הרצאה במאהל - דיור בר השגה

הרצאה בנושא דיור בר-השגה, שהתקיימה ביולי 2011 במאהל המחאה בשדרות רוטשילד בתל אביב, בהשתתפות: ד"ר אמילי סילברמן, ראש המעבדה לתכנון עם קהילה בטכניון וחברת הקואליציה לדיור בר השגה ועו"ד גיל גן מור, ראש תחום הזכות לדיור באגודה לזכויות האזרח וחבר הקואליציה לדיור בר השגה. (1:01:24)

מירי נגד מירי

במהירות שבה דברים מתגלגלים זה כבר קטע קלאסי. הצנזורית הצבאית הראשית לשעבר נגד סתימת פיות. ח"כ מירי רגב התלוננה במשטרה נגד פעילים במאהל המחאה על מחירי הדיור, לאחר שגורשה מהמקום בגלל שהיא חברה בקואליציה שאחראית למצב. "תגיד לי, אתה סתום?". מירי רגב נגד מירי פסקל:

רמיקס של נוי אלוש:

שחר גבאי: מכתב למרגול, ולכולם

1.8.2011

היום בבוקר פתחתי את הרדיו ושמעתי את דברייך. האמת, אני מאמין לך. אני מאמין שאת מדברת מהלב. והאמת? גם אני, מרגול, תהיתי במשך השבועיים האחרונים עד כמה אני רואה עצמי חלק מן המחאה הזו; לפעמים אף היו לי השגות דומות לשלך לגבי כשרותה של המחאה שהתגבשה. חשבתי שאולי אנחנו מפונקים מדיי; שאולי המחאה הזו לא כשרה כי, כפי שציינת, "הצעירים" שלנו רוצים חיי מותרות במתחם באזל; שאולי זו רק מזימה-במסווה של השמאל להפלת השלטון, כי לא נכון להפנות את כל האשמה כלפי ביבי (אבל מה לעשות, זו גם משנתו, והוא ראש הממשלה שלי כעת); ושאולי לא נכון להשוות בינינו ובין מדינות סקנדינביה ושאר מערב אירופה, כי בכל זאת אנחנו חיים במזרח התיכון. לאחר שהפכתי לכאן ולכאן בדבר, דווקא הרגשתי שהלב שלי נמצא כולו עם המחאה הזו, ואסביר לך למה:

 

לא אכפת לי אם יש גורמים שהמניעים שלהם "לא כשרים", כי מה זה אומר בכלל "מניע לא כשר"? אם נאמר שאנחנו פועלים מתוך האינטרס האישי שלנו זה פחות "כשר"? למה? כל אחד מאיתנו תמיד פועל מתוך מניעיו; האם מאבק למען אורח ואיכות חיים הוא אינטרסנטי יותר וכשר פחות מאשר מאבק על גבולות? הרי כולנו עושים זאת בראש ובראשונה מתוך האמונה הפרטית והתועלת להווה ולעתיד שלנו - הן כבודדים והן כחלק מהמדינה. לא ניתן להפריד בין הדברים, כי מה שקורה לנו בתור קבוצה משפיע עלינו כיחידים, ולהפך. ואם בכל זאת כל כך הרבה ישראלים דעתנים, שחכמים ונביאים מעולם לא האמינו שיוכלו להתארגן בקבוצה של יותר משלושה אנשים יחדיו, עדיין יוצאים בכזו מאסה אדירה לרחובות, נראה שהאינטרסים ה"אישיים" שלנו הם גם קצת משותפים.

