האיגרת השבועית

1. מדברים על תיאטרון החדר - ליאון רוזנברג

ליאון רוזנברג, שחקן, במאי, עורך ומנחה טלוויזיה, מדבר על תקופת לימודיו בתיאטרון החדר והופעתו כשחקן במחזה "נו-אקסיט" במסגרת הצגות החדר. בימוי: שלי גורל. צילום: גיא דוידי. עכשיו ההרשמה ללימודי משחק ובימוי בתיאטרון החדר.

2. צחוק ובכי

נהוג לומר ש"צחוק זה דבר מדבק" - גם בכי. בכי או צחוק המופעלים באופן פיזי בלבד - הם תחושות. אם אדם בוכה או צוחק באופן פיזי, הוא לא בהכרח מרגיש, באותו רגע, עצב או שמחה. יחד עם זאת, אם יתמיד במתן הביטוי לבכי או לצחוק, יש להניח כי יתעוררו בו גם רגשות של עצב או של שמחה בהתאם: תנועה פיזית נמשכת של בכי יכולה לעורר רגש של עצב, ותנועה פיזית נמשכת של צחוק יכולה לעורר רגש של שמחה.

צחוק ובכי הן תגובות בסיסיות של האדם. הן חשובות לבריאות הפיזית והנפשית - גם כשהן באות לידי ביטוי כפעולה פיזית בלבד! אימון חוזר בתרגיל זה משפר את המיומנות המקצועית בתגובות אלו, מעודד את המודעות לשינויים פיזיים ורגשיים, מעודד את חילוף החומרים בגוף, וגורם לתחושה כללית טובה יותר. (המעגל הפתוח, ע' 190)

עַל הַסַּפְסָל בָּאִטְלִיז  בָּעִיר הַמִּזְרָחִית

יָשַׁב רֹאשׁ לֹא גָּדוֹל, מְתֻלְתָּל קְצָת,

שֶׁל עֵז שְׁחֹרָה אַחַת

מֵאֵלּוּ שֶׁמְּקַפְּצוֹת אֶצְלָם בְּקַרְסֻלַּיִם דַּקִּים

עַל קִירוֹת הָאֶבֶן שֶׁל הַמִּדְבָּר.

הָעַיִן שֶׁלָּהּ הָיְתָה פְּקוּחָה

וּבְעִקָּר

עֲיֵפָה.

הָעַיִן שֶׁלָּהּ הָיְתָה פְּקוּחָה

וַעֲיֵפַת

נֶפֶשׁ.

הָעַיִן שֶׁלָּהּ הָיְתָה פְּקוּחָה

וּבָהּ הָעוֹלָם

שֶׁל הוֹרְגִים.

עַל הַמִּדְרָכָה עָמַד גְּדִי.

וְהָעֵז – הַאִם הָיְתָה שָׁם

אוֹ לֹא הָיְתָה.

(מתוך "מסטיק – מבחר שירים", הופיע בקהיר תחת השם: "כשאני נשארת לבד", 2010)

(הקטעים הבאים הוא מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר, ללא הערות השוליים. הערה: הדיון הזה אינו בהכרח תואם השקפה מסורתית. במקרה זה הגישה אל המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה כיצד היינו מתייחסים אליו?)

47. ראה: דברים י"א 26 - ט"ז 17

כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת: (דברים פרק יג' 2)

...פרק י"ג מתחיל בדין נביא או חולם חלום. בעבר היו הנביאים מתנבאים בשם האל, או אומרים שהאל הופיע בחלומם ודיבר אליהם. על פי התפיסה הקיימת כאן, אם אותו נביא או חולם, מתנבא בשם אלוהים אחרים, הוא בחזקת נביא שקר. האל העברי לא מוכן לקבל מתחרים על תפקיד האלוהות כמקור לחלומות. מכאן שיש להגדיר נביאים וחולמים אלו כמסיתים. אכן, הדינים הבאים עוסקים באלה.

אבל השאלה העולה מתוך הדברים היא: מי הוא נביא האמת ומי הוא נביא השקר. הפשט הוא שנביא אמת מדבר אמת ונביא שקר מדבר שקר. מתי נדע? לעתיד לבוא לכשתתברר האמת או השקר. הנבואה התגשמה? הרי זה נביא אמת. לא התגשמה? הרי זה נביא שקר.

