה: אלחי לויט, יוצרת: לוטם ברעם

2. חשיבה חיובית, מנחה: רני אמיר, יוצר: חמיס אלשייח

3. ניקיון, מנחה: דוד קנר, יוצרת: שני רעני

4. קרין והקטינה, מנחה: שני קינסטלר, יוצרות: ליאור ג'ייקובס, מיכל גיל

5. חתכים, מנחה: רן סלוניקי, יוצרת: לטיפה יכין

6. מלכת הלסביות, מנחה: שני קינסטלר, יוצרות: יהודית קונפורטי, מיכל גיל

7. מרנינה, מנחה: שני קינסטלר, יוצרים: ירדן לב, אריק אלון

8. בור, מנחה: רן סלוניקי, יוצרת: מיכל גיל

9. היפוכונדר, מנחה: יוסי זיו, יוצרים: יגאל רם, חמיס אלשייח, הילה נוריאל

10. לרוץ ולאהוב, מנחה: שני קינסטלר, יוצרים: אנה מינייב, גיא דורון

11. תיק-תק, מנחה: רן סלוניקי, יוצרים: הילה נוריאל, אריק אלון, גיא דורון, יגאל רם

12. פיטורים, מנחה: יוסי זיו, יוצרים: חלי סינקה, יגאל רם  

13. זיגי, מנחה: יוסי זיו, יוצרים: תום פאואר, אודי עוז

14. למות מאושר, מנחה: רן סלוניקי, יוצרת: מעין פרידמן

15. אבא זה, מנחה: אלחי לויט, יוצר: אריק אלון

16. תיעוב, מנחה: יוסי זיו, יוצר: אודי עוז

17. הפור, מנחה: יוסי זיו, יוצרים: גיא דורון, תום פאואר, ירדן לב, אריק אלון

18. לילה בלי שינה, מנחה: רן סלוניקי, יוצרים: גיא דורון, אודי עוז.

19. טופס טיולים, מנחה: רן סלוניקי, יוצרים: גיא דורון, אריק אלון.

20. מותר, מילים ולחן: אנה מינייב ואודי עוז, מנחה: אלחי לויט, יוצרים: הקבוצה

קישור קבוע

לרבקה מרים,

שביקשה ממני לכתוב שיר על חלון

הַחַלּוֹן הוּא חַלּוֹן מְכוֹנִיתִי בָּרַמְזוֹר

שֶׁלְּיַד שַׁעַר שְׁכֶם.

אֵינֶנִּי יְכוֹלָה לִרְאוֹת בַּעֲדוֹ הַרְבֵּה,

כִּי סְמַרְטוּט צָהֹב מִסְתּוֹבֵב לִי עָלָיו.

הַצָּהֹב הַזֶּה הוּא בַּיָּד שֶׁל יֶלֶד עֲרָבִי.

מִן הַחַלּוֹן אֵינֶנִּי יְכוֹלָה עַכְשָׁו לִרְאוֹת

אֶת יְרוּשָׁלַיִם שֶׁלִּי

וְגַם לֹא אֶת יְרוּשָׁלַיִם שֶׁלּוֹ

רַק אֶת הַסְּמַרטוּט הַצָּהֹב שֶׁמִּסְתּוֹבֵב עַל הַזְּכוּכִית

וְאֶת פָּנָיו שֶׁל הַיֶּלֶד שֶׁנִּמְרָחִים עַל הַפָּנִים שֶׁלִּי

     בִּמְבוּכָה.

 

(מתוך "מסטיק – מבחר שירים", הופיע בקהיר תחת השם: "כשאני נשארת לבד", 2010)

קישור קבוע

(הקטע הבא הוא מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר, ללא הערות השוליים. הערה: הדיון הזה אינו בהכרח תואם השקפה אורתודוכסית. במקרה זה הגישה אל המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה כיצד היינו מתייחסים אליו?)

 

44. דברים: דברים א' - ג' 22

"אלה הדברים אשר דיבר משה אל-כל-ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה, מול סוּף, בין-פארן ובין-תֹפל ולבן וחצרֹת ודי זהב".

 

הפטרת השבוע: ישעיה א'. קטע שראוי לתת עליו את הדעת בכל עת: ישעיה פרק א' 10 – 17: "שמעו דבר-יהוה קציני סדום, האזינו תורת אלוהינו עם עמורה. למה-לי רוב-זבחיכם יאמר יהוה, שבעתי עולות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי".

 

לכאורה עוסקים פסוקים אלו בתוכחת הצביעות הדתית בבית המקדש בירושלים, אבל משמעותם אנושית אוניברסאלית. לא על עצם קיומו של הפולחן הדתי יוצא זעמו של הנביא, אלא על השחיתות האישית והציבורית הסותרת את עקרונות המוסר שעליהם מושתת הפולחן. האירוע האמנותי והפולחן הדתי, הם כלים לטיהור האדם מסבל ותוקפנות, ומיועדים להביא אותו למחוזות של סובלנות ואהבה. אבל אם התנהגות האדם מחוץ לתחום האירוע האמנותי או הדתי, סותרת עקרונות מוסר אלו, הריהי מבטלת את תוקפם והופכת אותם למס שפתיים חיצוני, מצוות אנשים מלומדה. מכאן נובעים דברי הנביא.

 

אדם חייב לבדוק את עצמו, ביחס שהוא מקיים, בין התנהגותו בתחום הפולחן, לבין מה שהוא עושה מחוץ לתחומו. אם אדם נכנס לתחום האירוע הדתי, מתפלל לאלוהיו ומצהיר בחסידות שהוא מקבל את עקרונות המוסר המובעים בתפילה, ואחר כך יוצא מבית התפילה ומדכא את זולתו, הרי הוא כמי שאישיותו חצויה, שסועה ופגומה. תהום נפשית פעורה אצלו, בין פולחן לחיים. פגימה כזאת יש לה השפעה רחבה בתחומים רבים.

 

אדם ההולך לתיאטרון לראות הצגה העוסקת בדיכויו של אדם, מזדהה עם המדוכא וכואב את כאבו, ואחר-כך יוצא משם ומדכא את זולתו, אישיותו פגומה באותו האופן. יש אומרים שרוב בני האדם נוהגים כך. בבית התפילה או באולם התיאטרון הם מתרגשים ממעשי העוולה ומזדהים עם המדוכא, אבל בצאתם משם הם אדישים לגורל הזולת. אבל התברר שאצל רוב בני האדם מוטבעות גם תכונות של אמפטיה, הבנת הזולת, שיתוף פעולה ואחווה, כלומר, הם עשויים להיות אמפאטיים לזולתם גם מחוץ לתחום האירוע הדתי או האמנותי. אבל במציאות החוץ טקסית או בימתית, היחס לזולת מורכב יותר.