 

נכון שהמחאה הזו מעלה קולות שונים ודרישות שונות. מה לעשות, באשר התחנכנו על ברכי האינדיבידואליזם, אין לנו בנמצא רב אחד שיגיד לכולנו כיצד לפעול, ושאחריו נזעק בקצב אחיד "אמן". אך דווקא דבר זה הופך את הזעקה הזו לאמיתית ואותנטית הרבה יותר בעיניי. אם ציבור המפונקים-כל-אחד-לביתו החליט להתאגד; אם אני, אדם א-פוליטי בעליל, עוצר לרגע את חייו בשביל לכתוב לך; אם כמוני קמים עוד רבים אחרים, שעד היום היו זקוקים לנפילה של פצצת אטום בשביל שיטרחו להרים את ישבנם משולחנות בתי הקפה ולמחות ממש (ולא רק לקטר בינם לבין עצמם ולהמשיך כרגיל), ונוקטים בפעולה פרודוקטיבית, על חשבון זמנם הפרטי (שהוא, כידוע יקר בתקופתנו יותר מאשר בכל תקופה אחרת) – אם כל זה מתרחש, נראה שיש משהו כן מאד במחאה הזו.

 

 את הרי יודעת טוב כמוני ששמאל וימין אינם אמורים להיות קשורים בנושא 'בעד או נגד חלוקת ירושלים' בלבד, אלא גם בדברים לא פחות חשובים כמו חברה וכלכלה. וכן, יש גם יצורי כלאיים כאלו שמבחינה מדינית מצביעים א' ובנושאים אחרים בוחרים ב'. האמת, נמאס לי מהדיכוטומיה הזו בין שמאל לימין. במקרים רבים היא כבר לא רלוונטית, ואינה יכולה לשקף את קיומנו המורכב. לא שאני מזלזל במצבנו הביטחוני, אבל נמאס לי שבכל פעם ממציאים לי מלחמה מבחוץ כד לטשטש ריקבון מבפנים. יותר משנמאס לי, אני חושב שזו איוולת גמורה. הסתכלי על ההיסטוריה: אימפריות בעלות צבאות חזקים ככל שיהיו נפלו כאשר הפנים היה רעוע. גם מי שחולם על ארץ ישראל השלמה יודע היטב שצבא חזק זה אמנם מצרך חשוב, אך לאורך זמן אין זה מספיק, כי הסכנה הגדולה ביותר נמצאת בהתפוררות מפנים. לכן אנשי "ימין" ואנשי "שמאל" יחדיו, אלו שהצביעו ליכוד בבחירות האחרונות ואלו שלא, כל מי שחשוב לו המשך קיומה ועתידה של המדינה הזו (ועתידו ששזור בתוכה), שותפים למאבק הזה.

 

האם באמת זה חטא להשוות את עצמנו למדינות המערב? הרי כך תמיד הגדרנו את עצמנו. אם כך, מדוע שלא נסב מבטנו לשם? אחרי שנתנו מעצמנו כמה שנים לצבא, והמשכנו משם לכמה שנים טובות של לימודים באפס כסף לרכישת מקצוע, שעדיין לא מצליח לסגור לרובנו את החודש - האם עדיין ניתן להגדיר אותנו "מפונקים"? האם מאבקנו אינו מהווה דרישה פשוטה לזכות יסוד ולחיים נורמאליים?  

 

אני מסכים איתך, מרגול. יש גורמים שרוצים בהפלת הממשלה, יש משועממים שרק נהנים מהרס, יש גם כאלו שסתם נהנים לעשן ג'וינט באוהל ברוטשילד ולתופף על תוף ולשיר. אז מה? בסופו של עניין, מגוחך בעיניי הניסיון למצוא קול אחיד בתוך ציבור שלם, איזו אמת-טהורה-אחידה-זכת-לבב שמפעמת בלב כול. בסופו של עניין, השאלות שעליהן עלינו לתת את הדעת הן אלו שנשאלות כבר זמן רב:

האם אנחנו רוצים חינוך טוב יותר, מורים טובים יותר?

 

האם אנחנו חושבים שצריך לשלם 3,000 ומשהו שקלים לחודש על ילד במשך שלוש שנותיו הראשונות? האם בכך אנו לא גורמים לאמהות לתהות האם בכלל יש טעם ביציאתן לעבודה? האם בכך אנחנו לא מנציחים חברה פטריארכאלית, כי בסופו של דבר האמהות שבינינו יישארו עם הילדים בבית?