... מכאן שנביא האמת מדבר בשם אלוהים ונביא השקר מסית ומדיח אל אלוהים אחרים. אבל מתוך הניסיון ההיסטורי אנו למדים, שנביאי השקר רובם ככולם היו מקורבים לשלטון והיו מתנבאים לקורת רוחם של שליטיהם, ובשעתו נחשבו על ידי השליטים ורוב העם ההולכים אחריהם, לנביאי אמת. לעומתם, נביאי האמת היו נביאים אופוזיציוניים. הם ביקרו את השלטון והוא גמל להם במאסר, במוות או לפחות בעינויים קשים. ע' מקרה ירמיהו בחצר המטרה. מכאן אמור: נביא השקר הוא נביא קואליציוני, מחניף לשומעיו ומרצה אותם והוא מדבר אל ההמונים להרגיע את מצפונם. נביא האמת הוא לרוב נביא אופוזיציוני, מדבר אל המיעוט, מבקר את השלטון המרכזי ומעורר את מצפון העם ועל כך הוא משלם מחיר יקר בשלומו וברווחתו ולעיתים גם בחייו. אפשר לומר בזהירות מסוימת כי כיום ממלאים את תפקידי נביא האמת ונביא השקר, הפרשנים והמבקרים שבתקשורת. בערוצים המרכזיים מופיעים "נביאים" המאשרים את מעשי השלטון ובערוצים האלטרנטיביים אלו המבקרים אותו.

ובכל זאת, מהו המבחן המכריע לזיהוי נביא אמת? אם הוא מדבר על תיקון מצבו של האדם, לא מצבו של היהודי בלבד, אלא האדם במובן הרחב של המושג, הרי הוא נביא אמת.

22

  אֱלֹהִים, אַל תָּמִית אוֹתִי וְאִם כֵּן –

לֹא בִּפְצָעִים, אַל תִּתְּנֵנִי לַשָּׂטָן...

כַּמָּה יֹפִי וְכֹחַ יֵשׁ בִּי –

תִּרְאוּ אוֹתִי תִּרְאֶה אוֹתִי

עוֹלָם

אֲפִלּוּ שְׁיָרֵי הַטִּיט וְהַבֹּץ הַשָּׁחוֹר

לֹא מַסְתִּירִים אֶת גּוּפִי הַזּוֹהֵר.

אֵרַחְתִּי אֶת הַבָּרָק, אֲנִי עוֹשָׂה תְּנוּעַת בָּרָק מְאָרַחַת

מְסוּרָה, כְּשֶׁגַּל הָאוֹר הַקַּטְלָנִי חָצָה אוֹתִי לְכָל אָרְכִּי וְרָחְבִּי.

הַזִּוּוּג הָיָה מֻשְׁלָם, הַשְּׂרָף שֶׁנָּגַע בִּי שָׂם בִּקְצוֹת אֶצְבְּעוֹתַי

אֶת כְּמִיהָתִי לְחוֹלֵל.

מִשְׁבְּרֵי הַלַּבָּה רָתְחוּ וְגָעֲשׁוּ סְבִיבֵנוּ,

הִמְשַׁכְנוּ לִרְקֹד, אַחֲרֵי הַהִתְפָּרְצוּת הַשְּׁנִיָּה

וְהַשְּׁלִישִׁית, זֶה הָיָה הַר הַגַּעַשׁ הָרָדוּם.

הָיִיתִי הָרָה וּבְבִטְנִי קִנְּנוּ עֻבָּרִים

אַלְפֵי עֻבָּרִים שֶׁחִכּוּ בְּתוֹכִי

וַאֲנִי הִמְשַׁכְתִּי לִרְקֹד

וְהָעֻבָּרִים שִׁקְשְׁקוּ בְּתוֹכִי

וְהִמְשַׁכְתִּי לִרְקֹד עַד רֶגַע לֵדָתִי.

כְּשֶׁאֵלֵד אֶת לַהֲקַת הַמָּחוֹל שֶׁלִּי

אֶרְקֹד לְלֹא הֶפְסֵק

כִּי זֶה הָרִקּוּד הֲכִי טוֹב שֶׁלִּי –

רִקּוּד שֶׁאֵינוֹ נִגְמָר.

(מתוך: "התעוררתי בליבו של אלכסון", 2009)

ביום חמישי, 11.8.2011, התקיימה בתיאטרון יפו הצגת "מונודיא 2011" – ערב מונולוגים-דיאלוגים בבימוי חברי קבוצת המנחים ובביצוע קבוצות המשחק של תיאטרון החדר, 2010-2011. הנושא המרכזי של הערב: "חוויה מקומית", מבט עקום-ישר, עצוב-מצחיק, על הדמויות שבתוך עצמנו וסביב לנו. כל קטע הוא חוליה במחרוזת, היוצרת תמונת מצב ישראלית ואוניברסאלית. בכל שבוע אנו מביאים קטע מתוך המופע.