 

אם פני החברה נוטים לאדישות ולדיכוי החלש, הפולחנים האמנותיים והדתיים יוכלו אז לסמן את כיוונו של התיקון, אבל לא להשפיע את מימושו. בכל מקרה, אם הדיכוי הופך לדרך חיים אצל רוב חברי העדה, דבר זה אינו יכול לשמש עילה לחיקוי. בנצרות, לאחר שאדם מילא את מצוות הוידוי והחרטה, ניתנת לעבריין מחילה. היהדות איננה מסתפקת בכך. היא מבקשת לתקן את דרכיו של האדם במעשיו שלאחר הטקס הרשמי של הווידוי והחרטה. למשל, יום הכיפורים היהודי מכפר על עברות שבין אדם למקום, אבל אינו מכפר על עברות שבין אדם לחברו, ואנו אומרים: חברו? כל אדם.

קישור קבוע
או: כוריאוגרפיה של הנפש

19

  בּוֹאִי זוּגָתִי הִשָּׁאֲרִי,

לָמָּה אַתְּ צוֹחֶקֶת וְצוֹחֶקֶת

עַד מָתַי

עַד מָתַי

 

  הִתְעוֹרַרְתִּי בְּלִבּוֹ שֶׁל אָחוּ –

מַה תִּהְיֶה הַתְּנוּעָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁאֶעֱשֶׂה

שֶׁל מִי הִיא תִּהְיֶה

לְמַעַן מִי, לְעֵבֶר מָה

 

  אֲנִי רוֹאָה רִצְפָּה בְּמֶרְחָק שֶׁל מְעוֹף בַּרְוָז.

אֶצְלֹל לְתוֹכָהּ וְאֶתְנַפֵּץ

עָמֹק עָמֹק עָמֹק, גַּם בִּמְחִיר צַוָּארִי הַמּוּצָק,

גַּם בִּמְחִיר רֹאשִׁי, כְּדֵי שֶׁאוּכַל לָדַעַת

מַהוּ מִשְׁקָלִי הָאֲמִתִּי –

זֶה הָעֹל הָאֲמִתִּי וּבַל יַפְרִיעַ לִי אִישׁ

לָשֵׂאת בָּעֹל, בַּל יִמָּנַע הַדָּבָר מִמֶּנִּי בְּתוֹאֲנַת רַחֲמִים

אֲנִי רוֹצָה לָשֵׂאת בָּעֹל לְבַדִּי.

(מתוך: "התעוררתי בליבו של אלכסון", 2009)

קישור קבוע

1. השליח

הוא היה שליח בחנות טבעות, שלא הייתה לו מעולם טבעת משלו, ואינני יודע אם קרא או צפה בשר הטבעות, אבל הוא התאהב בטבעת ספציפית שהכין הצורף, שעבד עליה ימים רבים, למען אשת אוליגרך, וכאשר הבוס היה יוצא להפסקת סיגריה הוא היה ממשש אותה, חורט אותה בזיכרונו, והיא נתנה לו נחמה, אלא שיום אחד היה צריך למסור אותה לתעודתה, ובמקום לפנות שמאלה הוא פנה ימינה, ועלה על קו חמש, ואז לתחנת הרכבת ואז לנמל התעופה, שם הוציא מכיסו את הדרכון שנשא באותו אופן שהיה נושא בילדותו את התחבושת הצבאית של אביו, למקרה שמישהו יפצע והוא יהיה גיבור היום, אלא שמעולם לא היה גיבור בחייו, למרות שקיווה לזה מאוד והיה מסתובב עם ערכת גיבורים למקרה שמעשה גבורה יצוץ, אבל כאן הוא עשה דבר שמנוגד לאופיו, והיה לאו דווקא בר כיבוש, והוא הוציא מאה דולר מהערכה וקנה כרטיס טיסה לאיזו מדינה מזרח אירופאית, כאשר המטרה הייתה רק לנסוע הרחק ולהיעלם, אלא שהיה יכול לדמיין את כל שלבי ההפתעה וההלם, את השיחות שלא נענו בפלאפון שדחף לקיטבג של חייל עייף, את הניסיונות להבין מה קרה, את הרחמים שיהפכו לזעם, וידע שירדפו אחריו ולכן ככל שיהיה לא הגיוני יהיה יותר טוב, וזו הייתה גם הסיבה שמכר את הטבעת לזוג צעיר בעשירית משוויה, התחלף בבגדים עם קבצן, וסוף סוף חש חופשי מגזרת הגורל שרדפה אותו כמו אימא פולניה כל בוקר במקלחת, מציקה לו ושואלת למה הוא חי את החיים שחי, ואילו עכשיו איש לא שואל. יש מי שזורק מטבע, יש מי שמתעלם, אין לו אחריות לעצמו או לסובבים אותו וזה גרם לו להרגיש שלם ואז דרסה אותו משאית.

--------------

2. בקרו את המבקר
המבקר הזה לא רגיל שהמוסדות מבקרים אותו. אבל מבקר זה בחודשי כהונתו המעטים הצליח לעצבן שני תיאטראות באופן כזה שרצו להעיף אותו קיבינימט. אדם יותר ציני ממנו היה עונד את המכתבים שקיבל על חזהו. הוא סתם מסגר אחד מהם ותלה בחדר העבודה (המשך המאמר).

קישור קבוע

נעשית טרמפולינה של אסון.

יריחו אתה,

יריחו אני,

והחומות אף פעם לא נופלות,

גם כשתוקעים חזק בשופרות.

הכוהנים הולכים ומתעלפים

והזונות שרות בקול גדול:

מתי אראה את פני המלאכים.

 

(שמחת הקיקיון, הוצאת ירון גולן, 1999)

קישור קבוע

"הו, הנה חיכינו לחמור", התקבלתי בסבר פנים

"ואתה תיש", התעשתי חיש.

אמיר פער עלי זוג עיניים רושפות וקרב.

"בואנ'ה", רעם הנמר בכבודו ובעצמו, "מה זה פה, פינת החי?"

"לא", השיב קובי, "זו הפינה לילדים. יאללה סרט, תשלבו ידיים מתוקים, יוצאים".

