שכחתי כבר את הרעש מאז המלחמה. שכחתי כבר את הטעם והריח הגופריתי, סרחון שאינך יכול להריח בשום מקום אחר. אחר כך המשטרה באה, והשכנים, והאמבולנס, למרות שלא היה כבר סיבה. (פאוזה)
אני לא אדם מאמין. וזה מה שהופך את כל העניין לקשה יותר. הייתי רוצה לדעת שהוא שומע אותי. הייתי רוצה לדעת שהדמעות על הכר בלילות נוגעות גם בו. אבל הוא לא קיים. כמו לעקור שן מהפה. החלל שישנו לעולם לא יתמלא והחיסרון מורגש תמיד. התנ"ך מספר שאהרן קיבל עליו את הדין כשאביהו ונדב מתו. אבל אני מרגיש כמו איוב. ואין גם מי שיגיד לי שהכול חלק מתוכנית גדולה.
אני מפשפש בדברים שעשיתי, שאמרתי, שהתכוונתי לעשות ואני לא מצליח לחשוב על שום דבר שעשיתי שיצדיק את העונש הזה שהוא גזר עליי. אינני אומר שאני אדם בלי חולשות או בלי יכולת לטעות. אל תבינו אותי לא נכון. אני רק אומר שבעולם הרציונאלי הזה של סיבה ותוצאה, לא הייתה סיבה שאני יודע עליה שתוביל לתוצאה הזו. אלא שאני קיוויתי, או ציפיתי, או רציתי שאתם שגדלתם איתו מילדות, שליוויתם אותו כשאימו גססה מסרטן, שביקרתם בביתנו – נכון, לא כולכם, לא תמיד ובשנים של התיכון כמעט ולא – אני רציתי שתבואו, שתנחמו, שתסבירו, ופרט לצוות המורים – והבנתי כבר שהוא היה אהוב מאוד על המורים – אף אחד מכם לא בא.
אף שפקדו אותי אסונות לא מעטים, מעולם לא ראיתי את עצמי כאיוב. מעולם לא חשבתי שיהיה מצב שבו אני אקלל את יומי. אבל אני ישבתי בבית והכיבוד היה על השולחן, עוגות, משקאות, ואף אחד מכם לא דפק על הדלת, לא התעניין בשלומי. הותרתם אותי להתגרד לבדי.
זה אמור להיות ישוב קהילתי. אנחנו, ההורים שלכם, באנו לכאן מתוך שליחות. מתוך ציונות. אנחנו באנו למקום הזה, שלא היה שייך לאיש, ואיש לא תבע זכות על הקרקע הזו, שהייתה אמורה להיות ארץ חדשה. אני חשבתי שהבן שלי יהיה חלק מהארץ החדשה הזו. זה כבר לא יקרה. אבל אני שואל את עצמי, מי אתם? ומי היה הוא? ויותר מזה, אני שואל את עצמי, מה אני? ואיך יכולתי להיות כל כך עיוור, לעובדה שהמציאות טופחת על פני. וזאת גם הסיבה שבאתי לכאן היום, ואני מבקש שתרימו את ראשכם מהשולחנות, שתפסיקו לצוד זבובים, לאכול, לחלק את השולחן ביניכם לבין שכנכם ותסבירו לי למה? למה אין לי בן? מה ידעתם ולא אמרתם לי? למה הוא העדיף למות, אחרי ששהה למעלה משתים עשרה שנים איתכם? מה גרם לו לחשוב שאין לו מקום על פני האדמה הזאת?
