האיגרת השבועית

1. מדברים על תיאטרון החדר
דנה דבורין, שחקנית, במאית, מפיקה, הגישה תכניות ילדים בטלוויזיה, בוגרת תיאטרון החדר, מספרת על תקופת לימודיה בקבוצת המנחים (בימוי, משחק, הנחייה), בתיאטרון החדר. בימוי: שלי גורל. צילום: גיא דוידי.

-------------- -------------- --------------

2. הזדהות ואמפטיה

הזדהות היא התכונה האנושית שבה מטמיע האדם בהתנהגותו תווים שלמד מזולתו. בהזדהות נמחקים הגבולות בין תווי האישיות של האדם לתווים שלמד מזולתו, והם הופכים לחלק בלתי נפרד מאישיותו. תפקיד היוצר איננו בהכרח להזדהות עם דמות נתונה. עליו לשים גבולות ברורים בינו לבין הדמות, כדי שיוכל לתפקד, על הבמה כמו גם במציאות, מתוך שליטה עצמית ותבונה אישית. תפקיד היוצר להבין את תווי ההתנהגות של הדמות ולגלות אמפתיה לתווים אלו. אמפתיה מוגדרת לפעמים כמיומנות של כניסה לנעלי הזולת מבלי לאבד את עצמך. על היוצר לתת ביטוי לתווי ההתנהגות של הדמות, באמצעות עולמו האישי והטקסט האמנותי הנתון, ובמסגרת התנאים הנתונים בתחום האירוע האמנותי...
("המעגל הפתוח" ע' 198)

הרי זה משל לחיים. הזדהות עד כדי איבוד עצמך, קיימת במצב של התאהבות אבל לא באהבה. באהבה קיימת האמפטיה. אני מקווה שהחברים והחברות שלי הם לפחות אמפאטיים כלפי, כי אז קיימת האפשרות שהם אוהבים אותי באופן הדומה לזה שאני אוהב אותם. (אמיר)

בְּמַשָּׂא וּמַתָּן, אָנָּא, בְּכָל זֹאת

בִּקְצַת מַתָּן. זֹאת הַפְּעוּלָה הָאַצִּילִית

שֶׁבָּהּ עָסַק מֻחַמָּד בָּרָקִיעַ הַשְּׁבִיעִי

מְלֻוֶּה בְּחִיּוּךְ סַפְקָנִי שֶׁל מוּסָה:

"הֵם לֹא יַעַמְדוּ בַּזֶּה. לְמַד מִנִּסְיוֹנִי".

וּמְסַפֶּרֶת אַגָּדַת הַמִּערַאג' שֶׁכַּךְ,

בְּחִשּׁוּבֵי חָמֵשׁ פָּחוֹת חָמֵשׁ פָּחוֹת חָמֵשׁ

מֻחַמָּד הַנָּבִיא נוֹלַד וְהִתְקַּדֵּשׁ.

אַבְרָהָם אֲבִינוּ הָיָה אֲבִי הַמִּתְמַקְּחִים.

הוּא לֹא צָרַב אֶת לְשׁוֹנוֹ בְּגֶחָלִים

וְלֹא אָכַל עוּגוֹת צוֹאָה. הוּא לֹא נִצְלַב

וְלֹא הָלַךְ עַל מַיִם. בְּחִשּׁוּבִים הָיָה עוֹסֵק

חָמֵשׁ פָּחוֹת חָמֵשׁ פָּחוֹת חָמֵשׁ

כְּשֶנִּסָּה לִשְׁמֹר עַל מַה שֶׁיֵּשׁ.

וּבְכֵן מַשָּׁא וּמַתָּן, הָהּ בְּמַשָּׂא וּמַתָּן

נַהֵל אֶת עוֹלָמְךָ, רִבּוֹן,

לַמֵּד אֶת הַנְּשָׁמָה לְהִתְמַקֵּחַ.

אַל תְּדַקְדֵק בַּסְּפָרוֹת הַיְּרֻקּוֹת הַחֲתוּמוֹת עַל הַזְּרוֹעוֹת

נוֹשׂאוֹת הַפֶּקְלָאוֹת, שָׁעָה שֶׁנִּתְנַהֵל עַל הַגְּשָׁרִים הָעֲצוּבִים

גִּשְׁרֵי הַדָּם, שֶׁבֵּין הָאֶלֶף הַשֵּׁנִי וְהַשְּׁלִישִׁי לִסְפִירָתָם.

(מתוך "מסטיק – מבחר שירים", הופיע בקהיר תחת השם: "כשאני נשארת לבד", 2010)

(הקטע הבא הוא מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר, ללא הערות השוליים. הערה: הדיון הזה אינו בהכרח תואם השקפה מסורתית. במקרה זה הגישה אל המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה כיצד היינו מתייחסים אליו?)

46. עֵקֶב: דברים ז' 12 - י"א  25

"והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה, ושמרתם ועשיתם אותם, ושמר יהוה אלוהיך לך את-הברית ואת-החסד אשר נשבע לאבותיך" (עקב: דברים ז', 12).

המשך נאום משה לעם, לפני הכניסה אל הארץ המובטחת. נאום שהוא סיכום של מפעל חיים.

"שמע ישראל, אתה עובר היום את-הירדן לבוא לרשת גויים גדולים ועצומים ממך, ערים גדולות ובצורות בשמים" (פרשת עקב: דברים ט',1).