 

נענינו ללא אומר והחילונו לפסוע במורד הרחוב, והייתי משדל לשמח עצמי עימם במראות  מסרט קודם אודות קליינט שזכה ליחס מיוחד ממלצר אמיתי, מלצר במיטב שנותיו, מלצר שסידר לו את העניבה, ושאף העיז וטפח טפיחה ידידותית על לחיו, מן טפיחה שהאדימה  את פניו ושבעטיה החווירו פני העלמה שמולו. כה מדושני שמחה היינו עת קרבנו לחורש האיקליפטוסים, מעלים על נס את קרב הסיום שבו הטיחו שני הגברים הכבודים את כל הסופלה והבוזולס שבעולם זה על זה. מבעד לחורש כבר נראה האולם מופז האור – כשרשרוש חלף-עבר, ופתע צליפה! על הלחי! שלי! והיא כה עזה!

 

ביראה הגשתי כפי. נטף חמים ולחלוחי זלג ממנה. מחיתיו. והנה הוא זולג מבין אצבעותיי כעין השוקולד המומס.  ואם-זאת כזה שמקורו אינו מקונדיטוריה ושאינו מתוק כלל, שוקולד מריר, מריר עד למאוד. "איכס", קראתי. גוש  מהביל שכזה זלג גם מגבו של אמיר, אחר נמעך על פדחתו של קובי ואחר על עכוזו של דודו, והיינו נאבקים בגושים אך ככל שנאבקנו, מוחים ידנו וחולצותינו, התמרחנו בצואה זו עוד ועוד. "איכס, איכס, איכס" היינו קוראים בעוד צללים שנראו כחתולי שאול, הבליחו מחשרת העצים ונאלמו.

שניות דממנו כך.

 

"אכלנו אותה", קרא דודו לבסוף.

"יו, מה נעשה עכשיו?", שאל אמיר

"תעשו מה שאתם רוצים, לי לא בא ללכת לסרט בכלל!", קבע קובי, פניו קודרות.

למען האמת, לאף אחד מאיתנו לא התחשק לראות את הסרט, ואי-לכך פסענו איש איש לדרכו.

 

וכך הייתי פוסע כשהסמטאות משלחות בי את פני האבן, ובשמים אין-ספור כוכבים הספונים בבדידותם שלרגע נראו זרים כה זה לזה. אך מעבר לכוכבים התהוללו רוחות. מישהו השתעשע בי אי-שם מאחורי המסכים. כה רבה הייתה יהירותי עת הורתי את אשר הוריתי לצבאות. אבל מה בסך הכול אני בוקי-הבּוֹק ביקשתי? מעט הערכה? ולמען האמת אף לא ביקשתי, פשוט הייתי במקום ההוא. לא. בוקי-הבוק צריך להיות "שפוי וקונסטרוקטיבי" – כמאמרו, לדעת מקומו בעולם שהילולת רפאים רוחשת בו אך כלל אינה נוגעת ואינה מיועדת לו. אולם הצליפה הזו דווקא כן נגעה. ועוד איך. וכנראה שגם הייתה מיועדת. וזה לא היה חלום. באלוהים שלא. כאלפי עדים העידו על כך הכתמים שנישאו על חזי לתפארה. דמות שכוחת גב עם סל מצרכים בידה קרבה אלי. זו הייתה גברת פלדמן. רק  שתועיל לא להתעניין בי הפעם. משפנתה לביתה הוקל לי.

 

ראיתי את התריסים המוכרים, וכבר נכנסתי מבעד לשער, פוסע לעבר הכניסה שהייתה מוארת כאותם מאורות שבשמים במן דכדוך גלמוד. אולם הכיצד אפסע ואתייצב מול פניה? רפרפתי על הקיר נסוג אחור. קר וזר הוא היה, ובפינת הבית הזדקר למולי כמן סנטר נוקשה.  האומנם נושלתי מקן קינותיי המיוזע הסוכך והבלבדי? סקרתי את כל חזיתו המאפילה. לרגע קרץ לי הרווח המשחיר שבין תריס חדרי לקיר. שם בתוך מגירה נחבאת. שם בחשכת "שדה" מאחורי "נקיק" שם, כן. קרבתי אפוא והבטתי בפער השחור. דומה היה שהוא קורא לי וקולו רך היה. או-אז החל לתסוס דבר. משהו. באחת, כמו הייתי סוכן חשאי, זינקתי אל אדן החלון אימצתי שריריי, מעביר כל כובד משקלי לסף, הנחתי כף רגלי על הכוננית, מעביר בדחילו את השנייה, וכבר נכון הייתי לקפיצה, כשלפתע... בררד!

והנה מישמיש קרב, כולו קרקוש. והנה קול עולה מבפנים:

"מה זה?", בהול הוא היה.

"אני תיכף הולכת לראות", ענתה והייתה קרבה בפסיעות נמרצות.

והנה היא ניצבת.

 

"מי?", תקעה בי עיניים, "בוקי?, אויש", הפליטה אנחה משראתה את הכוננית השמוטה שלרגליה רבצו תילי תילים של ספרים וחוברות. "ומה זה?", הוסיפה כשהיא מקמצת אפה, "פההה!" מישמש היה מוסיף ומקרקש בינותינו בהתרגשות. "למה אתה לא מלטף אותו?" שאלה כעבור שניות, כשעינה הימנית גדלה והשמאלית מצטמצמת לכדי שערה דקה. שתקתי. "הוא פשוט פראדם, יש לך בלביית פראדם", הוסיפה בעוד היא מעבירה כפה על פרוותו. אחר כך הייתה מערמת את הספרים תוך אנחות זעף ואז הוא הופיע. סקר את הזירה, נעץ מבטו בכוננית שהייתה תלויה כמטוטלת על חודו של וו אחד ויחיד.

 

"תגיד", נעץ בי את המבט הזה, "אין לך חוש? אתה לא מסוגל להבין איזה מומנט אדיר אתה מפעיל על הווים כשאתה דורך על קצה הכוננית? כבר חודשים אני מנסה להסביר לך את החוקים הבסיסיים של הפיסיקה ואתה מתעקש שלא להבין!", הביט בי במבט כאוב.

 

"והבגדים שלך?", הוסיפה שעה שהייתה מקלפת אותם ממני באצבעות הצבת הארוכות והגרומות שלה.

"מרטה, אני פשוט לא מבין אותו", אמר, "פשוט לא מבין", מלמל בקול בוכים בעוד הוא נסוג שפוף גו לכורסתו.

"ועכשיו לאמבטיה", אמרה בעוד היא ניגשת, פותחת את ברז המים הרותחים ונוקשת בה נקישות עמומות.     

