הצטרפו לאיגרת השבועית

"בתיאטרון החדר למדתי שאתה שחקן, גם אם אתה נמצא בעבודה אחרת, כי במהות שלך אתה שחקן" (רננה רז, אמנית יוצרת, בוגרת תיאטרון החדר)


(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. ללא הערות שוליים. הערה: הגישה אל המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה כיצד היינו מתייחסים אליו?)

 

49. כי תצא: דברים כ"א 10 - כ"ה

"כי-תצא למלחמה על-אויבך ונתנו יהוה אלוהיך בידך ושבית שביו. וראית בשביה אשת יפת-תואר, וחשקת בה ולקחת לך לאישה".

 

מדוע דווקא "אישה יפת-תואר"? בניגוד למה שמתואר בשירי הגבורה השבטיים והלאומנים – שהם אחד מהביטויים המקובלים בהיסטוריה של עמים היוצאים למלחמה – החוויה האישית המיידית של האדם במלחמה אינה אלא דייסה מגעילה של פחד וכעס. פחד המוות והכעס על חוסר האונים שבהתמודדות איתו. מנהיגים השולחים את החייל למלחמה, עוטפים אותו בעידוד מליצי ונלהב על בסיס האידיאולוגיה המכוננת של אותה חברה בזמן נתון. העידוד הזה מכסה במסך אטום את תודעתו האישית הפעילה. המסך התעמולתי מושם בין הפקודה ההיסטורית של היציאה למלחמה, לבין החוויה האישית המיידית של כל חייל לעצמו.

 

כדי להתגבר על פחד המוות, מוכן החייל לעטוף את עצמו באידיאולוגיה המלחמתית ולמות למענה. אידיאולוגיה זו מייצרת כמויות עצומות של אנרגיה המתועלות לתוקפנות. עם תום המלחמה וגם לפני כן, ובלי קשר לתוצאותיה, בדרך כלל מכריזים המנהיגים על השגת הניצחון, ואז מתפרקת אנרגיה זו במעשי הרס, ביזה, זלילה ואונס. יש להניח שרוב העמים מאמינים שהצבא שלהם הוא "הטהור מכל הצבאות" ומעשי זוועה כאלה הם בבחינת בל ייראה ובל יימצא בתחומם – רק בתחומו של האויב. כך יש להניח שרוב הישראלים מאמינים שהצבא שלהם הוא "טהור". אבל כותב התורה יודע יותר מזה. הוא יודע שהחיבור בין "צבא" ל"טוהר" הוא אוקסימורון, כלומר דבר והיפוכו. על כן באים החוקים הללו להסדיר את הזוועה ולמזער את נזקיה. 

 

...גם במקרא היחס אל האישה כאל קניין הוא לא חד-משמעי. יתכן כי הוא הדבר העולה מתוך הכתובים, כמצב שהיה רצוי למחבר הספר, אבל במקומות רבים נמצא את האישה מתמרדת, מורדת, עומדת על דעתה ופועלת באופן עצמאי:

חווה אוכלת מפרי עץ הדעת (בראשית, ג', 6).

שרה אשת אברהם מטילה ספק בנבואת המלאכים על כך שיהיה לה בן בגילה המופלג (בראשית יח' 12).

רבקה אשת יצחק מתכננת את סידורי הבכורה במשפחתה (בראשית כז', 15). יעל אשת חבר הקייני הורגת את סיסרא (שופטים ד', 21).

נשים היו נביאות כגברים:

מרים הנביאה, שמות טו, 20.

דבורה, נביאה ושופטת – שופטים ד', 4, 14.

חולדה הנביאה, מלכים ב', כב, 14.)

 

במהלך המאה התשע-עשרה המציאה החברה הויקטוריאנית את האישה מחדש כיצור פאסיבי וצייתן. כך קיבלנו אותה כמורשת. אבל לא כך היה הדבר בעבר. בימי הביניים האישה היא אישיות עצמאית ובעלת זכויות. המאה הארבע-עשרה היא תקופה טובה למעמד האישה. נשים תפסו מקום מרכזי בחברה, בכלכלה, בפוליטיקה. הן היוו כוח עבודה שווה לגברים, הן ניהלו עסקים, עמדו בראש צבאות שיצאו למלחמות. זו הייתה תקופת המגפות הגדולות שהמיטו אסון דמוגרפי על אוכלוסיית אירופה. הנשים היו הכרחיות ככוח מפצה על אובדן ידיים עובדות. מאוחר יותר, במאה החמש עשרה, כשהחלה הפריחה הכלכלית באירופה, והנשים שוב לא היו דרושות ככוח עבודה, היו אלו הנזירים ואנשי הכהונה שיצרו את דמות האישה המרשעת, המכשפה, המסוכנת. אימת הואגינה רדפה את הגברים הללו לא פחות מתאוות הבשרים שלהם. החברה הקומוניסטית התייחסה אל האישה כשווה לכל דבר. במלחמת העולם השנייה, כשהגברים יצאו לחזית, היו אלו הנשים שנרתמו למאמץ המלחמתי. כשנסתיימה המלחמה החזירו אותן אל המטבח וחדר הילדים.

 

התכונה ההיסטורית המרכזית של המקרא היא להתייחס אל האישה כאל קניין, אבל החוויה האישית של גיבורי הסיפור עשויה להיות שונה בתכלית.

לאיגרת השבועית של 2011 . 9 . 8