הצטרפו לאיגרת השבועית

היצירה היא התגלמות המשאלה לעולם טוב יותר. היא התגלמות התקווה. היא הדרך לעולם טוב יותר. היא הדרך לגאולה.


(בעקבות דמותו של הסופר העברי יוסף חיים ברנר, 1881-1921)

 

הסופר המיוסר הביט במראה בבית המרחץ ותהה בינו לבין עצמו אם הוא כבר מספיק דומה.

התמונה בפספורט הייתה של חברו המזוקן, והוא ניסה לשוות לעצמו את אותה חתימת זקן על מנת שאותם פקידי הגירה שחושבים שכל היהודים נראים אותו דבר, יניחו לו להגיע בשם בדוי לארץ.

אלא שכוונתו הייתה לא רק לנסוע בשם בדוי אלא גם להתקיים בשם בדוי, היות ולהיות סופר מיוסר הגיע לו עד די. הוא לא ידע מדוע עליו לבעור כאבוקה, לשלול את קיומם של היהודים בגולה, לבקר ולהתמרמר, לא להצליח להקים בית ומשפחה, לנהל רומנים עם החברות של חבריו ולהיות רקוב.

הוא כבר ראה איך חייו ייראו מעתה והלאה, הוא יניח את עטו ויהיה חקלאי. הוא יפתח גומות, יטפל בבהמות וזו תהיה תרומתו הגדולה להקמת הציונות בארץ. כך אולי יוכל לחמוק מן הגורל המיועד לסופרים מסוגו, מוות בגיל צעיר מדי מרוב התלהטות העצבים והיצרים, או מוות משונה אחר. הספרות כמו בת זוג כעורה, לא הביאה לו נחמה, אלא שם של אדם רע ומרושל, חסר דמיון ומר נפש.

 

כרגיל, שום דבר לא הלך חלק. כבר כשניגש לטפל במסמכים, אמר לו אותו יהודי שמן ותפוח, "האין אתה הסופר ב'?" – "לא," השיב הסופר המיוסר, "שמי ר.פ.", "לכבוד יהיה לנו אם ב' יעלה לארץ וייטול על עצמו את הובלת הספרות העברית לתעודתה", השיב לו הפקיד. "ב. הוא סרח גלותי ומר נפש," אמר הסופר המיוסר, "בוודאי ימשיך להתהולל לו בין לבוב ופוצ'פ, ולשפוך את מררתו על היהודים בגולה. מה בצע לו במפעל המתחדש של התרבות והלאומיות היהודית בארץ ישראל?"

אלא שמאז נדבק אליו זכרונו של ב' כמו רוח רפאים, כמו ריח של נפט. הוא ראה את מבטיהם, של האנשים בדרך, של הסובבים אותו באוניה. היו גם כמה שזיהו אותו בוודאות, אך נשבעו שלא לגלות. בטריאסט אף אחד מהם כמעט חסם בגופו את זיהויו של ב' כשאחד השליחים מן הארץ היה בטוח שהוא ב'. כה אסיר תודה היה סופרנו המיוסר, שהתחבר איתו והחליטו לנסוע ביחד ולעבוד בפתח תקווה. "אבל מדוע אתה עושה את זה?, שאל אותו כ', "מדוע  אתה בורח ממי שאתה?" הסופר נאנח: "מקצוע הכתיבה בוחר בך ולא אתה בו, ואני חייב לדעת, האם זהו ייעודי או שמא נכון לי גורל אחר".

 

הם הגיעו לחיפה, והוא ירד מן האוניה, ואף שב אליה שוב ושוב, מסייע לאחרים לרדת עם מטענם. "הרי זה ב'!", היה מי שאמר. "ר.פ.", השיב הסופר המיוסר, "ר.פ, תמיד מתבלבלים בינינו ורק צער ומכאוב נולד מדמיון זה." תוהה היה בינו לבינו איך בעולם שבו הויזואליות כה נמוכה, וישנם אנשים שלא ראו אותו מעולם, כל כך משוכנעים שהוא ב', למה הוא צריך להיות ב'? למה לא נותנים לו להתחיל מחדש? אלא שלא היה זמן למחשבות כאלה. הם כבר היו על הדיליז'אנס בדרך לפתח תקווה, או כפי שכינוה המקומיים מלאבס. במוחו החלו מתרקמות עלילות לגבי המקום שאליו נסעו אך הוא סירב לתעד אותן. טובים לו חייו של פועל שחור. הוא בדרך לגורל אנשים כהויים. וטוב שכך.

העבודה הייתה קשה. הוא שהיה אברך-משי ניסה בכל כוחו לחפור את הבורות, אף שראה כי לא היה להם תואר, הדר או צורה. כ' טוב הלב, היה ניגש אליו מדי פעם, מיישר את בורו ושומר על כבודו בפני הפועלים האחרים. האוכל היה דל, האנשים רזים וכבויים. לא היה עם מי לקשור שיחה. הוא חש את מוחו נע במהירות לעבר מרה שחורה ובלתי אפשרית. ההשכמה בבקרים הייתה מוקדמת, ידיו התכסו ביבלות והוא החל מזניח את מראהו ולבושו. לא הייתה שום עבודה שהצטיין בה וכולם הביטו בו בעין עקומה, כאילו נותר מחוץ למקום ולזמן, ברגע שהחליט להפסיק להיות ב'. היו מתלחשים עליו מאחורי גבו, ובחלומותיו היו פוצ'פ ולבוב המסריחות נדמות לו כמחוזות של טוב ועונג. הדבר היחיד שניחם אותו, הדבר היחיד שנתן לו את הכוח להמשיך הייתה הידיעה שאיש לא ידע את סודו, כלומר שהוא ב'.

 

"הרי אתה ב'!" קדמו הפועל החדש שירד מהדיליז'אנס. השמועה נפוצה כבשדה קוצים, כל הפועלים ידעו ואף התמרמרו עליו שהסתיר את זהותו. היו לו הרבה הסברים לתת וזה היה יומו האחרון שם. אולם עד מותו נותר מזוקן, ובתעודת הפטירה שלו, לאחר שנרצח, במקום ב', היה כתוב ר.פ.

לאיגרת השבועית של 2011 . 8 . 25