נוסח זה של נאום, יכול לשמש אב-טיפוס של נאומי עידוד לפעולה קבוצתית: לפני כניסת להקה לבמה, לפני כניסת קבוצה למגרש הספורט, לפני בחירות לראשות הממשלה, ולהבדיל לפני יציאה לקרב, וכו'. בנאום הזה מתגלים מוטיבים שאפשר למצוא גם בנאומי עידוד של מנהיגים פוליטיים, מנהלים, מורים, וכל מי שתפקידו מייעד אותו להביא קבוצות אל יעדיהן המוצהרים. גרסאות שונות יש לנאום הזה. אבל ברובן נשמר מבנה דומה:

1. הגדרת היעד.

2. הצגת המכשולים שבדרך.

3. הקטנתם של המכשולים, במובן של לכאורה "להכניס אותם לפרופורציה מניחה את הדעת" וניתנת להתמודדות עימם.

4. הצגת הקבוצה כרבת-אונים.

5. קריאה לאחדות - לרוב על חשבון הפרט.

6. החדרת האמונה בהצלחת המשימה.

נאומים כאלה נשמעים גם כך בערך:

"הגענו עד הלום, ועכשיו אנו עומדים בפני הצעד המכריע! המשימה העומדת בפנינו היא גדולה ועצומה! עיני העולם החופשי כולו נשואות אליכם ברגע זה! עיני העם כולו נשואות אליכם ברגע זה! עיניהם של בני-משפחותיכן! עיני האבות והאמהות, עיני הילדים, הנשים והטף!" וכן הלאה.

אם מבקש המנהיג לחזק את הדימוי העצמי של קבוצתו, הוא יכול להעלות על נס את תכונותיהם התרומיות של היוצאים אל הקרב, להקטין את המכשולים שבדרך, את האויבים או כל אחר שאינו נמנה על הקבוצה: "מי הם בכלל? אוסף של גרוטאות-אדם, חדלי-אישים, שאינם יודעים אפילו לאיית את שמם! פראי אדם שזה עתה ירדו מהעצים! הם נולדו רעים ואנחנו נולדנו טובים! הם גרועים ואנחנו נפלאים! הם חסרי כשרון ואנחנו מוכשרים! הם חלשים ואנחנו חזקים! אנחנו הכי טובים בעולם! עלֹה נעלה עליהם כי יכול נוכל להם!"

ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין המנוח, היה נוהג לומר שהעם הישראלי הוא הטוב שבכל העמים. במקרה אחד, בעומדו על במת הכנסת כינה את יריבו, אז ראש אש"ף, במילים: "ההוא עם השערות על הפנים!"

המנהיג יכול להקטין את קהלו כדי להעצים גורם חיצוני מסייע: "מי אנחנו בסך הכול? קטנים וחסרי אונים! אבל!... האמת והצדק - איתנו! אלוהים, המלך והממלכה - איתנו! זכות אבות עומדת לנו! חסדו של האל עומדת לנו! אלוהים - לשלטון בחרתנו! אלוהים - לניצחון בחרתנו! ואנחנו ננצח! אנחנו נגיע אל הארץ המובטחת!"

נוכל לתאר לעצמנו שמשה, כדרכם של פוליטיקאים ושרי צבא, משתמש בטכניקה מעורבת. הוא מזכיר לעם שהוא אמנם עם סגולה, אבל העם לעצמו, מי הוא בכלל? הוא לא היה שורד רגע אחד בלי ההשגחה האלוהית.

בשנות העשרים של המאה העשרים הייתה פופולארית מאד שיטת חינוך שמקורה בגרמניה, ועיקרה שבירת רצונו הפרטי של הילד, המעטת ערכו, התנהגות נוקשה ביחס אליו ואילופו, בכפיה וללא ויתורים, לעשות את רצון ההורים ובעלי סמכות אחרים. הדברים המובאים כאן בשמו של משה, נושאים אופי של חינוך נוקשה, המקטין את הקבוצה ומחזק את המנהיגות, כנושאת דברה של האלוהות: "וידעת, כי לא בצדקתך יהוה אלוהיך נותן לך את הארץ הטובה הזאת לְרִשְׁתָּהּ, כי עם קשה-עורף אתה" (פרשת עקב: דברים ט', 6).

משה מזכיר לעם את חטא העגל, וגם, לראשונה, מזכיר לרעה את אהרן הכהן, שנתן ידו למעשה העגל. אלוהים כעס על אהרן, ורק השתדלותו של משה עמדה לו לאהרן שלא יושמד מיד באותו הרגע. השומעים את דברי משה, נדים אז בראשם ואומרים זה לזה: "אח! איזה אדם גדול הוא משה! הוא הצדיק הגדול מכל הצדיקים! אין כמוהו! הוא האחד והיחיד!"

מעניין להיווכח שיש דמיון של מבנה ומוטיבים חוזרים, בנאומיהם הנלהבים של מנהיגים פשיסטים, המובילים את עמם למלחמות והרס, לנאומיהם של מנהיגים הלוחמים לזכויות האדם, וגם מנהיגי כתות אזוטריות.

21

הָרָצוֹן לַמָּחוֹל אוֹ מְחוֹל הָרָצוֹן

רוּחֵנוּ קוֹבַעַת –

אֲנַחְנוּ זוּג. הַפִּשּׂוּק שֶׁלְּךָ מוּל הַפִּשּׂוּק שֶׁלִּי

גּוּפִיָּתִי

       מוּל

גּוּפִיָּתְךָ

אֲנַחְנוּ זוּג שֶׁל רֶגַע

מַה יִּהְיֶה עוֹד רֶגַע

הָלְאָה הָלְאָה עֲבֹר,

אָז מָה אִם צָחַקְנוּ יַחַד

אָז

מָה?