 

אעצור כאן, כי את שלל השאלות את מכירה טוב כמוני. אומר רק דבר אחד: אם התשובה לאחת מכל השאלות שהמחאה הזו העלתה היא "כן", ואני מאמין שכך הדבר, אז המאבק הזה שייך גם לך. זאת, גם אם שמוליק או סרוליק או סרוחיק החליטו בדרך לנצל את המצב לפרסם את ה"אאודי" שלהם.

 

מתחת לשלל המצוקות קיימת ידיעה אמיתית וברורה: כל המצוקות הללו קשורות האחת לרעותה באופן הדוק, ולמעשה כולן צומחות משורשיו של אותו גזע רקוב. כולנו - דתיים, חילונים, שמאל, ימין, מרכז, נשים, גברים, צעירים, מבוגרים, מרכז, פריפריה, יהודים, ערבים, סטודנטים ולא סטודנטים, בורגנים ויאפים ובוהמיינים, היפים וערסים, בני מעמד גבוה יותר ובני מעמד גבוה פחות ונמוך, שכירים ובעלי עסקים, אלו שאוהבים את הקוטג' שלהם מרוח על הצד העליון של הלחם ואלו שמעדיפים אותו על הצד התחתון - כולנו שייכים לאותה מחאה. ואני מאושר שהיא מתרחשת, כי המחאה הזו, רק בעצם היווצרותה, הפיחה בי טונות של תקווה שזה שנים קבורה מתחת להריסות. היא מראה לי שאכפת לנו גם מהאחר, שאנחנו יודעים שהצלחה של מאבק הרופאים היא הצלחה של מאבק הדיור ושל מאבק האמהות עם העגלות ושל מאבק הדלק. היא מראה שחשוב לנו המקום שבו אנו גרים; שאחרי תקופה של אימפוטנציה חברתית אנחנו רוצים, ויש לנו הכוח, לשנות ולהזיז דברים; שסיסמאות מטושטשות כגון "מדינה דמוקרטית" יכולות לקבל תוקף, ושסיסמאות מטושטשות עוד יותר כמו "מדינת רווחה" ו"סוציאל דמוקרטיה" יכולות לעלות מן האוב להתממש; שעם המדינה, אנחנו מתחילים לצאת מעידן הקרח אל מרד ההתבגרות שלנו (החשוב לנו כמו אוויר לנשימה!), כדי ליצור חברה ישראלית עם ראיה לעתיד שהוא מעבר לכמה רגעים קדימה.

 

בברכה,

שחר גבאי

--------------

2.8.2011

שחר גבאי מגיב לתגובות על הקטע הקודם:

אשתדל לקצר. אני ממען מכתב זה אליכם מכיוון שהמייל שלי הוצף בתגובות (מכל הסוגים), שחשבתי שראוי שאשיב (לתומכים ולמתנגדים).

 

סטטיסטיקה ראשונית: צימוד המילים "הקרן החדשה" הופיע ב-23 תגובות. ספרתי! הטענה העיקרית שחזרה על עצמה, בוואריאציות, הייתה לגבי מעורבותה הקונספירטיבית של הקרן החדשה עוכרת ישראל, טפו טפו טפו, מלח מים מלח.

