ביום חמישי, 11.8.2011, התקיימה בתיאטרון יפו הצגת "מונודיא 2011" – ערב מונולוגים-דיאלוגים בבימוי חברי קבוצת המנחים ובביצוע קבוצות המשחק של תיאטרון החדר, 2010-2011. הנושא המרכזי של הערב: "חוויה מקומית", מבט עקום-ישר, עצוב-מצחיק, על הדמויות שבתוך עצמנו וסביב לנו. כל קטע הוא חוליה במחרוזת, היוצרת תמונת מצב ישראלית ואוניברסאלית. בכל שבוע אנו מביאים קטע מתוך המופע.

1. המבקרת - פרולוג למונודיא 2011

כתב וביים: אלחי לויט.

שחקניות: בתיאטרון החדר – יהודית קונפורטי. בתיאטרון יפו – לוטם ברעם.

תעשו לי טובה! תעשו לי טובה! תעשו לי טובה! אני לא חייבת לצפות במסכת הזו כדי לכתוב עליה ביקורת. אוי סליחה, אני מניחה שחוץ מקומץ אנשי התרבות שנאלצו לבוא, יש כאן גם בני משפחות של האומללים שעומדים להציג כאן הלילה, כצאן לָטבח, אם יורשה לי להוסיף, ולכן אולי בכל זאת אני צריכה להציג את עצמי, בפני חסרי המזל שעדיין לא מכירים אותי. אז נעים מאוד, אני סוזי וייס, מבקרת התיאטרון של אתר "השורה האחרונה".

כמו שאתם אולי מבינים, מפאת ריבוי המשתתפים והקהל במונודיא, תיאטרון החדר נאלץ להתרחב ולכן השנה המופע מתרחש במסדרון.

אבל אני מוכרחה להזהיר אתכם: כמו שאני מכירה את אמיר ואת תלמידיו, המופע הזה עלול להכיל מחשבות עמוקות שאולי ייצאו מכלל שליטה. למעשה, אני יכולה, כמו שכבר ציינתי, לכתוב את הביקורת עוד לפני שהשחקנים עולים לבמה, ולמעשה כבר כתבתי אותה (שולפת מהחזיה דף נייר מודפס) ולעשות להם טובה גדולה אגב כך, ולחסוך להם את הסבל הזה, ואני יודעת על מה אני מדברת, אני למדתי בכל בתי הספר למשחק הנחשבים בארץ ומכולם נזרקתי, אבל זה רק מפני שלא הבינו אותי, מה לעשות, אני הקדמתי את זמני, אבל זה כבר עניין להרצאה אחרת.

איפה הייתי? אה, כן, ביקורת! אני כבר מודיעה לכם שהמופע מכיל קטעים קשים לצפייה: שפה גסה, אלימות, פוליטיקה, לסביות, ערבים, מוות ואולי אפילו עירום, אני מקווה. ולכן השגחה הורית רצויה, מומלצת ואף נדרשת. כל ההורים כאן? מצוין! מה זה? שלך בבית אבות? אל תתבכיין לי פה! רחמים עצמיים זה הדבר הכי גרוע בשביל שחקן. אה, אתה מנחה. אין דבר. אף אחד לא מושלם. בכיין. 

איפה הייתי? אה, כן, ביקורת! הכתיבה בוסרית, הבימוי שבלוני, אבל זו לא אשמת התלמידים. הביטו, בזמני למדו תיאטרון באוניברסיטה. היום לומדים משחק בחדר. ואני מאוד מעריכה את אמיר אוריין ואת תפיסת התיאטרון שלו. ועם כל הביקורת שיש לי כלפיו. ויש לי, בעשר אצבעותיו הוא טיפח וזיקק את עולם התיאטרון לתמציתו ההיולית, אפשר לומר ההומיאופתית, עד כדי כך שבשנה הבאה, כך הובטח לי, המונודיא תתקיים בתיאטרון הבלטה.

איפה הייתי? אה, כן, ביקורת! עיצוב הבמה מעורר חלחלה: שלושה כסאות, נו באמת. האסתטיקה של הבנאליה בשפל עליבותה. איקונוגרפיה נוצרית ימי ביניימית שחוקה של השילוש הקדוש, בלה בלה בלה וכן הלאה וכיוצא בזה.

איפה הייתי? אה, כן, ביקורת! התאורה אגוצנטרית והתלבושות מצביעות על הניסיון הנואש למחיקת הזהות של האני, כמטאפורה על ההתקרנפות של החברה הישראלית של שנות האלפיים. אבל בינינו, הרי שחור זה השחור הָחדש, וזה גם מרזה.

טוב, אני מתכוונת לחזור לכסא השמור שלי בשורה הראשונה ולראות כיצד השחקנים הנרגשים מגשימים את הביקורת שלי, ואתם מוזמנים לעשות בדיוק אותו הדבר. מתחת למושבים שלכם תמצאו שקיות הקאה. יציאות החירום נמצאות כאן וכאן וכאן. ואני מבקשת בכל לשון של בקשה: בסוף ההופעה - כל מי שלא נהנה מוזמן לקום ולצאת כבר עכשיו! אני את שלי אמרתי.