הצטרפו לאיגרת השבועית

תחום האירוע האמנותי הוא מקום פתוח לכל מה שהדמיון האנושי יכול להמציא. אם אכן כך הדבר, שחררו את התודעה ותתחילו לפנטז.


(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

 

10. מקץ: בראשית מ"א - מ"ד 17

"ויוסף הוא השליט על-הארץ, הוא המשביר לכל-עם הארץ".  

 

מצרים פועלת כאימפריות הגדולות לפניה ואחריה: מכינה לעצמה לעתיד לבוא מלאי של ציוד – מזון, או נשק או ציוד, או כל מה שחברות ושבטים נזקקים להם בעיתות מצוקה – וכאשר באה עת המצוקה, היא מוכרת את החומרים הללו לכל דורש תמורת רווח נאה ומשעבדת את הקונים לצרכיה. יוסף, כמסתבר, הופך לשר החוץ של מצרים, המוציא והמביא, האחראי על הפיכת הנזקקים לשפוטים של מצרים. יוסף הופך למשנה למלך ומתחתן עם אסנת בת-פוטי פרע כהן און, והוא בן שלושים. שמו בפי פרעה: צפנת פענח, מפענח הצפונות, יודע הסוד.

יוסף נושא ונותן עם נציגי העם והעמים השכנים. ביניהם גם שבט הישראלים. לא כל אחד יכול לראות את פניו של המשנה למלך. אם יישב לדון עם כל המבקש סיוע, לעולם לא יגיע אל סופו של תור המבקשים אותו. הבירוקרטיה המצרית מפותחת ביותר, ואם עשרת אחיו של יוסף מגיעים לפגישה אישית עם יוסף, המשנה למלך, יש להניח שמעמדם הפוליטי מאפשר להם זאת, או שבפשטות הסופר המקראי רוצה בכך. האם הוא מבקש להתנקם באחיו? יוסף הוא דמות מורכבת, בעלת סתירות פנימיות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי אצל כל אדם-יוצר. במצרים מתגשמים כל חלומותיו של יוסף. האב יעקב, השמש המשפחתית, ורחל האם הירח, וכל האחים שהופיעו בחלומו ככוכבים, נתונים עתה לחסדו של יוסף. כמי שנחשב לבעל מעמד גבוה ביותר בשלטון המרכזי של האימפריה המצרית, האם משאלותיו באו על סיפוקן? אולי תמיד היה בעל תחושת ייעוד קבועה ובלתי מתפשרת, בעל מוטיבציה גבוהה ביותר להשגת מעמד חברתי גבוה, וכל תהפוכות גורלו אינם מכהים אותה? מי שהיה תקופה ארוכה בן הזקונים המועדף, נמשך להערצת האבות, השליטים והעם. בפגישתו הראשונה כשליט הוא מתנכר לאחיו, מדבר איתם קשות ומאשים אותם בריגול. נראה שעדיין אין הוא מוכן נפשית להתמודדות ישירה עם המשפחה. הוא משחק בפניהם את תפקיד המשנה למלך, הגא והנחרץ.

 

פירוש אחר טוען שיוסף כלל לא ידע שהוא נחשב למת בעיני אביו והמתין שאביו יחפש אחריו ויבוא לחלץ אותו משביו. לאחר זמן הוא מתמלא ייאוש והניכור ממשפחתו גובר. פירוש זה מחזק את מערבולת הרגשות שבה הוא נתון ביחס למשפחתו.

 

"המשנה למלך" זו "דמות התפקיד" של יוסף.

"המשנה למלך המזמין את אחיו לסעודה" זו "הדמות הציבורית" של יוסף.

"יוסף הבוכה בחדריו" זו "הדמות הפרטית" של יוסף.

 

הדמות הפרטית נסתרת מעיני הקהל, ובמקרה זה בני משפחתו הם הקהל. דמות זו נתונה במערבולת של רגשות: הכעס הישן על השלכתו לבור ונטישתו במדבר, הבוז ההיסטורי הגא של בן הזקונים המועדף על פני אחיו, חששו של יוסף, המשנה למלך, מפני האופן שבו יקבל השלטון המצרי את המשפחה העברית הזרה הזאת שאולי בארצה היא מכובדת, אבל כאן היא אחת מני רבות המתדפקות על דלתותיה של האימפריה, בבקשת תמיכה וסעד.