 

ללא אומר פסעתי בעקבותיה, גל חום קיבל את פני מן האמבט. מעבר למסך שצוף האדים ניבטת דמותה כשהיא מהפכת את מברשת העץ על זיפיה הנוקשים, מורה לי אחר-כך על סבון הקובייה הענק, ולבסוף תובעת: "תשפשף חזק חזק עד שהעור יהיה אדום". "בסדר" עניתי בקול נימוח. יצאה וטרקה את הדלת מאחריה. שניות אחדות ניצבתי לבדי בתוך אדי התופת שהקטירו את לובנן סביב. הרי זהו פטישו של אב בית-הדין, עלה בדעתי,  הרי זה העונש שלו אני ראוי, זו הטבילה הממתינה לי במקווה האש הזה. לא! רפסתי. כשלתי לעצמי כרכיכה. אבל אז נזכרתי שרוז אמר עלי שאני "גבר אמיתי" ועלו בי תמונות של חיילים הנכנסים בגו זקוף לתופת האש. אכן אני גבר אמיתי.

 

באחת, הנחתי רגל אחת ואת השנייה ובנשיכת שפתיים, תוך שאני פולט נשיפה עצורה, החלקתי ליורה הרותחת. למולי הזדקרו זיפיה הנוקשים של המברשת. עלו בעיני רוחי דמויות כחושות ואפורות לחיים על סף השלדיות, שהיו פוסעות אנה ואנה. וכי מי, מי הוא בוקי הבוק המזדכך באמבט והוא לבנבן ממש כאמבט עצמו? וכי מי? "מין ילד יחיד וכלב שכזה?", ננעצו בי עשרות חיוכי ארס של גברים שחומים ועזי פנים. הו, אינכם מכירים אותי, הו לא! או-אז חשקתי שיניים, נטלתי את המברשת, אחזתי בה בחוזקה ומשפשף הייתי את גווי חזק חזק, בדיוק כשם שנצטוויתי, בדיוק כמו שנהגה היא לעשות עד לפני שנים ספורות, והייתי חורש וחורץ וקופץ פני ממש כאותו גבר שפעם ראיתי איך האינדיאנים מענים אותו והוא נותר נוקשה כסלע. מבלי-משים הלכו המים ונעשו נסבלים ואף נעימים. ובעוד החלל מתבהר ודוק של שלווה משתרר, התעמעם צל, שמא חיוך, שם, בחשרה, במעבה ההוא, באופל העלים.

 

"אני רוצה שתלבש את הבגדים האלה", ניתז אז קולה בעודה תולה את צרור הבגדים על הידית וחוזרת סגרירית כלעומת שבאה. זמני עמד לפוג, וגם המים הצטננו מעט. יכולתי אמנם להוסיף מים חמים, לווסת את הנעימות למשך כשעה ארוכה, תוך שאני מתמזג עם פכפוכם החרישי, אך ההנאה! ההנאה! ההנאה הזו האסורה מעצם היותה! וגם אותו מושג אימתני: "בזבוז!", שרחש כעופרת יצוקה מעלי. תם. זמני תם. מה גם שצרור הבגדים הנקיים דווקא קסם לי קמעה.

 

(מיכאל פבזנר, אדריכל וסופר)

קישור קבוע

על הבמה העלילה

מתנהלת בעצלתיים:

מחזה "עשוי היטב",

"מסך חזק" בסוף כל מערכה,

הכול צפוי, כנדרש.

חסרה האש.

ואילו בחדרי האיפור, בין הקלעים,

מבעבעת דרמה אמיתית;

יצרים דלוקים, קנאה, ייאוש, שנאה

או כדברי המשורר:

"כל העולם – מאחורי הקלעים".

 

(עריכה: יקיר בן משה)

קישור קבוע

4 שעות טיסה - פרק ב' / תחזית מזג האוויר

מסתבר שסחבק שואב הנאה מהוראה יחידנית של השפה העברית לדוברי גרמנית. לאניה, הטנדמית (פרטנרית הטנדם – מלמדים אחד את השני את שפת האם), יש חבילת כרטיסיות קטנה שהח"מ נתן לה כשי. על כל כרטיסיה נכתבה אות מהאלף-בית העברי, מנוקדת. אניה מתאמנת בלזהות ולקרוא האותיות. מצרפים אותיות למילים, חלקן בג'יבריש. הוא חוזרת ואומרת שאני מורה טוב וסלחן ביותר. מסביר לה שלמדתי מהטובים ביותר, שני הורי שהיו במשך שנים רבות מורים, ולאחרונה גם מסטפן, המורה שלי לגרמנית. מאידך, שני פרטנרי הטנדם של סחבק, אניה ואלמר, מאוד להוטים שניהם ללמוד, וזה נעים, מהנה וקל ללמד כשהתלמיד רוצה ללמוד. (המשך)

רק טוב,

בברכה, נתי אורנן
www.ornanati.com

קישור קבוע

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

קישור קבוע

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה
מתקיימת ביום ו', 12.08.2011, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי
סדר יום (משוער):

"המליאה" פתוחה לכל. רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818

 

אורתו-דה: אבנים, ויה דולורוזה ואורתו-דה נייט

- מבית היוצר של תיאטרון אורתו-דה

"אבנים" - מופע ויזואלי בהשראת פסל "מורדי הגטאות" של נתן רפפורט (1911-1987). שישה שחקנים, אשר באמצעות משחק מאופק, פס קול ייחודי ודימויים ויזואליים מקוריים, מספרים סיפור על ניצחון הרוח, ויוצרים שפה תיאטרונית חדשה.

המופע זכה עד כה בשישה פרסים בינלאומיים ומייצג את ישראל בכל העולם.

יוצר ובמאי: ינון צפריר. במאים שותפים: דניאל זעפרני, אבי גיבסון בר-אל

שחקנים: ינון צפריר, אבי גיבסון בראל, מוטי סבג, חזי כוהן / עמית ברעם, נוגה דאנגלי / הילה ספקטור, מייקל מרקס / יניב מויאל.

"אורתו-דה נייט" – ערב חד פעמי חוזר, שבו מוצגת היצירה החדשה של אורתו-דה: "ויה דולורוזה", ועוד הצגה אורחת ממבחר היצירה הישראלית.

מוצ"ש, 13.8.2011, יום ד', 31.8.2011.

כל ההצגות מתקיימות באולם צוותא 3, תל-אביב, בשעה 20.30. 

תודה לתיאטרון החדר

טלפון להזמנת כרטיסים: 03-6950156/7, או ישירות באתר צוותא.


יומן ההיריון שלי

ע"פ ספרה של הילה שרעף גלסר.

