...מהי אותה ההתעלות, או החוויה הרוחנית, שאליה שואפים בני אדם בצום? ביהדות פירושה חיבור טוב יותר של האדם, באמצעות כתבי הקודש, לעבודת האל ביראה. במזרח פירושה ביטול האני והתחברות לזרם האנרגיה הכללית שהיא יסודו של עולם. אף שבבודהיזם גרעין ההוויה הוא זרימה נצחית, הרי למעשה שתי גישות אלו משיקות זו לזו, בתכלית הפולחן שלהן. ביטול האני מצוי ביהדות כמו גם בתרבויות המזרח. שתי גישות אלו הן טוטליות, ביחסן אל האדם. האדם הוא חלק מתוך הגדול ממנו. ההשתתפות בחוויה החברתית של הצום מקנה לאדם את תחושת השייכות. זוהי ההיסטוריה, כלומר הציווי החברתי, בשתי גישות אלו.

...בכל המועדים נאסרה רק מלאכת עבודה, אבל מלאכה לצורכי אוכל הותרה בהם. ביום הכיפורים אסורה כל מלאכה. יום הכיפורים אסור אפילו ברחיצה, ואפילו אין לתחוב אצבע במים. התורה, המקפידה בענייני רחיצה וטהרה בכל יום, מחמירה ביום הכיפורים באיסור הרחצה. בבוקר יום הכיפורים נוטלים ידיים רק בטבילת אצבעות הידיים בלבד, אבל להדיח את הפה אסור. אדם העושה צרכיו ביום הכיפורים נוטל ידיו באותו אופן. רק הכוהנים נוטלים ידיים באופן מלא, כי עליהם לשאת כפיים בברכת הכוהנים.

...עינוי הנפש בצום הוא עינוי כולל. הרמב"ם אומר שעינוי הנפש הוא עינוי הגוף. הגוף והנפש כרוכים בו יחד. הרב סולובייצ'יק טוען שעיקרו של הצום ביום הכיפורים הם הייסורים שבהם מתייסר האדם. הצום כחלק מהפולחן הדתי, מצוי בכל דת. בדתות המזרח, בדרך כלל נתפס הצום כפעולת זיכוך שאינה כרוכה בייסורים, והם מדגישים את חווית ההתעלות שחווה האדם בצום.

מפטיר

במפטיר ליום הכיפורים קוראים בספר יונה. הוא הנביא שברח מפני הנבואה, התגלגל במעי הדג שלושה ימים, עשה תשובה וקיבל עליו את משא הנבואה:

וַיְהִי דְּבַר יהוה אֶל יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי לֵאמֹר: קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא עָלֶיהָ כִּי עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי: וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי יהוה וַיֵּרֶד יָפוֹ וַיִּמְצָא אֲנִיָּה בָּאָה תַרְשִׁישׁ וַיִּתֵּן שְׂכָרָהּ וַיֵּרֶד בָּהּ לָבוֹא עִמָּהֶם תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי יהוה:

יונה אינו נביא במובן המקובל במקרא. השורש "נבא" כלל לא מופיע בספר, כי עניינו לא רק בנבואה, אלא בהגשמת עיקרון הייעוד של האדם. ייעודו של יונה היה "לקרוא על נינווה" ולהזהירה מפני החורבן שעתיד לבוא בעוד ארבעים יום, אם לא ישובו מדרכם הרעה. יונה הוא אדם מאמין, אם כן מדוע הוא בורח מפני הייעוד שלו? רמז לכך נמצא בפסוק האחרון שבספר. אומר האל:

וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה (?)

במילים אחרות: אתה יונה הכנסת את עצמך לקונפליקט הרסני. מצד אחד, אתה מאמין באל ויודע שחובה עליך למלא את ייעודך. זוהי חובה אלוהית ואינה ניתנת למשא ומתן! מצד שני, אתה חושש מפני העימות עם בני-האדם העושים עוולות.

גורלם של בני נינוה נתון בידיו של יונה. אם ידבר אליהם, אולי יחזרו מדרכם הרעה וינצלו. אם לא ידבר, עלול לבוא עליהם חורבן. "ואני לא אחוס על נינוה"? שואל האל. "כן, אחוס!" בתנאי שיקום האדם שיעשה מעשה ויהיה המתריע בשער. לא די באמונה ובתפילה, ואחר-כך בספיקת כפיים ובצקצוקי לשון על עוולותיהם של בני האדם. המעשה שעושה אדם במאבקו בעוולה, הוא הקובע. מעשיך קובעים, נאמר במעמד הר סיני, ומכאן שעשיית התשובה מגלמת בתוכה גם את מעשה התיקון החברתי.

האדם-היוצר יכול לבוא אל יום הכיפורים ובידיו שתי מטרות למימוש: הראשונה היא לקיים חשבון נפש אישי, המחייב הוצאת מסקנות מעשיות באשר להתנהגותו העתידית שבין אדם לעצמו ובין אדם לחברו. השנייה נובעת מהראשונה. עליו להוציא מסקנות מעשיות באשר ליחסיו עם העולם.

אצל האדם-היוצר יום הכיפורים הוא דימוי למסע תודעתי מתקן. מסע כזה אכן יכול להתקיים ביום הכיפורים המצוין בלוח העברי, אבל הוא יכול להתקיים בכל יום אחר. המסע הזה מוגדר במקרא כעינוי-נפש. זוהי ההיסטוריה הכתובה של המצוות. אולם בחוויה האישית המיידית של האדם, מסע תודעתי זה, אינו בהכרח עינוי. להיפך, ברגע של הארה אישית, חשבון הנפש הופך להיות חוויה מעוררת של אושר.