1. השליח

הוא היה שליח בחנות טבעות, שלא הייתה לו מעולם טבעת משלו, ואינני יודע אם קרא או צפה בשר הטבעות, אבל הוא התאהב בטבעת ספציפית שהכין הצורף, שעבד עליה ימים רבים, למען אשת אוליגרך, וכאשר הבוס היה יוצא להפסקת סיגריה הוא היה ממשש אותה, חורט אותה בזיכרונו, והיא נתנה לו נחמה, אלא שיום אחד היה צריך למסור אותה לתעודתה, ובמקום לפנות שמאלה הוא פנה ימינה, ועלה על קו חמש, ואז לתחנת הרכבת ואז לנמל התעופה, שם הוציא מכיסו את הדרכון שנשא באותו אופן שהיה נושא בילדותו את התחבושת הצבאית של אביו, למקרה שמישהו יפצע והוא יהיה גיבור היום, אלא שמעולם לא היה גיבור בחייו, למרות שקיווה לזה מאוד והיה מסתובב עם ערכת גיבורים למקרה שמעשה גבורה יצוץ, אבל כאן הוא עשה דבר שמנוגד לאופיו, והיה לאו דווקא בר כיבוש, והוא הוציא מאה דולר מהערכה וקנה כרטיס טיסה לאיזו מדינה מזרח אירופאית, כאשר המטרה הייתה רק לנסוע הרחק ולהיעלם, אלא שהיה יכול לדמיין את כל שלבי ההפתעה וההלם, את השיחות שלא נענו בפלאפון שדחף לקיטבג של חייל עייף, את הניסיונות להבין מה קרה, את הרחמים שיהפכו לזעם, וידע שירדפו אחריו ולכן ככל שיהיה לא הגיוני יהיה יותר טוב, וזו הייתה גם הסיבה שמכר את הטבעת לזוג צעיר בעשירית משוויה, התחלף בבגדים עם קבצן, וסוף סוף חש חופשי מגזרת הגורל שרדפה אותו כמו אימא פולניה כל בוקר במקלחת, מציקה לו ושואלת למה הוא חי את החיים שחי, ואילו עכשיו איש לא שואל. יש מי שזורק מטבע, יש מי שמתעלם, אין לו אחריות לעצמו או לסובבים אותו וזה גרם לו להרגיש שלם ואז דרסה אותו משאית.

--------------

2. בקרו את המבקר
המבקר הזה לא רגיל שהמוסדות מבקרים אותו. אבל מבקר זה בחודשי כהונתו המעטים הצליח לעצבן שני תיאטראות באופן כזה שרצו להעיף אותו קיבינימט. אדם יותר ציני ממנו היה עונד את המכתבים שקיבל על חזהו. הוא סתם מסגר אחד מהם ותלה בחדר העבודה (המשך המאמר).