במהלך הכתיבה התפרסם היומן אחת לשבוע באיגרת השבועית של תיאטרון החדר בעריכת אמיר אוריין.

אישה נכנסת להיריון ומתכננת לידה טבעית. היא נתקלת בנורמות חברתיות המאיימות על חופש הבחירה שלה.

עיבוד למחזה: רינה לביא, הילה שרעף גלסר

משחק: הילה שרעף גלסר, בימוי: רינה לביא.

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין

תיאטרון "הסמטה"- רחוב מזל דגים 8, יפו עתיקה, טל': 036812126. 

וכמובן הנחה לכל חברי החדר, הילה גלסר: 054-570-0704

אוהבת הילה

24.8 רביעי בשעה 20:30,  25.8 חמישי בשעה 20:30



"מיין ג'רוזלם" – המופע של סבינה סאובר

"אחד ההישגים החשובים והמרתקים של הבמה הישראלית, אל תחמיצו!" (צבי גורן, אתר הבמה)

"With enormous sophistication; enough care, enough preparation, enough daring any lie can become truth". (Helen Kaye, Jerusalem Post)

כתיבה ובימוי: אייל וייזר. צילום וקונספט ויזואלי: רמי מימון. שחקנית יוצרת: מיכל ויינברג

עיצוב חלל: ינון פרס. דרמטורגיה: איציק ג'ולי. וידאו: נדב אהרונוביץ'. עיצוב תלבושות: ענבל ליבליך. עיצוב תאורה: עומר שיזף.

המחזאי והבימאי אייל וייזר והאמן רמי מימון חברו לעבודה משותפת ליצירת מופע יחיד סביב דמותה הבדויה של סבינה סאובר – צלמת ואמנית קונספטואלית ילידת מזרח גרמניה הקומוניסטית שהחלה את פעילותה האמנותית בשבר התרבותי של נפילת חומת ברלין בנובמבר 1989. עבודה של סאובר מתעדת את מושגי הזרות והאופן שבו הם באים לידי ביטוי בשינויים שמתחוללים בחייה ובשינויים ההיסטוריים המתחוללים סביבה.

המדיום המרכזי בו פעלה סאובר הוא הצילום. המופע - "מיין ג'רוזלם" הוא פרפורמנס ראשון לאמנית, מעין טקס אשכבה בו מתאמתת האמנית עם הנקודות המקצועיות והאישיות שלה במסע אחרי שייכות, אחרי התשוקה לחוות את ה"כאן ועכשיו". זהו ערב פרידה של אישה המבקשת להיפרד מעברה ולעבור לקיום ממשי בהווה, לקחת סיכונים, להשאיר מקום לבלתי צפוי ולהתעמת באופן ישיר עם הסובב אותה.

מתוך ברלין, עיר שהיא מוזיאון זמן של שכבות נערמות, סדקים פעורים וצלקות מגלידות, מנסה סאובר לאחות את הקרע ברצף הזמן שיצרה נפילת החומה כשהיא מגששת בצילומיה אחרי תחליף למולדת שנעלמה. המופע מתאר כיצד מתמודדת האמנית עם גלות בביתה שלה וזיכרון ההולך ומתעמם. החיפוש אחר המקום בו חומה היא עדיין סמל מוביל אותה אל ירושלים, העיר בה זיכרון של אלפי שנים מוסיף לחיות ולהתקיים.

4/8/2011, יום חמישי, 20:00, תיאטרון תמונע

6/8/2011, מוצ"ש, 20:00, תיאטרון תמונע

תיאטרון תמונע, שונצינו 8, טל' להזמנת כרטיסים: 03-5611011

הנחה במחיר הכרטיס לאנשי החדר ולנמעני האיגרת השבועית. אייל וויזר: 054.7003333

 




















רופאי חלום

שלום,

שמי ליאור טדזר מפרויקט רופאי חלום, פרויקט המפעיל ליצנים רפואיים ברחבי הארץ. אנו עורכים כנס בינלאומי ראשון מסוגו בארץ בנושא ליצנות רפואית ורפואה, שיערך במרכז הכנסים במלון מעלה החמישה בתאריכים 23-26 באוקטובר.

כל המידע על הכנס מצוי באתרנו: http://dreamdoctorsconvention.org /

באתר ניתן לבצע הרשמה לכנס, ואף להזמין לינה במקום למעוניינים בכך. מצורפת תכנית הכנס לעיונכם.

אנא צרו עימי קשר בכל שאלה או בקשה.

בברכה, ליאור טדזר, פרויקט רופאי חלום, טל': 08-6282024.

 

יחסים עם יהודית

ברדיו החיים הטובים, בכל יום א' באינטרנט, בין השעות 16:00-17:00, "יחסים עם יהודית קונפורטי". טל' לעלייה לשידור: 077-3000909, 054-6240131, 03-6051459
מוסיקאים: מוסיקאים שיצירתם איננה רשומה באקו"ם מוזמנים לשלוח אלי מוסיקה להשמעה בתוכנית:
kjud59@gmail.com

אהבה חדשה: יום ה', בין השעות 22:00-23:00, יש לך הזדמנות למצוא אהבה חדשה. להתקשר לרועי בפורטל החיים הטובים: 054-488-9999 והדרך סלולה. - יהודית קונפורטי

 

אלי הוז - מספר לך סיפור

לכם ולחבריכם - גם היום, גם מחר ובכל יום אפשר לבוא ולשמוע סיפור, בין צהרי היום לחצות הלילה. 50 ש"ח, ותאמינו לי - זה הסיפור הכי זול שמכרו לכם אי-פעם. (-: סמטת מזל אריה 18, יפו העתיקה. עונה לטלפון 050-5606670. או בדוא"ל: elie.hoz@gmail.com

 





















יומן אזרחי

עורך: גיא דוידי איש החדר

כל יום שלישי בשעה 22:30 ערוץ 98 בכבלים ובלווין

(ש.ח.: ראשון בשעה 10:30 בבוקר )

לתגובות על התוכנית או להצטרפות לקורסי הוידיאו: yoman.video@gmail.com

מבחר מתוך קטעי היומן, באתר אקטיבי.

לארגונים ואנשים המעוניינים לשדר סרט וידאו במסגרת התוכנית או לפניות, תגובות והצעות: yoman.video@gmail.com

להצטרפות לקבוצת התפוצה של "יומן אזרחי" בגוגל ללחוץ כאן: videodiaries

(גיא דוידי)

 

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו: info@roomtheater.co.il

ובקשו מונולוגים ו/או דיאלוגים.

