(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

8. וישלח: בראשית ל"ב 4 - ל"ו

"וַיּאמֶר לא יַעֲקב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלוהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (וישלח: בראשית, ל"ב, 29).

כ"ט בנובמבר 1947 היה היום שבו החליטה עצרת האו"ם בלייק סקסס על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל, ועל הקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ ישראל – מדינה יהודית ומדינה ערבית (תוכנית החלוקה). עוד נקבע כי ירושלים וסביבתה יוכרזו כשטח תחת פיקוח בינלאומי. זה השבוע שבו קראו בפרשת וישלח.

פרשת דינה (וישלח, ל"ד)

שכם בן-חמור, בנו של מלך שכם, אונס את דינה בת לאה אשת-יעקב. המקרא מדבר בפירוש על אונס, אבל לא ברור אם אכן היה זה מעשה אונס, או פרשת אהבה בלתי-אפשרית בין צאצאים לשבטים נפרדים ועוינים (ע' ויליאם שייקספיר, "רומיאו ויוליה"), או מנהג מזרחי קדום, שבו בני זוג נאהבים, שמשפחותיהם מתנגדות לקשר, מבקשים להעמיד את המשפחות על עובדה מוגמרת. על פי מנהג זה, הגבר חוטף את האישה בהסכמתה, מקדש אותה בסתר, כולל מעשה הייחוד, ואז למשפחות אין ברירה אלא לקבל את מעשה הנישואין הזה כתקף, כולל כל מה שמשתמע ממנו. את עקבות המנהג הזה אפשר למצוא גם ב"ספר הברית", שכותב משה מפי האל במעמד הר סיני (משפטים: שמות כ"ב, 15).

שכם מתאהב בדינה. המלך חמור מבקש לחתן את בנו שכם עם דינה. אבל בני יעקב נאמנים למסורת של בידוד והתבדלות מעמי הסביבה. חתונה עם גוי גרועה ממגפה. הם מתכננים נקמה על מה שנראה בעיניהם כחילול כבוד הבת. בני יעקב אומרים לבני שכם: אם תעשו את ברית-המילה, ניתן לכם את דינה. אנשי שכם מסכימים ומלים את עצמם. ביום השלישי, בעודם כואבים את כאב הניתוח הקשה הזה, קמים שמעון ולוי, ושוחטים את כל הזכרים בשכם ובוזזים את רכושם. יעקב נבהל וכועס: בעקבות טבח כזה עלולים תושבי כנען לצאת למלחמה בבני יעקב. הבנים עונים לו:

"הכזונה יעשה את אחותנו". "ויסעו ויהי חיתת אלוהים על הערים אשר סביבותם ולא רדפו אחרי בני יעקב".

האם הייתה זו אימת אלוהים אשר נפלה על הערים אשר סביבותם, או אימת השם שיצא להם והולך לפניהם, כנוקמים אכזריים שבצעו רצח-עם בבני שכם?

"וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל".

האם כל ישראל שמעו את סיפור המעשה, או רק יעקב, ששמו עתה ישראל, הוא לבדו שמע? פרשה שלמה במשפט אחד! מה קרה שם? מה עשה יעקב הוא ישראל? לא ידוע. אי הידיעה מוסיפה מסתורין ומתח, כמעט אפשר לשמוע את קולו של יעקב, הולך מסוף המחנה ועד סופו כאומר: אני רואה אותך! אני שומע אותך! אני יודע! ואפילו אם תברח עד סוף העולם להסתתר ממני, אחשוף אותך! כמו בפרשת עץ-הדעת: דע לך שאלוהים יודע! האבא הגדול יודע! הקורא את הכתוב עשוי ללמוד שהוא, כאדם קטן וחסר אונים, תמיד חשוף בפני אלוהיו. המאמין מלמד את עצמו שאלוהים תמיד יודע! האמונה שאלוהים, או האב, יודעים תמיד הכל, משמשת כאיום מוסווה, ואפילו כהבטחה לתגמול טוב או לעונש. "וישמע" כתוב שם, ולא "ויידע"! שמיעה קשורה בקול, והרי קישור אסוציאטיבי לקול במשמעות של קול אדוני. הכתוב אינו מוסיף בפרשה זו דבר, ורק לפני מותו, מגיב יעקב על מעשה זה, בברכתו לבניו. שם הוא נוזף בראובן: "כי עלית משכבי אביך".