מחשבה חיובית

כתב וביים: רני אמיר.
שחקן: חמיס אלשייח

(השורות המודגשות – בשירה. לאורך הקטע המתח עולה בהדרגה עד לצעקה)

כל מי שצריך שחקן מקבוצת הגיל שלי בוחר בי, לתפקיד.

כל אחד ואחד. במאי, תסריטאי, מפיק, מלהקת, סוכנת, וכל זונה ונותנת. פרסומת, סרט, סידרה, תמונה, שקופית, קומיקס.

אני שווה את הערך שלי.

אני במודעות עצמית גבוהה.

אני מכיר בערך של עצמי, ואחרים מכירים בערך שלי.

הכרה בערך עצמי היא לגיטימית. לא מדובר בלתפוס תחת או בכל דבר עבירה אחר של אגו עקר ומסרס. אין פה הערצה עיוורת של ההמונים המסמאת את עיני האביונים. זו הכרה במציאות שופרא דה שופרא, עין בעין. What you see is what you get!

ההכנסה שלי הולכת וגדלה מיום ליום באופן קבוע.

מרשרשים, מצלצלים, קול ששון וקול תרועה, הארנק מתפוצץ, לא נכנס בכיס האחורי, לא בקדמי, לא בתיק, החלפתי תיק לתרמיל. שלל צבעים בארנק, סגולים של 50 שקל, חומים בהירים של 100 שקל, גם כמה ירוקים בודדים גלמודים של 20 שקל, ושמחת זקנתי עטרת ראשי, כתומים בהירים אציליים של 200 שקל. יש גם מטבעות של 10 שקל אבל אין מתחת לזה.

אני פותח את עצמי בפני כל הטוּב שהיקום מוכן להעניק לי.

פותח עם לום, עם מברג, עם פותחן קופסאות, עם משור חשמלי, עם פטיש ואזמל, עם קרן לייזר, עם עיסוי שוודי, עם מפתח שוודי, עם שתי ידי הרועדות בהתרגשות, חרדה והתלהבות חסרת מעצורים וחסרת אונים. תכלס פותח אחו מניוקי, פותח את התחת אשכרה, אלוהים, יאללה אוּדרוב.

אני נותן לזה לקרות.

מסיר חסימות והגנות, מסיר התניות מודעות ולא מודעות. קרמה וגלגולים קודמים. אני משחרר מתוך דבקות במטרה. לאכול את העוגה בלי לפגוע בשלמותה. לשאוף ולנשוף בו זמנית, מחויבות מוחלטת עם נון אטצ'מנט טוטאלי.

אני מאמין שזה אפשרי. עכשיו.

בפרזנט פרפקט, היר אנד נאו. לא מחר, כאן ועכשיו, מתוך הנצחי ואל האין-סופי. בנקודה האמצעית, זו שהיא העכשיו העכשווי ביותר.

(במועל יד, ותוך חזרה מונוטונית)

פעולה יוצרת התרחשות. האמונה מפרקת את הפחד. מחשבה חיובית יוצרת מציאות.

למקומות היכון צא!

(יוצא)

אשדוד, יום שישי, 19.8.11

הבוקר התעוררנו מסירנת האזעקה בעשרה לשש.

דרך משונה להתחיל את סוף השבוע. לא ידענו שזאת רק ההתחלה.

ניסיתי לישון ושוב אזעקה, הפעם שמענו את הבום.

אין לי ממ"ד והמרחב המוגן של הבית נמצא אצל השכנים. הנכדים אצלם, בטח צפוף שם.

למרות הסכנה המוחשית - רקטות באוויר - אני לא בחרדה. מנסה להישאר בבית כמה שאפשר, הולכת לקניות וממהרת לחזור הביתה.

הבת של השכנים, אימא לשני ילדים, רועדת מפחד. אחר הצהריים נכנסה למקלחת בתקווה שלא תהיה אזעקה. בדיוק אחרי שהתפשטה שמעה את האזעקה יצאה עם חלוק ומגבת אל הממ"ד.

הרחובות ריקים, מופעי פסטיבלי הקיץ באוויר הפתוח הסתיימו השבוע. איזה מזל! רק לפני יומיים ראינו את מירי מסיקה ויהודה פוליקר, הייתה כבר כוננות אבל לא הרגשנו, אלפי אנשים התגודדו בהופעות ואיכשהו עוד לא קלטנו את הסכנה המתקרבת. מישהו לא רחוק מכוון אלינו רקטות קסאם ואין לנו שום שליטה. איזה חוסר אונים!

הבוקר נפגע בית כנסת, בדרך נס לא היה אסון המוני, מישהו נפצע קשה, יצא מהמרחב המוגן לפני הזמן. הוא לא הקשיב להוראות, ממש כמוני, אבל לי לא קרה כלום, בינתיים...