--------------

קישור קבוע

הרצאה במאהל - דיור בר השגה

הרצאה בנושא דיור בר-השגה, שהתקיימה ביולי 2011 במאהל המחאה בשדרות רוטשילד בתל אביב, בהשתתפות: ד"ר אמילי סילברמן, ראש המעבדה לתכנון עם קהילה בטכניון וחברת הקואליציה לדיור בר השגה ועו"ד גיל גן מור, ראש תחום הזכות לדיור באגודה לזכויות האזרח וחבר הקואליציה לדיור בר השגה. (1:01:24)






















מירי נגד מירי

במהירות שבה דברים מתגלגלים זה כבר קטע קלאסי. הצנזורית הצבאית הראשית לשעבר נגד סתימת פיות. ח"כ מירי רגב התלוננה במשטרה נגד פעילים במאהל המחאה על מחירי הדיור, לאחר שגורשה מהמקום בגלל שהיא חברה בקואליציה שאחראית למצב. "תגיד לי, אתה סתום?". מירי רגב נגד מירי פסקל:























רמיקס של נוי אלוש:























שחר גבאי: מכתב למרגול, ולכולם

1.8.2011

היום בבוקר פתחתי את הרדיו ושמעתי את דברייך. האמת, אני מאמין לך. אני מאמין שאת מדברת מהלב. והאמת? גם אני, מרגול, תהיתי במשך השבועיים האחרונים עד כמה אני רואה עצמי חלק מן המחאה הזו; לפעמים אף היו לי השגות דומות לשלך לגבי כשרותה של המחאה שהתגבשה. חשבתי שאולי אנחנו מפונקים מדיי; שאולי המחאה הזו לא כשרה כי, כפי שציינת, "הצעירים" שלנו רוצים חיי מותרות במתחם באזל; שאולי זו רק מזימה-במסווה של השמאל להפלת השלטון, כי לא נכון להפנות את כל האשמה כלפי ביבי (אבל מה לעשות, זו גם משנתו, והוא ראש הממשלה שלי כעת); ושאולי לא נכון להשוות בינינו ובין מדינות סקנדינביה ושאר מערב אירופה, כי בכל זאת אנחנו חיים במזרח התיכון. לאחר שהפכתי לכאן ולכאן בדבר, דווקא הרגשתי שהלב שלי נמצא כולו עם המחאה הזו, ואסביר לך למה:

 

לא אכפת לי אם יש גורמים שהמניעים שלהם "לא כשרים", כי מה זה אומר בכלל "מניע לא כשר"? אם נאמר שאנחנו פועלים מתוך האינטרס האישי שלנו זה פחות "כשר"? למה? כל אחד מאיתנו תמיד פועל מתוך מניעיו; האם מאבק למען אורח ואיכות חיים הוא אינטרסנטי יותר וכשר פחות מאשר מאבק על גבולות? הרי כולנו עושים זאת בראש ובראשונה מתוך האמונה הפרטית והתועלת להווה ולעתיד שלנו - הן כבודדים והן כחלק מהמדינה. לא ניתן להפריד בין הדברים, כי מה שקורה לנו בתור קבוצה משפיע עלינו כיחידים, ולהפך. ואם בכל זאת כל כך הרבה ישראלים דעתנים, שחכמים ונביאים מעולם לא האמינו שיוכלו להתארגן בקבוצה של יותר משלושה אנשים יחדיו, עדיין יוצאים בכזו מאסה אדירה לרחובות, נראה שהאינטרסים ה"אישיים" שלנו הם גם קצת משותפים.

 

נכון שהמחאה הזו מעלה קולות שונים ודרישות שונות. מה לעשות, באשר התחנכנו על ברכי האינדיבידואליזם, אין לנו בנמצא רב אחד שיגיד לכולנו כיצד לפעול, ושאחריו נזעק בקצב אחיד "אמן". אך דווקא דבר זה הופך את הזעקה הזו לאמיתית ואותנטית הרבה יותר בעיניי. אם ציבור המפונקים-כל-אחד-לביתו החליט להתאגד; אם אני, אדם א-פוליטי בעליל, עוצר לרגע את חייו בשביל לכתוב לך; אם כמוני קמים עוד רבים אחרים, שעד היום היו זקוקים לנפילה של פצצת אטום בשביל שיטרחו להרים את ישבנם משולחנות בתי הקפה ולמחות ממש (ולא רק לקטר בינם לבין עצמם ולהמשיך כרגיל), ונוקטים בפעולה פרודוקטיבית, על חשבון זמנם הפרטי (שהוא, כידוע יקר בתקופתנו יותר מאשר בכל תקופה אחרת) – אם כל זה מתרחש, נראה שיש משהו כן מאד במחאה הזו.

 

 את הרי יודעת טוב כמוני ששמאל וימין אינם אמורים להיות קשורים בנושא 'בעד או נגד חלוקת ירושלים' בלבד, אלא גם בדברים לא פחות חשובים כמו חברה וכלכלה. וכן, יש גם יצורי כלאיים כאלו שמבחינה מדינית מצביעים א' ובנושאים אחרים בוחרים ב'. האמת, נמאס לי מהדיכוטומיה הזו בין שמאל לימין. במקרים רבים היא כבר לא רלוונטית, ואינה יכולה לשקף את קיומנו המורכב. לא שאני מזלזל במצבנו הביטחוני, אבל נמאס לי שבכל פעם ממציאים לי מלחמה מבחוץ כד לטשטש ריקבון מבפנים. יותר משנמאס לי, אני חושב שזו איוולת גמורה. הסתכלי על ההיסטוריה: אימפריות בעלות צבאות חזקים ככל שיהיו נפלו כאשר הפנים היה רעוע. גם מי שחולם על ארץ ישראל השלמה יודע היטב שצבא חזק זה אמנם מצרך חשוב, אך לאורך זמן אין זה מספיק, כי הסכנה הגדולה ביותר נמצאת בהתפוררות מפנים. לכן אנשי "ימין" ואנשי "שמאל" יחדיו, אלו שהצביעו ליכוד בבחירות האחרונות ואלו שלא, כל מי שחשוב לו המשך קיומה ועתידה של המדינה הזו (ועתידו ששזור בתוכה), שותפים למאבק הזה.

 

האם באמת זה חטא להשוות את עצמנו למדינות המערב? הרי כך תמיד הגדרנו את עצמנו. אם כך, מדוע שלא נסב מבטנו לשם? אחרי שנתנו מעצמנו כמה שנים לצבא, והמשכנו משם לכמה שנים טובות של לימודים באפס כסף לרכישת מקצוע, שעדיין לא מצליח לסגור לרובנו את החודש - האם עדיין ניתן להגדיר אותנו "מפונקים"? האם מאבקנו אינו מהווה דרישה פשוטה לזכות יסוד ולחיים נורמאליים?  