אחרי שהוא מתעלל בהם ודורש מהם להשאיר אצלו את אחד מהאחים ולהביא לפניו את האח הצעיר בנימין, הוא שומע את תגובות החרדה שלהם ופורש הצידה ובוכה:

"ויסוב מעליהם וייבך, וישב אליהם וידבר אליהם, ויקח מאיתם את-שמעון, ויאסור אותו לעיניהם".

 

שלוש פעמים בוכה יוסף. בפעם הראשונה הוא בוכה כאן, בפגישתו הראשונה עם אחיו. הוא מסתיר את זהותו מפניהם ומסתיר את בכיו. בפעם השנייה הוא בוכה בחדריו, בפגישה עם אחיו הצעיר בנימין. הוא עדיין הוא מתנכר להם. בפעם השלישית הוא בוכה כשהוא מגלה את דמותו הפרטית-המשפחתית לעיניהם של אחיו הנדהמים. בין הבכי לדיבור, בין ההסבה הצידה והחזרה אל האחים, מתחיל השינוי הנפשי. על מה בכה יוסף בפעם הראשונה? נכון יותר לשאול תחילה: על מה זעם יוסף? הזעם והבכי הם שני הכלים שבאמצעותם משתחרר יוסף ממועקת השנים הרבות, מאז עזב את בית אביו. אבל הבכי לא שלם. הוא פתח את הטראומה המודחקת שנים רבות, מאז היה ילד, אבל אל מצב הטיהור העצמי עדיין לא הגיע. על כן יוסף ממשיך ומתעלל באחיו. הוא מטמין בשקי המזון שנתן להם את הכסף ששילמו לו. לא מטעמים של צדקה הוא עושה זאת. הוא יודע שכאשר יפתחו האחים את השקים ויגלו את התבואה ואת התשלום עליה כרוכים יחד, תיפול עליהם חרדה גדולה. האם זוהי נקמה על התעללויות העבר?

 

כמובן, יוסף יכול היה לפגוש את אחיו בפנים מחייכות ולגלות להם מי הוא, ובכך לחסוך מעצמו ומהם את פרשת הסבל וההשפלה. הוא אינו עושה זאת. כאמור, כל אותה שעה וגם אחרי כן, אין האחים יודעים שהמשנה למלך הוא יוסף אחיהם. זה האח ששנאו אותו על יהירותו וחנפנותו לאבא, זה האח שאותו רצו לרצוח, והשליכו לבור, והביאו ליעקב אביהם את אדרתו הספוגה בדם. אולי אילו ידעו זאת לפני שנכנסו לפגישה הראשונה עם המשנה למלך, לא היו יוסף ואחיו עוברים את תהליך הזיכוך והשחרור מדפוסי ההתנהגות המסורתיים שלהם בבית אבא. הם היו מעריצים אותו על תפקידו הרם, אבל הערצה אינה כלי טוב לפיתוח מערכת יחסים בריאה בין בני-אדם. בהערצה יש ממד בולט של התבטלות עצמית, והיא הייתה עלולה להתקיים כלבוש חיצוני בלבד, המכסה על פני יראת הסמכות שדמותו הציבורית של יוסף מגלמת בתוכה, וזו הייתה מפטמת את השנאה הישנה. עדיין היו האחים שונאים את יוסף, ויוסף נוטר להם איבה על שהתעללו בו. יוסף נזקק למשחק התפקידים הזה. הוא בן לחברה היררכית, המלמדת את בניה התנהגות מניפולטיבית וחשדנית.

 

אפשר להוציא לקח אישי מהסיפור: חייב אדם לתת ביטוי לרגשותיו. במקרה זה הזולת אלו הם בני משפחתו. סיפורו של יוסף מלמד אותנו כיצד נוהגים בני אדם במצוקה, אבל אין הוא יכול לשמש מודל לחיקוי. על האדם לתת ביטוי לרגשותיו, אבל אין הוא חייב לעשות זאת על חשבון הזולת. רצוי לעשות זאת בתנאים מוגנים והתנאים הטובים ביותר הם ביצירה שלו.

לאיגרת השבועית של 2011 . 12 . 22