אחר הצהריים הבום היה קרוב מתמיד, בדרום אשדוד, סמוך לשכונה שלי, רובע י"א.

אנשים מגיבים באופן שונה. אחותי שחזרה בתשובה וגרה לא רחוק ממני, אומרת לי, אל תיקחי ללב, אם ניקח ללב כל רקטת קסאם לאן נגיע. היא מאמינה באלוהים שיגן עליה. מי יגן עלי, חילונית גמורה שכמותי? איכשהו גם אני פטליסטית, מכוון אחר, מרגישה מוגנת בביתי האהוב.

אחר הצהריים דיברתי עם ויקטוריה בטלפון השיחה נקטעה בגלל האזעקה. מפליא איך מתרגלים לכל דבר. חברים מחוץ לעיר מתקשרים, מזמינים, מציעים את ביתם. תודה אני אומרת שוב ושוב, נאחזת בפרטים הקטנים המרכיבים את היומיום שלי, מכינה ארוחת צהריים כאילו כלום, מאכילה את החתולים שממילא לא מבינים מה קורה.

בערב יוצאת עם השכנים למסעדה סינית. אשדוד עיר תוססת במיוחד בסופי שבוע. הערב היא עיר רפאים. אין יוצא ואין בא. על הדשא הסמוך לחוף הים יש בדרך כלל המון משפחות שעושות על האש. הערב יש בקושי משפחה או שתיים.

דליה בעלת המסעדה מספרת שהיו המון ביטולים לגבי הערב וגם לגבי מחר. אנשים מעדיפים להישאר עם הילדים בבית. (איזה מזל שאין לי ילדים!) השכנה אומרת שקיבלה הוראה מפורשת ממקום עבודתה לא לבוא ביום ראשון. אנחנו מנהלים שיחה ערה במסעדה הריקה מנסים לשמור על נורמליזציה, מבררים איפה המרחב המוגן, כבדרך אגב , כביכול.

בלילה אני כותבת את היומן הזה. דוחה את שעת השינה, חוששת להתעורר שוב מעוד אזעקה. צריך אורך רוח, אני אומרת לעצמי אבל לחוש שנשללת ממני החירות לחיות את חיי הקודמים, בסביבתי הטבעית זה הכי קשה, לרגע מקנאה בכם התל אביבים על השגרה המבורכת שלכם. פתאום, בלי הכנה, אני משלמת מחיר על המיקום הגיאוגרפי שלי.

קשה לי להאמין שעבר רק יום אחד במציאות החדשה הזאת, מאחלת לעיר שלי לילה שקט. לילה טוב אשדוד.

--------------

שבת, 20.8.2011 

שוב התעוררתי אל שחר מלא פחד וחרדה. עלייתה וירידתה של הסירנה הפכה לצליל מוכר. קפצתי מהמיטה ולבשתי את השמלה היפיפייה שלי השמורה להזדמנויות חגיגיות, לי עצמי לא ברור למה לבשתי אותה, כנראה שפשוט הייתה תלויה בקרבת מקום.

החלטתי ברגע לרדת לשכנים, האזעקה נשמעה עקשנית במיוחד. בממ"ד של השכנים נמצאת הבת והנכדים הלומי שינה."אימא, אני רוצה לישון", מייבב הילד הקטן מביט בקנאה באחותו הגדולה שממשיכה לישון למרות הכול.

השינה נפגעת ומשבשת את סדר היום. אנשים בדרך כלל לא חוזרים לישון, אני לא מוותרת עולה למעלה ומשלימה שעות שינה. מקווה לשקט ואכן היום שקט יותר, יחסית לאתמול. מתעתועי הגורל: הגראד פגע בשלושה פלסטינים שוהים בלתי חוקיים שהסתתרו בחולות בדרום אשדוד. זה האבסורד הגראד לא מבחין בין קורבנותיו. איזה אומללים!

נשארת בבית כל היום. לקראת הערב אני יוצאת מהבית סוף סוף. נכדתה של חברתי חוגגת בת מצווה מחר. חברתי מתלבטת מה תלבש לאירוע המשמח. נאחזים בחיובי, אין ברירה. החברה אוספת אותי. אני מביאה לה את עיתוני השבת, לא הספיקה לקנות. אני שמחה להתפטר מהכותרות הזועקות, מהצילומים המדממים. כאילו אם לא אשאיר את העיתונים ברשותי המציאות תשתנה.

פחות משעה מאוחר יותר, אחרי נס קפה, אישור השמלה ושיפוץ הברכה של הסבתא הגאה אנחנו נפרדות. אני חוצה את הכביש  אל ביתה של אחותי.