עֲבֹר

חַכּוּ-לִי   חַכּוּ לִי   חַכּוּ    לִי

חַכֵּה לִי

אֲנִי פּוֹחֶדֶת לְהִתְפַּשֵּׁט וּלְהִוָּתֵר

עֲרֻמָּה עִם נַעַל בּוֹדֵדָה לְנַפְשִׁי,

נַפְשִׁי מִתְרוֹצֶצֶת מְרַחֶפֶת כְּשִׂמְלָה, כַּעֲנָנָה.

בְּשָׂרִי נִצְבָּט בֵּין רַגְלֵי הַכִּסֵּא הַמִּתְקַפֵּל,

זֶה בְּכַוָּנָה כִּי רָצִיתִי לִצְרֹחַ וְהַכְּאֵב נֶאֱסַף.

הֵנַפְתִּי אֶגְרוֹף לַיּוֹשְׁבִים בַּמְּרוֹמִים

לְכוּ, לְכוּ מִמֶּנִּי כֻּלְּכֶם

אֲנִי נִשְׁאֶרֶת לְבַד,

הַמְּשִׂימָה חֲשׁוּבָה לִי מְאֹד

עִזְבוּנִי.

(מתוך: "התעוררתי בליבו של אלכסון", 2009)

ביום חמישי, 11.8.2011, התקיימה בתיאטרון יפו הצגת "מונודיא 2011" – ערב מונולוגים-דיאלוגים בבימוי חברי קבוצת המנחים ובביצוע קבוצות המשחק של תיאטרון החדר, 2010-2011. הנושא המרכזי של הערב: "חוויה מקומית", מבט עקום-ישר, עצוב-מצחיק, על הדמויות שבתוך עצמנו וסביב לנו. כל קטע הוא חוליה במחרוזת, היוצרת תמונת מצב ישראלית ואוניברסאלית. בכל שבוע אנו מביאים קטע מתוך המופע.

1. המבקרת - פרולוג למונודיא 2011

כתב וביים: אלחי לויט.

שחקניות: בתיאטרון החדר – יהודית קונפורטי. בתיאטרון יפו – לוטם ברעם.

תעשו לי טובה! תעשו לי טובה! תעשו לי טובה! אני לא חייבת לצפות במסכת הזו כדי לכתוב עליה ביקורת. אוי סליחה, אני מניחה שחוץ מקומץ אנשי התרבות שנאלצו לבוא, יש כאן גם בני משפחות של האומללים שעומדים להציג כאן הלילה, כצאן לָטבח, אם יורשה לי להוסיף, ולכן אולי בכל זאת אני צריכה להציג את עצמי, בפני חסרי המזל שעדיין לא מכירים אותי. אז נעים מאוד, אני סוזי וייס, מבקרת התיאטרון של אתר "השורה האחרונה".

כמו שאתם אולי מבינים, מפאת ריבוי המשתתפים והקהל במונודיא, תיאטרון החדר נאלץ להתרחב ולכן השנה המופע מתרחש במסדרון.

אבל אני מוכרחה להזהיר אתכם: כמו שאני מכירה את אמיר ואת תלמידיו, המופע הזה עלול להכיל מחשבות עמוקות שאולי ייצאו מכלל שליטה. למעשה, אני יכולה, כמו שכבר ציינתי, לכתוב את הביקורת עוד לפני שהשחקנים עולים לבמה, ולמעשה כבר כתבתי אותה (שולפת מהחזיה דף נייר מודפס) ולעשות להם טובה גדולה אגב כך, ולחסוך להם את הסבל הזה, ואני יודעת על מה אני מדברת, אני למדתי בכל בתי הספר למשחק הנחשבים בארץ ומכולם נזרקתי, אבל זה רק מפני שלא הבינו אותי, מה לעשות, אני הקדמתי את זמני, אבל זה כבר עניין להרצאה אחרת.

איפה הייתי? אה, כן, ביקורת! אני כבר מודיעה לכם שהמופע מכיל קטעים קשים לצפייה: שפה גסה, אלימות, פוליטיקה, לסביות, ערבים, מוות ואולי אפילו עירום, אני מקווה. ולכן השגחה הורית רצויה, מומלצת ואף נדרשת. כל ההורים כאן? מצוין! מה זה? שלך בבית אבות? אל תתבכיין לי פה! רחמים עצמיים זה הדבר הכי גרוע בשביל שחקן. אה, אתה מנחה. אין דבר. אף אחד לא מושלם. בכיין. 

איפה הייתי? אה, כן, ביקורת! הכתיבה בוסרית, הבימוי שבלוני, אבל זו לא אשמת התלמידים. הביטו, בזמני למדו תיאטרון באוניברסיטה. היום לומדים משחק בחדר. ואני מאוד מעריכה את אמיר אוריין ואת תפיסת התיאטרון שלו. ועם כל הביקורת שיש לי כלפיו. ויש לי, בעשר אצבעותיו הוא טיפח וזיקק את עולם התיאטרון לתמציתו ההיולית, אפשר לומר ההומיאופתית, עד כדי כך שבשנה הבאה, כך הובטח לי, המונודיא תתקיים בתיאטרון הבלטה.

