(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. ללא הערות שוליים. הערה: הגישה אל המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה כיצד היינו מתייחסים אליו?)

51. נצבים: דברים כ"ט 9 - ל'

"אתם נצבים היום כֻּלכם לפני יהוה אלוהיכם" (נצבים: דברים כ"ט 9).

פתיחה מרשימה לנאום הברית שבין האל לבין עם ישראל. העם ניצבים בפני האל. הניצב אינו מי שסתם עומד בפני אלוהיו. הניצב עומד דרוך מתוך מחויבות לעשות דבר, שבינו לבין עצמו או העולם. השומרים הניצבים בשערי מוסדות רשמיים אינם עומדים שם לקישוט הנוף. הם ממונים על שמירת המקום, ובנוכחותם שם הם, קודם לכל, מייצגים את המושג הכולל של המוסד. המשרת הפותח את הדלת בפני הבאים אל הטירה, מייצג את מושג הטירה. קהל הניצבים אל מול הר סיני מייצגים את מושג האלוהות שעל ההר. הניצב, אם כן, מייצג את הנושא עליו הוא מופקד כניצב.

הניצבים בהצגות תיאטרון או בסרטי קולנוע הם בעלי תפקיד. כמו השחקנים, הם חלק לגיטימי בסיפור העלילה. הם סובבים את השחקנים ולצורך העניין השחקנים הם הכוהנים של האירוע, וסביבם הניצבים מעצימים את האפקט הדרמטי, והכול יחד, ניצבים ושחקנים, ניצבים בפני הקהל, כמו עם בפני אלוהיו. בפני קהל זה הם עושים את חשבון הנפש הציבורי, באמצעות היצירה. בפולחן הדתי יש מלל-תפילה, קולות וצלילים ותנועה פולחנית, באמצעותם יוצר שליח-הציבור, הלוא הוא כהן-הדת, את הקשר עם קהלו, ושני צדדים אלו של הדיאלוג הדתי, יוצרים קשר עם האל שבנפשם.

בתיאטרון ובקולנוע הטקסט האמנותי הוא כלי שבאמצעותו יוצרים השחקנים, שליחי הציבור של הקהל, קשר עם הקהל, ושני צדדים אלו של הדיאלוג האמנותי יוצרים קשר עם כוחות הנפש שבתוכם: עם "נפש האל הטוב" ועם "נפש האל הרע".

"נפש האל" – עניין הדורש דיון נפרד. "טוב ו"רע" מתייחסים כאן לנפשו של אדם, שהרי כפי שציין הרמב"ם אין להעלות על הדעת שהאל המונותיאיסטי היהודי יש לו דמות גוף ונפש. לאורך ההיסטוריה הדתית, לפרקים מתקיימות חריגות מהתיאור המופשט של האל, לעבר תיאורים פיגורטיביים. אפשר לטעון שחריגות אלו נעשות על מנת להקל על ההמונים את תפיסת האל כי קשה להם לעכל רעיון מופשט והם נאחזים בפיגורטיבי. כמובן שמדובר כאן בהשלכות האדם על עקרון האלוהות. להלן שני מקורות להבחנה: פרשת כי תשא: שמות ל"ד 6: "ויעבור יהוה על פניו ויקרא, יהוה יהוה, אל רחום וחנון, ארך אפיים ורב-חסד ואמת". נחום א' 2: "אל קנוא ונֹקם יהוה, נֹקם יהוה ובעל חֵמה, נֹקם יהוה לצריו ונוטר הוא לאֹיביו".

המפגש הפנימי הזה שבין הטוב והרע, באמצעות הטקסט האמנותי, המעורר יצרים, דחפים, תחושות, תמונות, מחשבות ורגשות, מעודד את תהליך הטיהור והעידון, במגמה לתקן את מצבו של האדם.

52. וילך: דברים ל"א

"וילך משה וידבר את הדברים האלה אל-כל-ישראל. "לא אוכל עוד לצאת ולבוא, ויהוה אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה" (וילך: דברים ל"א 1-2).