אחותי שחזרה בתשובה מתגוררת  מול חברתי, אנחנו מנהלות שיחה רגילה כביכול אבל יש מועקה באוויר כל רגע יכולה להיות אזעקה, בכל רגע יכולים חיינו להיקטע. גיסי חוזר מבית הכנסת מזיע, עושה הבדלה. מוצאי שבת, שבוע טוב איזה שבוע ואיזה טוב...

על פי התכנון אחותי ואני נוסעות לביקור ניחום אבלים אצל חמותה של אחותי, היא גרה לא רחוק מאחותי. אחיה נפטר אחרי שנים של מחלה, עבר את הגיל שמונים, היות והיא חולת סוכרת היא יושבת שבעה בביתה. האוטובוס מתמהמה, מחכות לו עשרים דקות. הרחובות ריקים. אנשים לא מסתובבים ברחוב. מתיחות באוויר. האוטובוס מגיע ריק מנוסעים. מגיעות לבית החמות. אני מייצגת את המשפחה. רגע לפני הכניסה לדירה אחותי לוחשת לי לומר: מן השמים תנוחמו.  

אנחנו נכנסות, הטלוויזיה פתוחה. הרקטות גובות מחיר דמים בבאר שבע. פיקוד העורף חוזר ומזהיר להישאר במרחב מוגן עשר דקות לפחות. מסתבר שאפשר היה למנוע את המוות הזה והפציעות האלה אם היו מצייתים להוראות. אני חושבת על השאננות שלי, גם אני לא הקשבתי אתמול להוראות, גם אני לא נשארתי במרחב המוגן, זה באמת מסוכן. מתים מהזלזול הזה. ושוב מול התחושה שהחיים זה דבר שברירי כל כך...

אנחנו מסתכלות באלבומי תמונות ישנים של המשפחה. הטלוויזיה מנסרת ברקע שוב ושוב אותן תמונות, מאוחר, נפרדות מהחמות. חוזרות הביתה עם הבן, נהג מונית. התנועה דלילה. אנשים ספונים בבתים. החלונות מוגפים. כולם מסתגרים, קשה להאמין שהערב מוצאי שבת.

השכנים יושבים בחצר אני מתלבטת איתם מה אכתוב הלילה, מתפתחת שיחה על כתיבה. הבת של השכנה אוהבת לכתוב, כותבת יומן חיים. כתבה בקלות דרשה לבר מצווה של אחיה. השכנה טוענת שיודעת רק לספר לא  לכתוב, אני אומרת לה שזה לא נכון, שזאת הפרנסה שלי. לגרום לאנשים להיות מסוגלים לכתוב. נזכרת באירוע שעשיתי בביתי רק לפני שבועיים לתלמידים שלי, זה נשמע עכשיו כמו חלום רחוק.

מאוחר. אני עולה הביתה וכותבת, עוד מעט אשלח לאמיר את החומר. מחר יום חדש. אני לא רוצה להתעורר מאזעקה. אני לא רוצה להיפצע. אני לא רוצה למות. יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה להמשיך ולחוות בחיים האלה...לילה טוב אשדוד.

--------------

*

כשהשמים נפערו בבת -אחת

לקלוט את כל היצורים שבעולם

ופצע אדמדם בתוך ענן

נסע לעבר שבר נעלם

וגשם זעקות טפטף לו חרש

וים של נחילי דבורים בכה

וכל מי ששחה בתוך המים

זכר את האמת המלוחה

פתאום צעקתי לשמים למה

פתאום שמעתי את סיבות הצעקה

עד שמלאך אחד ירד למטה

והפריח לשמים נשיקה

והוא אמר דברים שכבר ידעתי

אבל אמר אותם אחרת ומאד

והוא נשאר שלם גם כשנשברתי

והשמים התמלאו בנשיקות.

(שמחת הקיקיון, הוצאת ירון גולן, 1999)

(בעקבות דמותו של הסופר העברי יוסף חיים ברנר, 1881-1921)

הסופר המיוסר הביט במראה בבית המרחץ ותהה בינו לבין עצמו אם הוא כבר מספיק דומה.

התמונה בפספורט הייתה של חברו המזוקן, והוא ניסה לשוות לעצמו את אותה חתימת זקן על מנת שאותם פקידי הגירה שחושבים שכל היהודים נראים אותו דבר, יניחו לו להגיע בשם בדוי לארץ.

אלא שכוונתו הייתה לא רק לנסוע בשם בדוי אלא גם להתקיים בשם בדוי, היות ולהיות סופר מיוסר הגיע לו עד די. הוא לא ידע מדוע עליו לבעור כאבוקה, לשלול את קיומם של היהודים בגולה, לבקר ולהתמרמר, לא להצליח להקים בית ומשפחה, לנהל רומנים עם החברות של חבריו ולהיות רקוב.

