(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. ללא הערות שוליים. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)
2. נח: בראשית ו' 9 - י"א
"אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, את האלוהים התהלך-נח".
פרשת נח מסמנת את המעבר מתקופת הבריאה של העולם בידי האל, אל תקופת החיים האנושיים עלי אדמות. יש הרואים בפרשת המבול את עיקרה של פרשת נח. אולם סיפור המבול, עם כל הכבוד והערכה לדרמה זו, אולי יכול ללמד אותנו משהו על החשיבות שמקנה המקרא לאורח-חיים מוסרי, הסיפור השני, מגדל בבל, מלמד אותנו על הסדר האנושי הרצוי.
"ויאמרו הבה נבנה-לנו עיר ומגדל וראשו בשמיים ונעשה-לנו שם, פן-נפוץ על-פני כל-הארץ".
סופו של הפסוק הוא עילת תחילתו: "פן-נָפוּץ על-פני כל-הארץ!" נראה שבני-אדם אלו חיו בחרדת הנטישה של עצמם, ובקשו לקיים לכידות ואחידות פיזית. הם בקשו להיות קרובים זה לזה ככל האפשר, ואם אפשר אז גם שכולם יגורו במגדל דירות אחד. לכאורה, זוהי משאלה לגיטימית - להיות ביחד. אבל מדוע החשש מפני ה"נָפוּץ" הזה? הרי רוחו של האדם דווקא מבקשת לתור מרחבים חדשים ולהרחיב את גבולות הדעת.
"עיר ומגדל וראשו בשמיים":
העיר והמגדל יחד הם היצירה. אבל אחד מהתנאים ההכרחיים ליצירה הוא קביעת גבולותיה. כלומר, קביעת תחומה של היצירה. נניח שקבעו את תחומה של העיר. אבל מה על המגדל, שהוא חלק מיצירת העיר והמגדל ש"ראשו בשמיים"? מה תחום היצירה בשמיים? מה גובהו של המגדל בשמיים? מטר? קילומטר? כל תלמיד אדריכלות יאמר לנו שלפני שהבנאי מניח את האבן הראשונה, הוא מוכרח לדעת מהי תכנית הבנייה. כמה יש לחפור באדמה, מהי כמות החומרים הנדרשת להקמתו של המבנה, כדי שיהיה בר-קיימא, ולא יתמוטט על בוניו, וכו'. הם אמרו "בשמיים", כמי שרוצה לבנות את המגדל הכי גבוה, מבלי שיתן לעצמו דין וחשבון מהו אותו הכי גבוה, כמי שאינו מגדיר לעצמו את תחום היצירה שלו. זהו החטא הראשון של בוני המגדל: חטא הערפול התודעתי.
נראה שהמגדל נקרא בבל רק בדיעבד, לאחר הבלבול. מה היה שמו לפני כן?
"ויאמרו, הבה נבנה-לנו עיר ומגדל וראשו בשמים, ונעשה לנו שם, פן-נפוץ על פני כל-הארץ".
האירוע כולו מלמד על פרץ של התלהבות נעורים, בשחר ההיסטוריה של האדם, התלהבות לא מבוקרת, הנשענת על משאלה אנושית בסיסית: להנציח את עצמו. יתרה מזאת: מצד אחד, ביצירה זו מגולמת המשאלה האנושית - שלאחר מכן באה לידי ביטוי גם בקבלה היהודית - ליצור קשר בלתי אמצעי עם האל. מצד שני, מגולם בה המרד באל.
כאמור, בסיפור גן-עדן תחילה קיימת תלותו הלא-מודעת של האדם באל. תלות זו באה לידי ביטוי בצייתנות העיוורת לאל. צייתנות זו היא מקור הסטורי לרצון המודע של יצירת קשר של הזדהות. אבל ברגע שבו מודע האדם לצייתנותו העיוורת הוא נעשה מודע גם לדבר ולהיפוכו: הוא מגלה את הבחירה, שבין צייתנות והזדהות עם האל, לבין המרד באל ויצירת ישות עצמאית נפרדת ממנו.
באותו הרגע נובט הגרעין של המרד באל. מרד זה הוא תנאי הכרחי להתפתחותו של האדם-היוצר. בסיפור מגדל-בבל מבשילה היצירה האנושית בצורתה הטראגית. המגדל נבנה, בנייתו נעצרת והיוצרים מתפזרים. אבל במקום יצירה אחת שהיא, כביכול, "האחת והיחידה, הגדולה מכולן", כל אחד מבוני המגדל בנפרד, ימשיך במעשה היצירה, בדרכו האישית, והארץ תימלא יוצרים שונים, המפרים אלו את אלו. המגדל הלא-גמור יישאר בתודעת האנושות כעדות למה שיכול האדם ליצור, אף אם לא השלים את היצירה. מעשה המגדל נכשל, אבל כשלון זה מבטא, באופן ברור ביותר, אולי אפילו טראגי-קומי, את פוטנציאל היצירה שבאדם, את האמון ביכולתו של האדם ליצור, ואת הדרך שעדיין פתוחה בפניו לעתיד של יצירה. זה היה המגדל בהא הידיעה. בני אדם בונים את הָמִגְדַל, והמגדל, אף שלא הגיע לשמים, מְגָדֶל אותם ליצירה חדשה...