 

אני מסכים איתך, מרגול. יש גורמים שרוצים בהפלת הממשלה, יש משועממים שרק נהנים מהרס, יש גם כאלו שסתם נהנים לעשן ג'וינט באוהל ברוטשילד ולתופף על תוף ולשיר. אז מה? בסופו של עניין, מגוחך בעיניי הניסיון למצוא קול אחיד בתוך ציבור שלם, איזו אמת-טהורה-אחידה-זכת-לבב שמפעמת בלב כול. בסופו של עניין, השאלות שעליהן עלינו לתת את הדעת הן אלו שנשאלות כבר זמן רב:

האם אנחנו רוצים חינוך טוב יותר, מורים טובים יותר?

 

האם אנחנו חושבים שצריך לשלם 3,000 ומשהו שקלים לחודש על ילד במשך שלוש שנותיו הראשונות? האם בכך אנו לא גורמים לאמהות לתהות האם בכלל יש טעם ביציאתן לעבודה? האם בכך אנחנו לא מנציחים חברה פטריארכאלית, כי בסופו של דבר האמהות שבינינו יישארו עם הילדים בבית?

 

אעצור כאן, כי את שלל השאלות את מכירה טוב כמוני. אומר רק דבר אחד: אם התשובה לאחת מכל השאלות שהמחאה הזו העלתה היא "כן", ואני מאמין שכך הדבר, אז המאבק הזה שייך גם לך. זאת, גם אם שמוליק או סרוליק או סרוחיק החליטו בדרך לנצל את המצב לפרסם את ה"אאודי" שלהם.

 

מתחת לשלל המצוקות קיימת ידיעה אמיתית וברורה: כל המצוקות הללו קשורות האחת לרעותה באופן הדוק, ולמעשה כולן צומחות משורשיו של אותו גזע רקוב. כולנו - דתיים, חילונים, שמאל, ימין, מרכז, נשים, גברים, צעירים, מבוגרים, מרכז, פריפריה, יהודים, ערבים, סטודנטים ולא סטודנטים, בורגנים ויאפים ובוהמיינים, היפים וערסים, בני מעמד גבוה יותר ובני מעמד גבוה פחות ונמוך, שכירים ובעלי עסקים, אלו שאוהבים את הקוטג' שלהם מרוח על הצד העליון של הלחם ואלו שמעדיפים אותו על הצד התחתון - כולנו שייכים לאותה מחאה. ואני מאושר שהיא מתרחשת, כי המחאה הזו, רק בעצם היווצרותה, הפיחה בי טונות של תקווה שזה שנים קבורה מתחת להריסות. היא מראה לי שאכפת לנו גם מהאחר, שאנחנו יודעים שהצלחה של מאבק הרופאים היא הצלחה של מאבק הדיור ושל מאבק האמהות עם העגלות ושל מאבק הדלק. היא מראה שחשוב לנו המקום שבו אנו גרים; שאחרי תקופה של אימפוטנציה חברתית אנחנו רוצים, ויש לנו הכוח, לשנות ולהזיז דברים; שסיסמאות מטושטשות כגון "מדינה דמוקרטית" יכולות לקבל תוקף, ושסיסמאות מטושטשות עוד יותר כמו "מדינת רווחה" ו"סוציאל דמוקרטיה" יכולות לעלות מן האוב להתממש; שעם המדינה, אנחנו מתחילים לצאת מעידן הקרח אל מרד ההתבגרות שלנו (החשוב לנו כמו אוויר לנשימה!), כדי ליצור חברה ישראלית עם ראיה לעתיד שהוא מעבר לכמה רגעים קדימה.

 

בברכה,

שחר גבאי

--------------

2.8.2011

שחר גבאי מגיב לתגובות על הקטע הקודם:

אשתדל לקצר. אני ממען מכתב זה אליכם מכיוון שהמייל שלי הוצף בתגובות (מכל הסוגים), שחשבתי שראוי שאשיב (לתומכים ולמתנגדים).

 

סטטיסטיקה ראשונית: צימוד המילים "הקרן החדשה" הופיע ב-23 תגובות. ספרתי! הטענה העיקרית שחזרה על עצמה, בוואריאציות, הייתה לגבי מעורבותה הקונספירטיבית של הקרן החדשה עוכרת ישראל, טפו טפו טפו, מלח מים מלח.

 

עליי להתוודות: כן, גם בי קיימים פחדים שמושרשים בי עוד טרום רחם אמא, והם כה חזקים לעיתים, שאני הופך מבולבל. ואם לא די לי בבלבול זה מגיעים אליי בימים ובלילות שליחים, מכל הארץ הם באים. הימין אומר לי שכל המחאה היא קונספירציה של השמאל המובס, שזו דרכו היחידה להפיל את השלטון; השמאל אומר שמה שהימין אומר לי זה תרגיל ימני טיפוסי ומחוכם שנועד לגרום לי לפחד. ואז הימין חוזר ואומר שמילים כאלו מתאימות בדיוק לשמאלנים, ושלא אפול בפח של עוכרי ישראל הללו. את ההמשך אתם יכולים להשלים לבד. אבל אז אני כבר לא יודע אם אני בצד הנכון. והפחדים, הפחדים, אמת או שקר, לא יודע, צפים במלוא עוצמתם:

 

הערבי שמחכה מעבר לפינה לשחוט אותי ואחר-כך לזרוק לים, אירופה האנטישמית, ארצות ערב המקיפות אותנו, הדמוקרטיה היחידה; מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו (ע"ע הקרן); אתם מכירים אותם טוב כמוני. כולנו גדלנו וחונכנו ודקלמנו ונשטפנו...

אז מה לעשות עם כל הבלבול הזה?

 

איש חכם ולא סיני אמר לי פעם: אם יש לך בעיה, הקצן אותה עד לגבולות הדמיון. ברשותכם, אנסה לעשות זאת.

 

אם כך, מעתה, לא הקרן החדשה עומדת מאחורי המחאה, אלא שזוהי קונספירציה איראנית-ונצואליאנית שהגו הוגו צ'אווס ואחמדינאג'אד בכבודם ובעצמם, בעודם משכשכים רגליהם במימי המפרץ הפרסי ומעשנים נרגילה להנאתם.