הוא כבר ראה איך חייו ייראו מעתה והלאה, הוא יניח את עטו ויהיה חקלאי. הוא יפתח גומות, יטפל בבהמות וזו תהיה תרומתו הגדולה להקמת הציונות בארץ. כך אולי יוכל לחמוק מן הגורל המיועד לסופרים מסוגו, מוות בגיל צעיר מדי מרוב התלהטות העצבים והיצרים, או מוות משונה אחר. הספרות כמו בת זוג כעורה, לא הביאה לו נחמה, אלא שם של אדם רע ומרושל, חסר דמיון ומר נפש.

כרגיל, שום דבר לא הלך חלק. כבר כשניגש לטפל במסמכים, אמר לו אותו יהודי שמן ותפוח, "האין אתה הסופר ב'?" – "לא," השיב הסופר המיוסר, "שמי ר.פ.", "לכבוד יהיה לנו אם ב' יעלה לארץ וייטול על עצמו את הובלת הספרות העברית לתעודתה", השיב לו הפקיד. "ב. הוא סרח גלותי ומר נפש," אמר הסופר המיוסר, "בוודאי ימשיך להתהולל לו בין לבוב ופוצ'פ, ולשפוך את מררתו על היהודים בגולה. מה בצע לו במפעל המתחדש של התרבות והלאומיות היהודית בארץ ישראל?"

אלא שמאז נדבק אליו זכרונו של ב' כמו רוח רפאים, כמו ריח של נפט. הוא ראה את מבטיהם, של האנשים בדרך, של הסובבים אותו באוניה. היו גם כמה שזיהו אותו בוודאות, אך נשבעו שלא לגלות. בטריאסט אף אחד מהם כמעט חסם בגופו את זיהויו של ב' כשאחד השליחים מן הארץ היה בטוח שהוא ב'. כה אסיר תודה היה סופרנו המיוסר, שהתחבר איתו והחליטו לנסוע ביחד ולעבוד בפתח תקווה. "אבל מדוע אתה עושה את זה?, שאל אותו כ', "מדוע  אתה בורח ממי שאתה?" הסופר נאנח: "מקצוע הכתיבה בוחר בך ולא אתה בו, ואני חייב לדעת, האם זהו ייעודי או שמא נכון לי גורל אחר".

הם הגיעו לחיפה, והוא ירד מן האוניה, ואף שב אליה שוב ושוב, מסייע לאחרים לרדת עם מטענם. "הרי זה ב'!", היה מי שאמר. "ר.פ.", השיב הסופר המיוסר, "ר.פ, תמיד מתבלבלים בינינו ורק צער ומכאוב נולד מדמיון זה." תוהה היה בינו לבינו איך בעולם שבו הויזואליות כה נמוכה, וישנם אנשים שלא ראו אותו מעולם, כל כך משוכנעים שהוא ב', למה הוא צריך להיות ב'? למה לא נותנים לו להתחיל מחדש? אלא שלא היה זמן למחשבות כאלה. הם כבר היו על הדיליז'אנס בדרך לפתח תקווה, או כפי שכינוה המקומיים מלאבס. במוחו החלו מתרקמות עלילות לגבי המקום שאליו נסעו אך הוא סירב לתעד אותן. טובים לו חייו של פועל שחור. הוא בדרך לגורל אנשים כהויים. וטוב שכך.

העבודה הייתה קשה. הוא שהיה אברך-משי ניסה בכל כוחו לחפור את הבורות, אף שראה כי לא היה להם תואר, הדר או צורה. כ' טוב הלב, היה ניגש אליו מדי פעם, מיישר את בורו ושומר על כבודו בפני הפועלים האחרים. האוכל היה דל, האנשים רזים וכבויים. לא היה עם מי לקשור שיחה. הוא חש את מוחו נע במהירות לעבר מרה שחורה ובלתי אפשרית. ההשכמה בבקרים הייתה מוקדמת, ידיו התכסו ביבלות והוא החל מזניח את מראהו ולבושו. לא הייתה שום עבודה שהצטיין בה וכולם הביטו בו בעין עקומה, כאילו נותר מחוץ למקום ולזמן, ברגע שהחליט להפסיק להיות ב'. היו מתלחשים עליו מאחורי גבו, ובחלומותיו היו פוצ'פ ולבוב המסריחות נדמות לו כמחוזות של טוב ועונג. הדבר היחיד שניחם אותו, הדבר היחיד שנתן לו את הכוח להמשיך הייתה הידיעה שאיש לא ידע את סודו, כלומר שהוא ב'.

