אשדוד, יום שישי, 19.8.11

הבוקר התעוררנו מסירנת האזעקה בעשרה לשש.

דרך משונה להתחיל את סוף השבוע. לא ידענו שזאת רק ההתחלה.

ניסיתי לישון ושוב אזעקה, הפעם שמענו את הבום.

אין לי ממ"ד והמרחב המוגן של הבית נמצא אצל השכנים. הנכדים אצלם, בטח צפוף שם.

למרות הסכנה המוחשית - רקטות באוויר - אני לא בחרדה. מנסה להישאר בבית כמה שאפשר, הולכת לקניות וממהרת לחזור הביתה.

הבת של השכנים, אימא לשני ילדים, רועדת מפחד. אחר הצהריים נכנסה למקלחת בתקווה שלא תהיה אזעקה. בדיוק אחרי שהתפשטה שמעה את האזעקה יצאה עם חלוק ומגבת אל הממ"ד.

הרחובות ריקים, מופעי פסטיבלי הקיץ באוויר הפתוח הסתיימו השבוע. איזה מזל! רק לפני יומיים ראינו את מירי מסיקה ויהודה פוליקר, הייתה כבר כוננות אבל לא הרגשנו, אלפי אנשים התגודדו בהופעות ואיכשהו עוד לא קלטנו את הסכנה המתקרבת. מישהו לא רחוק מכוון אלינו רקטות קסאם ואין לנו שום שליטה. איזה חוסר אונים!

הבוקר נפגע בית כנסת, בדרך נס לא היה אסון המוני, מישהו נפצע קשה, יצא מהמרחב המוגן לפני הזמן. הוא לא הקשיב להוראות, ממש כמוני, אבל לי לא קרה כלום, בינתיים...

אחר הצהריים הבום היה קרוב מתמיד, בדרום אשדוד, סמוך לשכונה שלי, רובע י"א.

אנשים מגיבים באופן שונה. אחותי שחזרה בתשובה וגרה לא רחוק ממני, אומרת לי, אל תיקחי ללב, אם ניקח ללב כל רקטת קסאם לאן נגיע. היא מאמינה באלוהים שיגן עליה. מי יגן עלי, חילונית גמורה שכמותי? איכשהו גם אני פטליסטית, מכוון אחר, מרגישה מוגנת בביתי האהוב.

אחר הצהריים דיברתי עם ויקטוריה בטלפון השיחה נקטעה בגלל האזעקה. מפליא איך מתרגלים לכל דבר. חברים מחוץ לעיר מתקשרים, מזמינים, מציעים את ביתם. תודה אני אומרת שוב ושוב, נאחזת בפרטים הקטנים המרכיבים את היומיום שלי, מכינה ארוחת צהריים כאילו כלום, מאכילה את החתולים שממילא לא מבינים מה קורה.

בערב יוצאת עם השכנים למסעדה סינית. אשדוד עיר תוססת במיוחד בסופי שבוע. הערב היא עיר רפאים. אין יוצא ואין בא. על הדשא הסמוך לחוף הים יש בדרך כלל המון משפחות שעושות על האש. הערב יש בקושי משפחה או שתיים.

דליה בעלת המסעדה מספרת שהיו המון ביטולים לגבי הערב וגם לגבי מחר. אנשים מעדיפים להישאר עם הילדים בבית. (איזה מזל שאין לי ילדים!) השכנה אומרת שקיבלה הוראה מפורשת ממקום עבודתה לא לבוא ביום ראשון. אנחנו מנהלים שיחה ערה במסעדה הריקה מנסים לשמור על נורמליזציה, מבררים איפה המרחב המוגן, כבדרך אגב , כביכול.

בלילה אני כותבת את היומן הזה. דוחה את שעת השינה, חוששת להתעורר שוב מעוד אזעקה. צריך אורך רוח, אני אומרת לעצמי אבל לחוש שנשללת ממני החירות לחיות את חיי הקודמים, בסביבתי הטבעית זה הכי קשה, לרגע מקנאה בכם התל אביבים על השגרה המבורכת שלכם. פתאום, בלי הכנה, אני משלמת מחיר על המיקום הגיאוגרפי שלי.

קשה לי להאמין שעבר רק יום אחד במציאות החדשה הזאת, מאחלת לעיר שלי לילה שקט. לילה טוב אשדוד.

--------------

שבת, 20.8.2011 

שוב התעוררתי אל שחר מלא פחד וחרדה. עלייתה וירידתה של הסירנה הפכה לצליל מוכר. קפצתי מהמיטה ולבשתי את השמלה היפיפייה שלי השמורה להזדמנויות חגיגיות, לי עצמי לא ברור למה לבשתי אותה, כנראה שפשוט הייתה תלויה בקרבת מקום.

החלטתי ברגע לרדת לשכנים, האזעקה נשמעה עקשנית במיוחד. בממ"ד של השכנים נמצאת הבת והנכדים הלומי שינה."אימא, אני רוצה לישון", מייבב הילד הקטן מביט בקנאה באחותו הגדולה שממשיכה לישון למרות הכול.