איפה הייתי? אה, כן, ביקורת! עיצוב הבמה מעורר חלחלה: שלושה כסאות, נו באמת. האסתטיקה של הבנאליה בשפל עליבותה. איקונוגרפיה נוצרית ימי ביניימית שחוקה של השילוש הקדוש, בלה בלה בלה וכן הלאה וכיוצא בזה.

איפה הייתי? אה, כן, ביקורת! התאורה אגוצנטרית והתלבושות מצביעות על הניסיון הנואש למחיקת הזהות של האני, כמטאפורה על ההתקרנפות של החברה הישראלית של שנות האלפיים. אבל בינינו, הרי שחור זה השחור הָחדש, וזה גם מרזה.

טוב, אני מתכוונת לחזור לכסא השמור שלי בשורה הראשונה ולראות כיצד השחקנים הנרגשים מגשימים את הביקורת שלי, ואתם מוזמנים לעשות בדיוק אותו הדבר. מתחת למושבים שלכם תמצאו שקיות הקאה. יציאות החירום נמצאות כאן וכאן וכאן. ואני מבקשת בכל לשון של בקשה: בסוף ההופעה - כל מי שלא נהנה מוזמן לקום ולצאת כבר עכשיו! אני את שלי אמרתי. 

יש עוד בתוכי

מקום לשקט ענקי

חלון גדול

פתוח לשמים

עיגול האור נגלה

ובא אלי פתאום

זהב קורא זהב קורא

מתוך המים.

(שמחת הקיקיון, הוצאת ירון גולן, 1999)

שכחתי כבר את הרעש מאז המלחמה. שכחתי כבר את הטעם והריח הגופריתי, סרחון שאינך יכול להריח בשום מקום אחר.  אחר כך המשטרה באה, והשכנים, והאמבולנס, למרות שלא היה כבר סיבה. (פאוזה)

אני לא אדם מאמין. וזה מה שהופך את כל העניין לקשה יותר. הייתי רוצה לדעת שהוא שומע אותי. הייתי רוצה לדעת שהדמעות על הכר בלילות נוגעות גם בו. אבל הוא לא קיים. כמו לעקור שן מהפה. החלל שישנו לעולם לא יתמלא והחיסרון מורגש תמיד. התנ"ך מספר שאהרן קיבל עליו את הדין כשאביהו ונדב מתו. אבל אני מרגיש כמו איוב. ואין גם מי שיגיד לי שהכול חלק מתוכנית גדולה.

אני מפשפש בדברים שעשיתי, שאמרתי, שהתכוונתי לעשות ואני לא מצליח לחשוב על שום דבר שעשיתי שיצדיק את העונש הזה שהוא גזר עליי. אינני אומר שאני אדם בלי חולשות או בלי יכולת לטעות. אל תבינו אותי לא נכון. אני רק אומר שבעולם הרציונאלי הזה של סיבה ותוצאה, לא הייתה סיבה שאני יודע עליה שתוביל לתוצאה הזו. אלא שאני קיוויתי, או ציפיתי, או רציתי שאתם שגדלתם איתו מילדות, שליוויתם אותו כשאימו גססה מסרטן, שביקרתם בביתנו – נכון, לא כולכם, לא תמיד ובשנים של התיכון כמעט ולא – אני רציתי שתבואו, שתנחמו, שתסבירו, ופרט לצוות המורים – והבנתי כבר שהוא היה אהוב מאוד על המורים – אף אחד מכם לא בא.

אף שפקדו אותי אסונות לא מעטים, מעולם לא ראיתי את עצמי כאיוב. מעולם לא חשבתי שיהיה מצב שבו אני אקלל את יומי. אבל אני ישבתי בבית והכיבוד היה על השולחן, עוגות, משקאות, ואף אחד מכם לא דפק על הדלת, לא התעניין בשלומי. הותרתם אותי להתגרד לבדי.

זה אמור להיות ישוב קהילתי. אנחנו, ההורים שלכם, באנו לכאן מתוך שליחות. מתוך ציונות. אנחנו באנו למקום הזה, שלא היה שייך לאיש, ואיש לא תבע זכות על הקרקע הזו, שהייתה אמורה להיות ארץ חדשה. אני חשבתי שהבן שלי יהיה חלק מהארץ החדשה הזו. זה כבר לא יקרה. אבל אני שואל את עצמי, מי אתם? ומי היה הוא? ויותר מזה, אני שואל את עצמי, מה אני? ואיך יכולתי להיות כל כך עיוור, לעובדה שהמציאות טופחת על פני. וזאת גם הסיבה שבאתי לכאן היום, ואני מבקש שתרימו את ראשכם מהשולחנות, שתפסיקו לצוד זבובים, לאכול, לחלק את השולחן ביניכם לבין שכנכם ותסבירו לי למה? למה אין לי בן? מה ידעתם ולא אמרתם לי? למה הוא העדיף למות, אחרי ששהה למעלה משתים עשרה שנים איתכם? מה גרם לו לחשוב שאין לו מקום על פני האדמה הזאת?

1. מפלים

א. אני זוכר את היווצרותי ברחם אמי, שט וצף לפני שירדו המים.

ב. אני זוכר את מי האמבטיה בה רחצו אותי כשהייתי תינוק. שחיתי בחן, בדומה לנכדי, עמנואל, העושה זאת היום.

ג. אני זוכר את הברזים החלודים בתוך צנרת הגטו, שמנעו כניסת מים טריים לתוך החומות, ואנשים התייבשו מצימאון.

