הצטרפו לאיגרת השבועית

"כל מה שאני עושה היום, מתכתב בדרך זו או אחרת, עם הבסיס הרחב והמוצק שקיבלתי בתיאטרון החדר" (אלון אבוטבול, שחקן ובמאי, בוגר תיאטרון החדר)


(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. ללא הערות שוליים. הערה: הגישה אל המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה כיצד היינו מתייחסים אליו?)

 

50. כי-תבוא: דברים כ"ו - כ"ט 8

"והיה כי-תבוא אל הארץ אשר יהוה אלוהיך נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה. ולקחת מראשית כל-פרי האדמה".

מצוות הביכורים יסודה בענווה ובדחיית הסיפוקים של החקלאי. מי שטרח כל השנה על הזריעה והנטיעה והטיפול בפרי האדמה, יש לשער שיהיה נחפז לטעום מפרי עבודתו. באה מצוות הביכורים ללמדו שלא רק יגיע כפיו הצמיח את הפרי, אלא שיש מעליו כוח עליון שבזכותו צמח הפרי, ועליו לכבדו. נראה שאין זו מצווה יהודית מקורית, אלא היא ירושה כנענית-פגאנית, שבה הפרי הראשון מוקרב לאל, ויש כאן יותר מקרבה מקרית להקרבת הבן הבכור לאל הכנעני, וחילופו של המנהג בפדיון הבן העברי.

 

"ושמחת בכל-הטוֹב אשר נתן-לך אדוני אלוהיך ולביתך, אתה והלוי וְהַגֵּר אשר בקרבך" (כי תבוא: דברים כ"ו 11).

מצוות השמחה חוזרת בהקשר דתי ובמקור מיוחסת השמחה ללימוד תורה. זהו עניין שבין אדם לבין עצמו ואלוהיו. מתוך כך נגזרת השמחה המחייבת אדם ביחסו לזולת. השמחה נתפסת כבעלת ערך חינוכי-ערכי, אבל אין היא דבר המובן מאליו. הדברים אמורים בהקשר החברתי, למשל, ביחס למעמד הבאת מעשרות וביכורים. מטבע הדברים העשיר מביא יותר והעני פחות והמפגש שבין עני לעשיר עלול להיות מתסכל לעני ומעורר קנאה. על כן מקפידים פרשנים להדגיש את ערך השמחה בכל מצב:

 

"בן זומא אומר איזהו חכם? הלמד מכל אדם, שנאמר מכל מלמדי השכלתי, איזהו גיבור? הכובש את יצרו, שנאמר טוב ארך אפים מגיבור, איזהו עשיר? השמח בחלקו, שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, איזהו מכובד? המכבד את הבריות, שנאמר כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו" (ילקוט שמעוני שמואל א רמז צו).

 

שמחה מתקשרת, בין השאר, גם עם "הצלחה". עבור כל אדם הצלחה היא מקור לסיפוק עצמי, העלאת ערך העצמי, תחושת ממשות והגשמת יעוד, וכן הלאה. אולם הגדרתה הבסיסית של ה"הצלחה" היא זו שקובעת את קיומם של כל היוצא מכך. בעולם תעשייתי מנוכר וחומרני, לרוב נמדדת "הצלחה" במונחים של כסף ופרסום. אלו מדדים חיצוניים לאדם ולא מהותיים להגדרת עצמו כישות יוצרת אוטונומית. יתרה מכך, הגדרות תעשייתיות אלו מנכרות את האדם מעצמו ומיצירתו.

 

למשל, הגדרה תעשייתית של הצלחה תלויה בכמות הממון והפרסום שהיצירה גורפת, בלי קשר לערכה הסגולי, העצמי, האמנותי, משום שתעשייה אינה בוחנת יצירה לעצמה אלא על בסיס מדדים חיצוניים של למשל, כמות הממון הנכנס לקופה כסף ופרסום. היצירה יכולה להיות נפלאה מצד עצמה, אבל התעשייה אינה מבחינה בכך, היא מבחינה רק בפוטנציאל המכירה של היצירה. בסופו של דבר יוצרת התעשייה טיפוס אדם מנוכר לעצמו וליצירתו, תחרותי ומתוסכל, תלוי בגורמים חיצוניים המתישים את היצירתיות שבו, מותש מכוחו של קונפליקט שבין הצורך שלו ליצור את מה שבוער בעצמותיו ליצור, לבין דרישות השוק. באותם מקרים שבהם הקונפליקט מיושב לטובת התעשייה, על היוצר להכחיש חלקים באישיותו היוצרת לטובת צרכי השוק, וזהו מצב חולני במהותו.

 

מכאן ש"הצלחה" אישית מחייבת הגדרה אישית: "אני מוצלח כי אני מתמיד בעשיית הדבר הנותן ביטוי לאישיותי במלואה, בלי קשר לממון או לפרסום שהיצירה יכולה להביא לי או לא להביא לי", ומכאן: "איזו עשיר השמח בחלקו".

לאיגרת השבועית של 2011 . 9 . 15