"הרי אתה ב'!" קדמו הפועל החדש שירד מהדיליז'אנס. השמועה נפוצה כבשדה קוצים, כל הפועלים ידעו ואף התמרמרו עליו שהסתיר את זהותו. היו לו הרבה הסברים לתת וזה היה יומו האחרון שם. אולם עד מותו נותר מזוקן, ובתעודת הפטירה שלו, לאחר שנרצח, במקום ב', היה כתוב ר.פ.

4 שעות טיסה – פרק ג' / אוהלים במדבר

בסוף ברלין יש מקום מיוחד בו אפשר לעמוד ולהריח שוקולד. בדרך מתחנת האוטובוס אל בית בעלי הדירה בה מתגורר הח"מ, שואף את הריח הזה שמחזיר את סחבק לצומת "עלית" ברמת גן. אולי זו הסיבה לכך שיש כאן כעת כל כך הרבה ישראלים. "כשאנחנו יושבים כאן ואני מביט שמאלה זה נראה כמו הנוף שפעם ניתן היה ליהנות ממנו ממרפסת הבית בגבעתיים. גם ברמת גן היה פעם נוף כזה. הרסו אותו. כל הזמן עסוקים שם בלהרוס את הטבע ולבנות עוד מגדלים". אלמר, מתרגל הגרמנית של כותב שורות אלו, יושב על הספסל ואומר בפליאה את ה- ?! Echt, הקבוע שלו.  זה למעשה ה"וואלה?!" בגרמנית. או "באמת?!". אחר כך מזהה סנאי ומצלם אותו וידאו. Das faschistischste Eichhörnchen, זה בגרמנית "הסנאי הפשיסטי ביותר". ותודה לאלמר. כשנפגש שבוע אחרי עם אניה, פרטנרית הטנדם האחראית על ידיעותיי בשלל ביטויים בגרמנית היא מלמדת אותי את משפט החכמה הגרמני: Der Teufel ist ein Eichhörnchen, קרי: "השטן הוא סנאי"...

... המון זמרים בארץ הפכו בשבועות האחרונים לזמרי מחאה. אחד הגדיל ועשה, חבש מגבעת, הפסיק להתגלח והקליט עוד המנון למחאה. מה שנקרא "זמר מחאה נוח" – כשנוח הוא שר, וכשלא - אינו. לעומת זאת ממליץ בחום להקשיב לדני הדר הנהדר ולקרוא את מילותיו: כאן. ד. הדר לא עשה קליפ במיוחד לכבוד המחאה, עד כמה שידוע לי. את ד. יצא לי לראות ולשמוע בכמה הופעות. זוכר איך רתחתי כשראיתיו בהופעתו הראשונה נעול בנעלי בית (נעלי קיפי). שיגעה את סחבקון המחשבה שההברקה העונה לשם ד. הדר מרשה לעצמו לעלות כך אל הבמה. הוא גם לא הגדיר עצמו מעולם כפי הזכור לי כזמר מחאה. הקיום של דני הדר הוא כבר מחאה. הוא מסרב להיות מאושר היות והוא רואה את המציאות כפי היא ומקפיד לא למכור למאזיניו מתיקות מזויפת. אז המלצה שלי, זמר מחאה אמיתי.

(המשך)

בברכה, נתי אורנן
www.ornanati.com

סתם כי חם או כי זו קלאסיקה: ליונל המפטון מקרקס בטם-טם:

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה
מתקיימת ביום ו', 26.08.2011, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי

תשלום: 15 ש"ח כולל כיבוד.

"המליאה" פתוחה לכל. רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818

אורתו-דה: אבנים, ויה דולורוזה ואורתו-דה נייט

"אבנים" - מופע ויזואלי בהשראת פסל "מורדי הגטאות" של נתן רפפורט (1911-1987). שישה שחקנים, אשר באמצעות משחק מאופק, פס קול ייחודי ודימויים ויזואליים מקוריים, מספרים סיפור על ניצחון הרוח, ויוצרים שפה תיאטרונית חדשה.

המופע זכה עד כה בשישה פרסים בינלאומיים ומייצג את ישראל בכל העולם.

יוצר ובמאי: ינון צפריר. במאים שותפים: דניאל זעפרני, אבי גיבסון בר-אל

שחקנים: ינון צפריר, אבי גיבסון בראל, מוטי סבג, חזי כוהן / עמית ברעם, נוגה דאנגלי / הילה ספקטור, מייקל מרקס / יניב מויאל.

"אורתו-דה נייט" – ערב חד פעמי חוזר, שבו מוצגת היצירה החדשה של אורתו-דה: "ויה דולורוזה", ועוד הצגה אורחת ממבחר היצירה הישראלית.