ד. אני זוכר את המים שטפטפו על גופי וגוף חברתי כשהייתי צעיר ושנינו התרחצנו בעירום.

ה. אני זוכר את הטעם הפואטי של המים במדבר סהרה בביקורנו במרוקו.

ו. אני חייב לשתות הרבה, כי אני בדיאטה עכשיו – וחשוב שארבה להשתין.

ז. בבית קפה אני מבקש תמיד כוס מים בצמוד לקפה.

ח. אני זוכר את ליידי מקבת, המרבה לרחוץ את ידיה במים, בגלל עומס הפשעים הרובצים עליה.

ט. אני חושב על עצמי בשעה שאני עירום באמבט ונוגע בַאמת: והמים קולחים על פני.

2. עולים

הוא מעביר את הרכוש המשפחתי על גופו.

במסע הרכבת מוורשה לוונציה הדולרים מגולגלים על אבר מינו, כדי ששלטונות המכס לא יחרימו אותם. זין של ילד קטן לא בודקים. ואז, עלייה מרגשת על האנייה "נגבה", המביאה עולים חדשים לחופי הארץ המובטחת. מתקרבים לחוף חיפה!

הר הכרמל מחבק את העולים החדשים. ריסוס של העולים היורדים מן האנייה ישמור על הסטריליות שלהם.

מתחילה תקופה חדשה בחייו.

(עריכה: יקיר בן משה)

חום ולחות אוגוסט

הוציאו אותי אל הרחוב

בשלוש לפנות בוקר

לנשום אוויר טוב

ישבתי בשדרות בן גוריון

מול עץ זית

שתהה מדוע לא הלכתי לישון

ואם אין לי בית

כוכב הצפון ברכני לשלום

ונשף רוח קרירה באוזניי

גם הוא לא רוצה לישון

גם הוא מבין את פחדיי

ביקשתי סליחה מן האל

על כל חטאי האדם.

ביקשתי שבת פלוני תהיה לפלוני

ושלא יציף שוב את העולם

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה
מתקיימת ביום ו', 26.08.2011, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי

"המליאה" פתוחה לכל. רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818

אורתו-דה: אבנים, ויה דולורוזה ואורתו-דה נייט

- מבית היוצר של תיאטרון אורתו-דה

"אבנים" - מופע ויזואלי בהשראת פסל "מורדי הגטאות" של נתן רפפורט (1911-1987). שישה שחקנים, אשר באמצעות משחק מאופק, פס קול ייחודי ודימויים ויזואליים מקוריים, מספרים סיפור על ניצחון הרוח, ויוצרים שפה תיאטרונית חדשה.

המופע זכה עד כה בשישה פרסים בינלאומיים ומייצג את ישראל בכל העולם.

יוצר ובמאי: ינון צפריר. במאים שותפים: דניאל זעפרני, אבי גיבסון בר-אל

שחקנים: ינון צפריר, אבי גיבסון בראל, מוטי סבג, חזי כוהן / עמית ברעם, נוגה דאנגלי / הילה ספקטור, מייקל מרקס / יניב מויאל.

"אורתו-דה נייט" – ערב חד פעמי חוזר, שבו מוצגת היצירה החדשה של אורתו-דה: "ויה דולורוזה", ועוד הצגה אורחת ממבחר היצירה הישראלית.

יום ד', 31.8.2011.

כל ההצגות מתקיימות באולם צוותא 3, תל-אביב, בשעה 20.30. 

תודה לתיאטרון החדר

טלפון להזמנת כרטיסים: 03-6950156/7, או ישירות באתר צוותא

יומן ההיריון שלי

ע"פ ספרה של הילה שרעף גלסר. במהלך הכתיבה התפרסם היומן אחת לשבוע באיגרת השבועית של תיאטרון החדר בעריכת אמיר אוריין.

אישה נכנסת להיריון ומתכננת לידה טבעית. היא נתקלת בנורמות חברתיות המאיימות על חופש הבחירה שלה. במהלך ההיריון היא מגלה שהביקורת שלה אינה מופנית רק כלפי הממסד והחברה, אלא גם כלפי עצמה. כדי לחוות את חוויות הלידה כפי שהיא מבקשת, עליה להישיר מבט אל כאביה הנפשיים והפיזיים ולפרוץ את גבולות עצמה. בתוך הכאב הגדול היא מגלה בעצמה גם עוצמה ושמחה.

עיבוד למחזה: רינה לביא, הילה שרעף גלסר

משחק: הילה שרעף גלסר, בימוי: רינה לביא.

ייעוץ אומנותי: אמיר אוריין

תיאטרון "הסמטה"- רחוב מזל דגים 8, יפו עתיקה, טל': 036812126. 

וכמובן הנחה לכל חברי החדר, הילה גלסר: 054-570-0704

אוהבת הילה

24.8 רביעי בשעה 20:30,  25.8 חמישי בשעה 20:30

הקטע הבא צולם בחדר:

"אורטל חייבת למות!"

בציר קרמניצר נחשף!
אחד מסופרי המתח המצליחים בארץ, פותח את הפה בערב פרובוקטיבי. הוא חושף בסערה את הסודות שמאחורי כתיבת סדרת ספרי "אורטל" ומגלה פרטים מספרו החדש.
אורטל – דוגמנית, בלשית, מרגלת ומומחית לאמנויות לחימה. בכל ספר היא מצליחה להציל את העולם מחדש, לתמרן אנשים רמי מעלה ולהגיע בזמן לתצוגת האופנה, מבלי לאבד שערה מתלתליה. עכשיו היא חייבת למות.