 

עליי להתוודות: כן, גם בי קיימים פחדים שמושרשים בי עוד טרום רחם אמא, והם כה חזקים לעיתים, שאני הופך מבולבל. ואם לא די לי בבלבול זה מגיעים אליי בימים ובלילות שליחים, מכל הארץ הם באים. הימין אומר לי שכל המחאה היא קונספירציה של השמאל המובס, שזו דרכו היחידה להפיל את השלטון; השמאל אומר שמה שהימין אומר לי זה תרגיל ימני טיפוסי ומחוכם שנועד לגרום לי לפחד. ואז הימין חוזר ואומר שמילים כאלו מתאימות בדיוק לשמאלנים, ושלא אפול בפח של עוכרי ישראל הללו. את ההמשך אתם יכולים להשלים לבד. אבל אז אני כבר לא יודע אם אני בצד הנכון. והפחדים, הפחדים, אמת או שקר, לא יודע, צפים במלוא עוצמתם:

 

הערבי שמחכה מעבר לפינה לשחוט אותי ואחר-כך לזרוק לים, אירופה האנטישמית, ארצות ערב המקיפות אותנו, הדמוקרטיה היחידה; מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו (ע"ע הקרן); אתם מכירים אותם טוב כמוני. כולנו גדלנו וחונכנו ודקלמנו ונשטפנו...

אז מה לעשות עם כל הבלבול הזה?

 

איש חכם ולא סיני אמר לי פעם: אם יש לך בעיה, הקצן אותה עד לגבולות הדמיון. ברשותכם, אנסה לעשות זאת.

 

אם כך, מעתה, לא הקרן החדשה עומדת מאחורי המחאה, אלא שזוהי קונספירציה איראנית-ונצואליאנית שהגו הוגו צ'אווס ואחמדינאג'אד בכבודם ובעצמם, בעודם משכשכים רגליהם במימי המפרץ הפרסי ומעשנים נרגילה להנאתם.

 

מזימתם השטנית הייתה כמובן להפיל את השלטון, לגרום לפילוג בעם, לסמא אותו בעזרת חלוקה מאסיבית של דירות יוקרה באקירוב גינדי ושות'; להשבית את הרופאים עד שלא יוותר מי שיוכל לפקח על מתן קנאביס רפואי, שכמובן יגיע לתושבי רוטשילד ויסמם את כל הצעירים חיילי המילואים עד ש"לא יראו בעיניהם" (כמאמר הפתגם) ויטבחו מתוך הזיות פרנויה בילדי העגלות.

ואז...הא! הא! הא!

 

ועכשיו בנימה רצינית יותר (אף שעדיין אני דבק בתסריט האימים של אחמדינאג'אד):

אז למרות חוסר יכולתי עד היום למצוא דבר אחד עליו אני ואחמדי מסכימים, למרות התיעוב והסלידה והפחד מן האיש ופועלו, אני עדין מסכים אתו לגבי המחאה הזו: כי אם הוא הצליח להוציא מאות אלפים לרחובות, כנראה שיש משהו בדבריו שנוגע לנו, במקום כואב. (אנחנו לא עד כדי-כך מטומטמים, נכון?)

 

במציאות הכה מורכבת וסבוכה שלנו איני יכול לתפוס שמאל וימין בשחור-לבן; גם איני בטוח האם אני נמצא תקף להגדרת השמאלן או הימנן, אך בדבר אחד אני בטוח: לגבי המחאה הזו מותר לי להיות ימני, שמאלני, או עז, ומה שרלוונטי באמת הן השאלות הקונקרטיות שעליי להתמודד איתן:

 

האם אני רוצה בהמשך עליית מחירי הנדל"ן? האם אני סבור כי חינוך לילדים עד גיל שלוש צריך לעלות פי שלוש וחצי משכ"ל אוניברסיטאי? האם התחבורה שמובילה אותי ממקום למקום יעילה במידה שאני יכול לגור הרחק מהמרכז? האם אני רוצה לחיות במדינה מופרטת?

 

הוגי המחאה, מי שיהיו, אינם מענייני. היא מזמן אינה שלהם, כי אם של ציבור שלם שיוצא החוצה וצועק אותה בריש גלי. אם הממשלה לא תיענה לצורכי ציבור בוחריה, היא תיפול, וצריכה ליפול; אם תיענה - אשרינו.