יום ד', 31.8.2011.

כל ההצגות מתקיימות באולם צוותא 3, תל-אביב, בשעה 20.30. 

תודה לתיאטרון החדר

טלפון להזמנת כרטיסים: 03-6950156/7, או ישירות באתר צוותא.

יומן ההיריון שלי

ע"פ ספרה של הילה שרעף גלסר.

במהלך הכתיבה התפרסם היומן אחת לשבוע באיגרת השבועית של תיאטרון החדר בעריכת אמיר אוריין.

אישה נכנסת להיריון ומתכננת לידה טבעית. היא נתקלת בנורמות חברתיות המאיימות על חופש הבחירה שלה. במהלך ההיריון היא מגלה שהביקורת שלה אינה מופנית רק כלפי הממסד והחברה, אלא גם כלפי עצמה. כדי לחוות את חוויות הלידה כפי שהיא מבקשת, עליה להישיר מבט אל כאביה הנפשיים והפיזיים ולפרוץ את גבולות עצמה. בתוך הכאב הגדול היא מגלה בעצמה גם עוצמה ושמחה.

עיבוד למחזה: רינה לביא, הילה שרעף גלסר

משחק: הילה שרעף גלסר, בימוי: רינה לביא.

ייעוץ אומנותי: אמיר אוריין

תיאטרון "הסמטה"- רחוב מזל דגים 8, יפו עתיקה, טל': 036812126. 

וכמובן הנחה לכל חברי החדר, הילה גלסר: 054-570-0704

אוהבת הילה

25.8 חמישי בשעה 20:30

הקטע הבא צולם בחדר:

אנסמבל קוקייה מציג: "תחושת בטן"

גרפיטי

"כמו הרגע ההוא בקומדיה, לפני 20 שנה, כשהאור באולם כבר כבה והאור על המסך עוד לא נדלק, ואנחנו ישבנו בחושך וחיכינו בדומייה, כל הציפיות, כל החלומות מרוכזים בנקודה אחת באפילה שממול, ואז נפתח מסך ישן בחריקה, אור צהבהב-קלוש עלה על הבמה, ושלושה אנשים עמדו על הקרשים למעלה עם קרטון וסמרטוטים, וטחנו לנו משם במשך שעתיים ארוכות את החיים שלנו, כאילו יש שם משהו שאנחנו לא יודעים".

(חנוך לוין, במחזה "סוחרי גומי", דברי הרוקחת בלה ברלו)

-------------- -------------- --------------

אנחנו לא פרזיטים

יובל בן-עמי 18.08.11

אנחנו מפיקים כמה מן התוצרים המשמעותיים ביותר של הארץ והזאת, חרף הקיצוצים המתמשכים בתקציבי התרבות והתנהלותם המפוקפקת של מוסדות כמו מוזיאון תל אביב. על מחאת האמנים...

(המאמר המלא)

-------------- -------------- --------------

התעוררות – מנטליות רוסית

ראובן ברודצקי עם אמו ובנו (יס דוקו)

-------------- -------------- --------------

למי קראת עקרת בית?

"מישהו מוכן לקחת את המלפפון הזה? אני צריכה לחזור לעבוד".

נשים ידועות בציבור דורשת לבטל את חוק עקרת הבית.

הביטוח הלאומי גוזל את כספכן.

-------------- -------------- --------------

ממה מפחד שחקן התיאטרון העצמאי

השחקן העצמאי, מיום שיצא לחפש את עתידו כשחקן מקצועי, התדרדר למקום בו יש לו - אפס "כלום", ויותר חמור, שלתיאטרון הציבורי ממסדי, נוח להתנהל מול שחקנים במעמד של אפס, שיש להם "כלום", בלי זכויות, אבל עם הרבה חובות.

שמוליק קלדרון

מיי-סיי, תרבות אמנות 25/09/2010

השחקנים העצמאיים בישראל, מונים פי 5 או 6 מהשחקנים הקבועים והשכירים בתיאטרונים הממוסדים, ולמרות זאת, לכל מאבק על זכויותיו, השחקן העצמאי לא ישמיע קול, כי ככה הוא חונך, וככה הוא חושב שצריך להיות, כי אם חלילה יגיד דבר מה, או יעשה מהלך כל שהוא, יגיע הדבר למנהלי התיאטרונים הציבוריים הממסדיים השונים, ואלה פשוט יחרימו אותו מלקבל עבודה בעתיד. (להמשך המאמר)

-------------- -------------- --------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים: www.TV.social.org.il 

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית: www.hayarkon70.org

(הירקון 70)

-------------- -------------- --------------