בהשראת "על אמת" של רוני גלבפיש. כתיבה: איתמר נצר, שרון שלומי, רונן קובלסקי.
בימוי: יניב מויאל. משחק: שרון שלומי, איתמר נצר, רן בן עזרא.
עוזר במאי: רן בן עזרא. עיצוב גרפי: בלה מלכין וירון פרידמן.
ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין.

"‏מנחה בשישי" בתיאטרון החדר, יום שישי, 16.9.2011, בשעה 14:00.

40 ש"ח. להזמנות: רן בן עזרא, 052-528-4234 ובתיאטרון החדר.

אנסמבל קוקייה מציג: "תחושת בטן"

תיאטרון בתנועה סוחף וססגוני. סיפורה של אישה הנקרעת בין תכתיבי החברה לבין הרצון למימוש עצמי. מסע מרגש של עוצמה, צחוק וטירוף חושים.
המופע "תחושת בטן" נולד מתוך התבוננותי בתפקידי האישה, שהוטלו עלינו כנשים בחיים, וכמובן התחלתי לשאול שאלות. המופע פותח בתפקיד הטבעי של האישה, הברור מאליו, התפקיד שכל ילדה למדה לשחק בו - אימהות. לאורך המופע אנו מציגות, חוקרות ובודקות נושאים המזוהים עם נשים: לידה, קנאה, תחרותיות, מניפולטיביות ואת הצורך להיות חטובה, משופצת ומושלמת. במופע אנו מגלות שלמות אחרת ויחסים חדשים בין נשים, ומי ייתן שגם בחיים נפגוש אחת את השנייה באהבה ובהרמוניה, כי זה הכוח האמיתי שלנו. (שרון שלומי)
בימוי: רן בן עזרא ושרון שלומי. כוריאוגרפיה: שרון שלומי.
משחק ומחול: אדרה שפיגל, ליאור ג'ייקובס, מירב סקאל-רוז'נקו, רונית הריס, שלי בן אברהם, שרונה בוטנרו ושרון שלומי. עיצוב תאורה, תפאורה ותלבושות: סיון יחזקאלי וענת בילו. עריכת סאונד: איתן בהר.
ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין - תיאטרון החדר.

ההצגה הבאה: מוצ"ש, 17.9.2011, בשעה 21:00

בתיאטרון יפו, רחוב מפרץ שלמה 10, יפו העתיקה. 60 ש"ח. להזמנות בתיאטרון: טל', 03-5185563, או בטל': 052-5284234, 054-5335135. לחברי תיאטרון החדר כרטיס מוזל 50 ש"ח. אנא שריינו כרטיסים מראש.

מיכל גיל - ניסוי כלים

בשבוע הבא יוצג בבכורה הסולו החדש שלי "מסע אחרון", בפסטיבל ניסוי כלים שיתקיים בבית תמי בת"א. הסולו יופיע בערב משותף עם יצירתה של איריס סמרה "La Loba".

זמני הופעות: 18.08.2011 – 18:30, 22:30

אשמח מאוד לראותכם :)

מיכל גיל, טל' 052-828-5674, michmichg@gmail.com

נדב ויקינסקי – אלבום בכורה

ביום חמישי, 18/8/11, 22:30, בלבונטין 7 תל אביב,
נדב ויקינסקי והרכב נגנים מיוחד נותנים טעימה מאלבום הבכורה של נדב, שיוקלט בספטמבר בהפקתו של יהוא ירון.
פסנתר ושירה - נדב ויקינסקי, קונטרבס - אדם בן עזרא, ויברופון - גיורי פוליטי, תופים - רן יעקובוביץ’.  
קישורים של סקיצות, מתוך החזרות/הופעות לאלבום

סתיו שנלכד:

קול קורא ל"בציר חדש" פסטיבל אמנות חדש ביבנה

בניהולם האמנותי של ינון צפריר ואבי גיבסון בר-אל, קבוצת התיאטרון אורתו-דה.

פסטיבל "בציר חדש" הוא פסטיבל חדש, יוצא דופן ופורץ דרך חדשה לעתיד

אשר יתקיים ביבנה בחול המועד סוכות 16,17,18 באוקטובר 2011.

הפסטיבל מזמין אמנים, יוצרים, קבוצות ולהקות ליצירות חדשות וותיקות

בתחומי התיאטרון, המחול, המוסיקה, תיאטרון הרחוב, האמנות הפלסטית והוידיאו.

הגשת הצעות לפסטיבל "בציר חדש" עד למועד 25/8/2011.

מטרת הפסטיבל לחשוף ולתת במה למיטב הכישרונות בכל תחומי אמנויות הבמה

ולהעלות אל הבמה יצירות חשובות שישפיעו על עולם התרבות והאמנות בישראל.

אופן הגשת ההצעות:

ההצעה צריכה לכלול: תיאור רעיוני של העבודה, מספר משתתפים, עיצוב, תלבושות, סאונד ותקציב משוער. רצוי לצרף תמונות ו/או חומרים מצולמים וקורות חיים של היוצרים.

*אם היצירה מופיעה בקרוב, אנא ציינו מועד ומקום.