 

מזימתם השטנית הייתה כמובן להפיל את השלטון, לגרום לפילוג בעם, לסמא אותו בעזרת חלוקה מאסיבית של דירות יוקרה באקירוב גינדי ושות'; להשבית את הרופאים עד שלא יוותר מי שיוכל לפקח על מתן קנאביס רפואי, שכמובן יגיע לתושבי רוטשילד ויסמם את כל הצעירים חיילי המילואים עד ש"לא יראו בעיניהם" (כמאמר הפתגם) ויטבחו מתוך הזיות פרנויה בילדי העגלות.

ואז...הא! הא! הא!

 

ועכשיו בנימה רצינית יותר (אף שעדיין אני דבק בתסריט האימים של אחמדינאג'אד):

אז למרות חוסר יכולתי עד היום למצוא דבר אחד עליו אני ואחמדי מסכימים, למרות התיעוב והסלידה והפחד מן האיש ופועלו, אני עדין מסכים אתו לגבי המחאה הזו: כי אם הוא הצליח להוציא מאות אלפים לרחובות, כנראה שיש משהו בדבריו שנוגע לנו, במקום כואב. (אנחנו לא עד כדי-כך מטומטמים, נכון?)

 

במציאות הכה מורכבת וסבוכה שלנו איני יכול לתפוס שמאל וימין בשחור-לבן; גם איני בטוח האם אני נמצא תקף להגדרת השמאלן או הימנן, אך בדבר אחד אני בטוח: לגבי המחאה הזו מותר לי להיות ימני, שמאלני, או עז, ומה שרלוונטי באמת הן השאלות הקונקרטיות שעליי להתמודד איתן:

 

האם אני רוצה בהמשך עליית מחירי הנדל"ן? האם אני סבור כי חינוך לילדים עד גיל שלוש צריך לעלות פי שלוש וחצי משכ"ל אוניברסיטאי? האם התחבורה שמובילה אותי ממקום למקום יעילה במידה שאני יכול לגור הרחק מהמרכז? האם אני רוצה לחיות במדינה מופרטת?

 

הוגי המחאה, מי שיהיו, אינם מענייני. היא מזמן אינה שלהם, כי אם של ציבור שלם שיוצא החוצה וצועק אותה בריש גלי. אם הממשלה לא תיענה לצורכי ציבור בוחריה, היא תיפול, וצריכה ליפול; אם תיענה - אשרינו.

 

שחר גבאי

(בוגר קבוצת המנחים בתיאטרון החדר)

--------------

דן תורן וחמי רודנר - אימפריות נופלות לאט

מתוך מחאת "העם דורש צדק חברתי", 30-07-2011, ברחבת מוזיאון תל אביב























-------------- -------------- --------------
נטלי כהן וקסברג: אחמדי
שיר למיטיבי לכת:























-------------- -------------- --------------

גרפיטי

ג'ון קליז בהופעה בקמבריג':

על אמו שמתה בגיל 101: "היא עברה את כל המאורעות הגדולים של המאה ה-20, כולל הקמת מדינת ישראל, מבלי להבחין ברובם. היו לה דברים דחופים יותר להתעסק בהם. הפחדים שלה, למשל. היא פחדה, בין היתר, מגבהים, חושך, אש, נחשים, בלגים, סוסים, זיקוקים, גמדים, לבקנים, פעמוני כנסייה, פסלים של הנרי מור והנסיכה מרגרט. היא הייתה אחד המקרים הנדירים הידועים למדע, של אדם שסבל מקלאוסטרופוביה ואגורפוביה בעת ובעונה אחת. הייתה לנו מערכת יחסים לא קלה, ושני הדברים היחידים שהיו לנו במשותף הם שלא גודלנו על ידי זאבים וההומור השחור שלנו. הייתי שואל אותה מה שלומה והיא הייתה עונה בהפתעה שהיא קצת מדוכאת. אמרתי לה: 50 שנה את כבר בדיכאון, אז מה את מופתעת?
"היא אמרה לי שאני אתגעגע אליה אחרי שהיא תמות, ומי יודע, אולי זה עוד יקרה פעם. הבטחתי לה שאפחלץ אותה וכך אוכל לנופף לה לשלום כל הזמן. הרעיון מאוד מצא חן בעיניה, והיא סיפרה לכולם בגאווה שהבן שלה יפחלץ אותה אחרי מותה. זקנה אחת שראתה את 'דג ושמו וונדה' כעסה עלי שלא הרגתי שם יותר כלבים. שלושה לא הספיקו לה. זה הזכיר לי את אימא שלי, שתמיד חשבה, ובצדק, שיורקשייר טריירס הם לא כלבים אמיתיים, אלא ג'וקים שעירים. לרוב הגאונים הגדולים בהיסטוריה היו יחסים קשים עם אימא שלהם. עד היום אני נוטר לאמי על כך שלא הייתה מפלצת מוחלטת. אם היא רק הייתה טיפה יותר גרועה, יכולתי להיות גדול באמת".

ג'רי סיינפלד על העולם החדש:

"אני בן 57 ואין לי חשבון פייסבוק. פייסבוק זה: למה להגיד משהו למעט אנשים כשאפשר לא להגיד כלום לכל העולם? פייסבוק זאת גם ההזניה האחרונה והסופית של המילה 'בוק' (ספר), כי לראות תמונות של טימי וטומי מקיאים באיזו מסיבה זה ממש כמו לקרוא את 'מובי דיק'. ומה זה טוויטר? חריוני ציפורים, זה מה שזה. מצאתי במיטה את הבלקברי של אשתי ורציתי לחנוק אותו. אתם זוכרים דואר? אני זוכר. דואר בא מהדוור. אימיילים זה לא דואר. בכל פעם שאני מקבל אימייל אני מרגיש שאומרים לי: יכולנו להתקשר אליך, אבל העדפנו שלא, כי רצינו שרק הצד שלנו בשיחה יישמע. אנשים לא מדברים יותר. הקונספט הזה של שפתיים שזזות מולך - נעלם. לא, זה יותר מדי בשבילנו, שלח לנו אס-אם-אס".

(טקסט נוסף כאן)

--------------

"תוצאות מדיניותה הכלכלית של הממשלה היא 6,000 מיליונרים ו-6 מיליון קבצנים"
(קופירייטינג: שמעון פרס, 2004, אז יו"ר האופוזיציה, היום נשיא המדינה)

קישור קבוע

אמיר אוריין - תיאטרון החדר

רחוב הירקון 29, תל אביב 6801138
טל: 03-5171818.  פקס: 03-5160706. 
דוא"ל: info@roomtheater.co.il