(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו? ללא הערות שוליים)

6. תולדות: בראשית כ"ה 19 - כ"ח 9

"ואלה תולדות יצחק בן אברהם...".

יצחק בן ארבעים שנה בקחתו לאישה את רבקה בת-בתואל הארמי. הם מולידים את עשיו ואת יעקב.

"ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו":

לכאורה, עשיו מתואר כחיית טרף המביאה בפיה את הציד אל המאורה. כך גם תיאור לידתו של עשיו:

"ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שיער, ויקראו שמו עשיו".

בילקוט שמעוני משלי רמ"ז, תתקנ' נאמר: "ובטן רשעים תחסר, זה עשו, שנאמר: הלעיטני נא מן האדום. פער פיו כגמל, אמר אני פתחתי ואתה שלח את כל תוכנה של הקדרה לתוכו, כמי שאומר: אין אובסין את הגמל אבל מלעיטין". היום היינו אומרים שהכתוב עושה דה-הומניזציה לעשיו, בתארו אותו בדמות בעל-חיים שעיר, שאין הוא אוכל כאדם, אלא מלעיטים אותו, מפטמים או מאביסים אותו כבעל-חיים. מילון אבן-שושן, מצטט גם את קלוזנר (הספרות ג, 71): "הלעטת הגמרא מבוקר ועד ערב בלא שום לימוד אחר כל-שהוא", כלומר, מתן חומר מסוים במנות גדושות מדי. 

שעיר הוא כינוי לשד או מלאך חבלה המופיע לרוב במקומות מזוהמים:

"אמר רבי ללוי... הראני ישמעאלים, דומים לשעירים של בית הכסא".

מנקודת מבטו של יעקב, עשיו הוא האח השני, האחר, השונה, כביכול האויב. האב יצחק אוהב דווקא את עשיו הבכור. יחסית לדמויות-אב אחרות, מעט ידוע על יצחק. הוא ממלא את תפקידו ההיסטורי בסיפור העקדה. זוהי החוויה המרכזית של חייו, והיא מתרחשת בילדותו, כשהוא מונח על המזבח, ואביו מניף מעל לראשו את המאכלת לשחוט אותו. דמותו מתגלגלת למסורת הקבלית במושג "פחד יצחק" – יראת האב העומד לרצוח אותו בפקודת האל, מגולגלת ליראת האל בצורתה הקיצונית ביותר. הוא הופך לאדם שהאחרים מארגנים לו את חייו. אביו מסדר לו שידוך. רבקה אשתו שולטת בחייו ומארגנת את סדרי הבכורה במשפחה.

עשיו הוא כל מה שיצחק לא היה בחייו. עשיו הוא "איש יודע ציד, איש שדה", פרא-אדם, חושני, בעל תשוקות חזקות, נהנתן, ידו בכל ויד כל בו, ונראה שהאב יצחק, אישיות מופנמת וסבילה, הולך שבי אחר קסמו של הבן המוחצן, הנהנתן והשעיר שלו. אבל אפשר שכל זה אינו אלא השערה חפוזה, ובאמת יצחק מתעב את עשיו, אבל כלפי חוץ הוא נוהג בו כבנו הבכור ויורשו. ה"ציד בפיו" של עשיו, הוא הדיבור שעניינו מרדפי-ציד, אכילה ושתייה, רומנים חפוזים עם השפחות ושאר עניינים שבחומר. מכאן, מרמז הכתוב, הבן הבכור עשיו הוא היפוכו של אביו יצחק. עשיו מוגדר כאדום. צבע שנתפס כמקושר עם עניינים של בשר ודם. לעומתו, הבן הצעיר יעקב, דווקא דומה לאביו.