את ההצעות יש לשלוח אל רינת מוסקונה: rinatyavne@gmail.com

רופאי חלום

שלום, שמי ליאור טדזר מפרויקט רופאי חלום, פרויקט המפעיל ליצנים רפואיים ברחבי הארץ. אנו עורכים כנס בינלאומי ראשון מסוגו בארץ בנושא ליצנות רפואית ורפואה, שיערך במרכז הכנסים במלון מעלה החמישה בתאריכים 23-26 באוקטובר.

כל המידע על הכנס מצוי באתרנו: http://dreamdoctorsconvention.org /

באתר ניתן לבצע הרשמה לכנס, ואף להזמין לינה במקום למעוניינים בכך. מצורפת תכנית הכנס לעיונכם. אנא צרו עימי קשר בכל שאלה או בקשה.

בברכה, ליאור טדזר, פרויקט רופאי חלום, טל': 08-6282024.

יחסים עם יהודית

ברדיו החיים הטובים, בכל יום א' באינטרנט, בין השעות 16:00-17:00, "יחסים עם יהודית קונפורטי". טל' לעלייה לשידור: 077-3000909, 054-6240131, 03-6051459

אלי הוז - מספר לך סיפור

לכם ולחבריכם - גם היום, גם מחר ובכל יום אפשר לבוא ולשמוע סיפור, בין צהרי היום לחצות הלילה. 50 ש"ח, ותאמינו לי - זה הסיפור הכי זול שמכרו לכם אי-פעם. (-: סמטת מזל אריה 18, יפו העתיקה. עונה לטלפון 050-5606670. או בדוא"ל: elie.hoz@gmail.com

יומן אזרחי

עורך: גיא דוידי איש החדר

כל יום שלישי בשעה 22:30 ערוץ 98 בכבלים ובלווין

(ש.ח.: ראשון בשעה 10:30 בבוקר )

לתגובות על התוכנית או להצטרפות לקורסי הוידיאו: yoman.video@gmail.com

מבחר מתוך קטעי היומן, באתר אקטיבי.

לארגונים ואנשים המעוניינים לשדר סרט וידאו במסגרת התוכנית או לפניות, תגובות והצעות: yoman.video@gmail.com

להצטרפות לקבוצת התפוצה של "יומן אזרחי" בגוגל ללחוץ כאן: videodiaries

(גיא דוידי)

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו: info@roomtheater.co.il

ובקשו מונולוגים ו/או דיאלוגים.

-------------- -------------- --------------

גרפיטי

אנו, קבוצת אמנים, יוצרים, אינטלקטואלים ואנשי רוח פועלים בהשראת ניתוחו של דוד בן גוריון את לידתו המחודשת של עם ישראל בארץ ישראל.

אנחנו אכן מעמד - מעמד הביניים. אנחנו אנשי היי-טק וצלמים, מורים במערכת החינוך ומבקרי תרבות, אנשי שיווק, מתמטיקאים ואמני מדיה חברתית. אנחנו גרים במרכז ובפריפריה; אנחנו הורים, אנחנו זוגות צעירים, ואנחנו רווקים וגרושות. ואנחנו עובדים קשה, קשה מדי. ובניגוד לכל הגיון בריא, אנחנו רק הולכים ונעשים עניים יותר.

מדוע? משום שמדינת ישראל ממשיכה ונוגסת בעוד ועוד נתחים מהמשכורות הממוצעות שלנו ובכך דוחקת אותנו אל מעבר לקו העוני. הכלכלה הישראלית, לעומת זאת, עולה כפורחת. מהי אותה כלכלה ישראלית, עם אותה "יד הנעלמה" ו"שוק חופשי"? הכלכלה הישראלית הזו היא פרי עבודת האלילים של חסידי הניאו-ליברליזם – אותה תיאוריה כלכלית שקורסת כעת ברחבי העולם. "השוק החופשי" ו"היד הנעלמה" הפכו לאלים החדשים של עם ישראל, בעבורם אנחנו ממשכנים את עתידנו ומקריבים את חיינו על מזבח טבלאות אקסל שאין להן אחיזה במציאות – הלוא רק היום נמחקו כ-6 מיליארד שקל ממניות הטייקונים. אלו 6 מיליארד שקל שלנו! והם נגזלו מאיתנו בידי ממשלה עובדת אלילים כדי שישמשו אותה כזבח בפולחן השוק החופשי.

הגיליוטינה בשדרות רוטשילד. אינה אלא סמל לקריאת התיגר שלנו על השליטים.

צילום: שחף הבר

בעבור "השוק החופשי" ו"היד הנעלמה" אנחנו מקריבים את חיינו על מזבח טבלאות אקסל.

"מדינת ישראל תיבחן לא בעושר, לא בצבא ולא בטכניקה, אלא בדמותה המוסרית ובערכיה האנושיים. מולדת אי אפשר לקנות בכסף או לכבוש בחרב. צריך אתה ליצור אותה בזיעת אפיך", אמר בן גוריון. ואכן, אנחנו עושים כל מה שאמרו לנו: למדנו מקצוע, עבדנו קשה. אנחנו זיעת אפה של המולדת. ואולם, ישראל של היום לוקחת שיעור מס חסר תקדים מכבשת הרש שלנו, ומעבירה את כספנו דווקא לספסרי הכסף ולאוחזים בחרב:

שרי הביטחון עושקים מאיתנו את מיטב שנותינו וגם את הנתח הגדול ביותר מתקציב המדינה, תוך שבכירי הבטחוניסטים חיים, חיים נטולי דאגות כלכליות, בתנאים שאנחנו לא יכולים אפילו לדמיין. יומיים אחרי ט' באב, אנחנו מקשים: עד מתי "טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי-חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב (איכה, ד')"?