 

שחר גבאי

(בוגר קבוצת המנחים בתיאטרון החדר)

--------------

דן תורן וחמי רודנר - אימפריות נופלות לאט

מתוך מחאת "העם דורש צדק חברתי", 30-07-2011, ברחבת מוזיאון תל אביב

-------------- -------------- --------------
נטלי כהן וקסברג: אחמדי
שיר למיטיבי לכת:

-------------- -------------- --------------

גרפיטי

ג'ון קליז בהופעה בקמבריג':

על אמו שמתה בגיל 101: "היא עברה את כל המאורעות הגדולים של המאה ה-20, כולל הקמת מדינת ישראל, מבלי להבחין ברובם. היו לה דברים דחופים יותר להתעסק בהם. הפחדים שלה, למשל. היא פחדה, בין היתר, מגבהים, חושך, אש, נחשים, בלגים, סוסים, זיקוקים, גמדים, לבקנים, פעמוני כנסייה, פסלים של הנרי מור והנסיכה מרגרט. היא הייתה אחד המקרים הנדירים הידועים למדע, של אדם שסבל מקלאוסטרופוביה ואגורפוביה בעת ובעונה אחת. הייתה לנו מערכת יחסים לא קלה, ושני הדברים היחידים שהיו לנו במשותף הם שלא גודלנו על ידי זאבים וההומור השחור שלנו. הייתי שואל אותה מה שלומה והיא הייתה עונה בהפתעה שהיא קצת מדוכאת. אמרתי לה: 50 שנה את כבר בדיכאון, אז מה את מופתעת?
"היא אמרה לי שאני אתגעגע אליה אחרי שהיא תמות, ומי יודע, אולי זה עוד יקרה פעם. הבטחתי לה שאפחלץ אותה וכך אוכל לנופף לה לשלום כל הזמן. הרעיון מאוד מצא חן בעיניה, והיא סיפרה לכולם בגאווה שהבן שלה יפחלץ אותה אחרי מותה. זקנה אחת שראתה את 'דג ושמו וונדה' כעסה עלי שלא הרגתי שם יותר כלבים. שלושה לא הספיקו לה. זה הזכיר לי את אימא שלי, שתמיד חשבה, ובצדק, שיורקשייר טריירס הם לא כלבים אמיתיים, אלא ג'וקים שעירים. לרוב הגאונים הגדולים בהיסטוריה היו יחסים קשים עם אימא שלהם. עד היום אני נוטר לאמי על כך שלא הייתה מפלצת מוחלטת. אם היא רק הייתה טיפה יותר גרועה, יכולתי להיות גדול באמת".

ג'רי סיינפלד על העולם החדש:

"אני בן 57 ואין לי חשבון פייסבוק. פייסבוק זה: למה להגיד משהו למעט אנשים כשאפשר לא להגיד כלום לכל העולם? פייסבוק זאת גם ההזניה האחרונה והסופית של המילה 'בוק' (ספר), כי לראות תמונות של טימי וטומי מקיאים באיזו מסיבה זה ממש כמו לקרוא את 'מובי דיק'. ומה זה טוויטר? חריוני ציפורים, זה מה שזה. מצאתי במיטה את הבלקברי של אשתי ורציתי לחנוק אותו. אתם זוכרים דואר? אני זוכר. דואר בא מהדוור. אימיילים זה לא דואר. בכל פעם שאני מקבל אימייל אני מרגיש שאומרים לי: יכולנו להתקשר אליך, אבל העדפנו שלא, כי רצינו שרק הצד שלנו בשיחה יישמע. אנשים לא מדברים יותר. הקונספט הזה של שפתיים שזזות מולך - נעלם. לא, זה יותר מדי בשבילנו, שלח לנו אס-אם-אס".

(טקסט נוסף כאן)

--------------

"תוצאות מדיניותה הכלכלית של הממשלה היא 6,000 מיליונרים ו-6 מיליון קבצנים"
(קופירייטינג: שמעון פרס, 2004, אז יו"ר האופוזיציה, היום נשיא המדינה)