פרשה קצרה, בת פרק אחד בלבד. משה בן מאה ועשרים שנה. האל אומר למשה שלא יוכל לעבור את הירדן אל הארץ המובטחת. פרשנים מבקשים לראות בכך עונש על חטא שחטא משה בקדש אשר במדבר צין (חקת: במדבר כ' 7 – 13). שם ביקש העם מים, האל ציווה את משה לדבר אל הסלע כדי שייצאו ממנו מים, אבל משה לא דיבר אלא בחר להפליא במעשי קסמים, לא עלינו. המקרא רואה בכך חטא של יוהרה.

...זהו חטאו הפרטי של משה. אבל ישנו גם חטא כללי, של העם כולו, חטא התלונה וחוסר האמונה באל. חטא זה מוזכר להלן, בפרשת האזינו: "על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש מדבר-צין על אשר לא קידשתם אותי בתוך בני ישראל". המעילה הייתה בתוך עם ישראל, בפנימיותו של העם, כמו בפנימיותו של אדם. כאן האל מבקש אמונה הבאה לידי ביטוי במצוות מעשיות של עשה ואל תעשה, וגם אמונה פנימית בתוקפן של המצוות הללו.

אבל מבחינת האל, הסיבה לכך שמשה לא יגיע אל הארץ המובטחת, נמצאת בפסוק הבא: "יהוה אלוהיך הוא עובר לפניך"... זהו מוטיב מרכזי בדמותו של האל. הוא בחר בעם והוא אחראי לגורלו. האל מבקש לראות כל אירוע כנתון לסמכותו הבלעדית, ורק לאחר מכן זו אחריותו של האדם שעמל ועשה ופעל להגיע למחוז חפצו. האדם יכול להתאמץ ולהשתדל להיטיב את מצבו, אבל עליו לזכור שקיימת מעליו ישות עליונה. ברצותה תיטיב איתו וברצותה תרע לו. "ויהוה הוא ההולך לפניך, לא ירפך ולא יעזבך לא תירא ולא תיחת". כמו במדבר - מיוצג האל בעמוד האש בלילה ובעמוד העשן ביום. רמז לכך שהשגחתו של האל היא מסביב לשעון. תפיסה כזאת עלולה להנציח את תלותו המוחלטת של האדם באל. לכאורה היא אינה מניחה לאדם את אפשרות הכפירה בתלות זו. אהבת האל הופכת ליראת האל. במקור יראה היא פחד ואימה. המקרא מקדש יראה זו והופך אותה לתכונה רצויה. אנו טוענים שאהבה היא קשר, שמטבעו הוא פעולת גומלין, מגע הדדי. באהבה נוצרת תלות מסוימת בין שני הצדדים השותפים לקשר. תלות זו, בתוך קשר האהבה, חייבת להכיל בתוכה את האפשרות לביטולה של התלות, ולביטולו של הקשר. מנקודת מבטו של האל העברי, הפרת התלות הזאת תהיה הרסנית למאמין, ועלולה לקבע אותו במצב של ילדותיות נצחית. לא במקרה נכתב במקרים רבים שהעברים הם "בני ישראל". עם שלעולם הוא מוגדר כבן לאביו ישראל ולאבי-אביו האל.

לשיטתנו האל מייצג את עקרון היצירה שבאדם. האם ניתן לקיים את הקשר התלותי באל וגם לפתח אותו? במילים אחרות: האם ניתן לקיים את הקשר התלותי בפוטנציאל היצירה שבאדם, וגם לשלוט בו ולהעשירו? האם לא ניתן לצאת מהמצב של בן לפוטנציאל היצירה, ולהפוך לאביו של פוטנציאל היצירה? כלומר, לאביו של האל?

אם נניח שמקורה של היצירה הוא ביצר – ועל כך כבר דובר כאן ובמקומות רבים אחרים – והיצר נתון לשליטתו של האדם, בין אם הוא נותן ביטוי ליצר באמצעות ההיסטוריה של האדם ובין אם הוא עושה זאת באמצעות החוויה האישית המיידית שלו, הרי שבידי האדם הבחירה לעשות כדבר ההיסטוריה – דבר האל – או כדברה של החוויה האישית המיידית – דבר האדם – החווה בכל רגע נתון את אפשרות הלימוד וההתפתחות. במאה השתים-עשרה, ולא במקרה, חל שדרוג מסוים במערכת היחסים של אדם-אל, עם פריצתה של הקָבָּלָה אל נופים מרכזיים בחוויה היהודית ובה קיימת תלות ממוסדת בין הישויות: על האדם מוטלת אחריות אישית לתיקון עולם.