שרי האוצר של המדינה אינם אלא שָׂרֵי המִסִּים של המעמד שלנו, והם הכבידו עלינו את נטל המס ויוקר המחייה עד אשר זעקנו ועלתה שוועתנו מן הכיכרות, והרחובות, והאוהלים, והצמתים החסומים ובתי התמחוי ומגדלי המשרדים – הלוא איש מאיתנו לא גומר את החודש. אבל נערי האוצר ונסיכם הקשו ליבם והעלו את מחיר החשמל ב-10%.

איזה תוקף מוסרי יש להם בכלל בלעדינו, האזרחים?!

הלוא בן גוריון אמר כי "ההיסטוריה נעשית בידי העם לא בידי אנשים, מנהיג הוא משרת הכלל, משרת האידיאה; רוב המנהיגים המובילים שואבים את כוחם מהתמיכה וההיענות שהציבור מעניק להם".

אנחנו משחזרים בזאת את מהלכו של בן גוריון:

ממעמד – לעם! ממעמד הביניים המפולג, המנוצל והמסוכסך בידי אצולת הטייקונים והמסדר הבטחוניסטי, אנחנו מתנערים בזאת מהפיאודליזם האלילי שדבק במדינת ישראל, ומבקשים בזאת להכריז על הרפובליקה העברית! זו תכלול גם אותנו, השכירים, הבורגנים, הפועלים. עם ישראל. הגיליוטינה (המאובטחת היטב; אי אפשר להיפצע ממנה) אינה אלא סמל לקריאת התגר שלנו על השליטים: רע לנו! אתם עובדים בשבילנו, אז אנא התחילו לשפר את תנאי המחייה שלנו.

אין אנו יעקובינים וגם לא חברי המסדר הבטחוניסטי, כי אם אנשים פשוטים עם מעט מאוד זמן, והרבה מאוד אמפתיה. לפיכך, אנחנו מתנגדים לאלימות ולכל מה שהיא מסמלת. למורת רוחם של המלעיזים, במחאה האמנותית שלנו אין דבר וחצי דבר עם קריאה לאלימות. ההיפך! זוהי קריאה לכל חברי המעמד הבינוני, התחתון, הצדדי והאדומי לחופש,שוויון ואחווה!

לכשייפסק פולחן אלילי שוק ההון יהפכו שרים וראשי ממשלות לחלק מאיתנו – אזרחי המדינה הכורעים תחת הנטל – נקבלם באחווה ובסולידריות.

* קצת נתונים: נטל המס (הישיר והעקיף) על מעמדות הביניים רק עולה ועולה. במקביל, ממשלות ישראל מפחיתות עוד ועוד במס החברות והתאגידים. ב-1988 עמד מס החברות על 61%, ואילו כיום מדובר ב-24%. כשנתניהו מדבר על הורדת המסים, הוא מתכוון להחלטתו להוריד את מס החברות ל-18%.

(קבוצת "היד הנעלמה" היא התארגנות חד-פעמית. מקור: העוקץ)

-------------- -------------- --------------

נעם בן זאב: מדוע המוסיקאים הקלאסיים לא מצטרפים למחאה?

כל סקטור אחר במדינה יודע שיש לו מקום חשוב: אחיות, רופאים ורופאות, מורים ומורות וגננות, שוטרים, עובדים סוציאליים - גם אלה שרומסים ועושקים אותם יודעים שחברה לא יכולה להתקיים בלעדיהם. זה מספיק להם כדי להסתכן ולהפגין, למחות, ואף לשבות. אבל מוסיקאים? נגנים וזמרים? מלחינים? מי צריך אותם בכלל? לכן, התביעה להצלת התרבות והמוסיקה - משמע היופי, הרגש, ההקשבה, ההתבוננות פנימה, הביטוי העצמי שלא באמצעות מלים - עוד לא מהדהדת במצעדים. הפתגם הסיני "אם בידך שתי פרוטות, קנה באחת לחם ובשנייה פרח" לא נצפה בין השלטים שהתנופפו בהפגנה.

(המאמר המלא)

-------------- -------------- --------------

וינסטון סמית: לא תתנצל!
אמרו חכמינו: על שלושה ייהרג ובל יעבור: לא תרצח, איסור גילוי עריות ועבודה זרה.

בא ראש ממשלתנו והוסיף: לא תתנצל!

"תתנצל על הטבח במרמרה" אמרו האמריקאים לראש ממשלתנו ואנחנו נעזור לך כמו חברים טובים לחברים טובים.
"לא אתנצל!" אמר ראש ממשלתנו הגאה, "הם התחילו!" אמר ראש ממשלתנו והוסיף: "ראיתם פעם ישראלי מתנצל?! ייהרג ולא יתנצל! כך יאה וכך נאה! ומה? אנחנו לא סבלנו?! שישה מיליון יהודים שרופים זועקים אלינו מתוך האדמה, ואנחנו נתנצל?!" – אמר ראש ממשלתנו, שהוא כידוע גבר שבגברים, שאקל שבשקלים. וברוח תורתו הקדושה, הוא לא יתנצל ואנחנו נהרג.

(וינסטון סמית)

-------------- -------------- --------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים: www.TV.social.org.il 

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית: www.hayarkon70.org

(הירקון 70)

-------------- -------------- --------------