השינה נפגעת ומשבשת את סדר היום. אנשים בדרך כלל לא חוזרים לישון, אני לא מוותרת עולה למעלה ומשלימה שעות שינה. מקווה לשקט ואכן היום שקט יותר, יחסית לאתמול. מתעתועי הגורל: הגראד פגע בשלושה פלסטינים שוהים בלתי חוקיים שהסתתרו בחולות בדרום אשדוד. זה האבסורד הגראד לא מבחין בין קורבנותיו. איזה אומללים!

נשארת בבית כל היום. לקראת הערב אני יוצאת מהבית סוף סוף. נכדתה של חברתי חוגגת בת מצווה מחר. חברתי מתלבטת מה תלבש לאירוע המשמח. נאחזים בחיובי, אין ברירה. החברה אוספת אותי. אני מביאה לה את עיתוני השבת, לא הספיקה לקנות. אני שמחה להתפטר מהכותרות הזועקות, מהצילומים המדממים. כאילו אם לא אשאיר את העיתונים ברשותי המציאות תשתנה.

פחות משעה מאוחר יותר, אחרי נס קפה, אישור השמלה ושיפוץ הברכה של הסבתא הגאה אנחנו נפרדות. אני חוצה את הכביש  אל ביתה של אחותי.

אחותי שחזרה בתשובה מתגוררת  מול חברתי, אנחנו מנהלות שיחה רגילה כביכול אבל יש מועקה באוויר כל רגע יכולה להיות אזעקה, בכל רגע יכולים חיינו להיקטע. גיסי חוזר מבית הכנסת מזיע, עושה הבדלה. מוצאי שבת, שבוע טוב איזה שבוע ואיזה טוב...

על פי התכנון אחותי ואני נוסעות לביקור ניחום אבלים אצל חמותה של אחותי, היא גרה לא רחוק מאחותי. אחיה נפטר אחרי שנים של מחלה, עבר את הגיל שמונים, היות והיא חולת סוכרת היא יושבת שבעה בביתה. האוטובוס מתמהמה, מחכות לו עשרים דקות. הרחובות ריקים. אנשים לא מסתובבים ברחוב. מתיחות באוויר. האוטובוס מגיע ריק מנוסעים. מגיעות לבית החמות. אני מייצגת את המשפחה. רגע לפני הכניסה לדירה אחותי לוחשת לי לומר: מן השמים תנוחמו.  

אנחנו נכנסות, הטלוויזיה פתוחה. הרקטות גובות מחיר דמים בבאר שבע. פיקוד העורף חוזר ומזהיר להישאר במרחב מוגן עשר דקות לפחות. מסתבר שאפשר היה למנוע את המוות הזה והפציעות האלה אם היו מצייתים להוראות. אני חושבת על השאננות שלי, גם אני לא הקשבתי אתמול להוראות, גם אני לא נשארתי במרחב המוגן, זה באמת מסוכן. מתים מהזלזול הזה. ושוב מול התחושה שהחיים זה דבר שברירי כל כך...

אנחנו מסתכלות באלבומי תמונות ישנים של המשפחה. הטלוויזיה מנסרת ברקע שוב ושוב אותן תמונות, מאוחר, נפרדות מהחמות. חוזרות הביתה עם הבן, נהג מונית. התנועה דלילה. אנשים ספונים בבתים. החלונות מוגפים. כולם מסתגרים, קשה להאמין שהערב מוצאי שבת.

השכנים יושבים בחצר אני מתלבטת איתם מה אכתוב הלילה, מתפתחת שיחה על כתיבה. הבת של השכנה אוהבת לכתוב, כותבת יומן חיים. כתבה בקלות דרשה לבר מצווה של אחיה. השכנה טוענת שיודעת רק לספר לא  לכתוב, אני אומרת לה שזה לא נכון, שזאת הפרנסה שלי. לגרום לאנשים להיות מסוגלים לכתוב. נזכרת באירוע שעשיתי בביתי רק לפני שבועיים לתלמידים שלי, זה נשמע עכשיו כמו חלום רחוק.

מאוחר. אני עולה הביתה וכותבת, עוד מעט אשלח לאמיר את החומר. מחר יום חדש. אני לא רוצה להתעורר מאזעקה. אני לא רוצה להיפצע. אני לא רוצה למות. יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה להמשיך ולחוות בחיים האלה...לילה טוב אשדוד.

--------------

*

כשהשמים נפערו בבת -אחת

לקלוט את כל היצורים שבעולם

ופצע אדמדם בתוך ענן

נסע לעבר שבר נעלם

וגשם זעקות טפטף לו חרש

וים של נחילי דבורים בכה

וכל מי ששחה בתוך המים

זכר את האמת המלוחה

פתאום צעקתי לשמים למה

פתאום שמעתי את סיבות הצעקה

עד שמלאך אחד ירד למטה

והפריח לשמים נשיקה

והוא אמר דברים שכבר ידעתי

אבל אמר אותם אחרת ומאד

והוא נשאר שלם גם כשנשברתי

והשמים התמלאו בנשיקות.

(שמחת הקיקיון, הוצאת ירון גולן, 1999)