(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

פורים כמו כיפורים

...יש טוענים כי בפורים השמחה היא על כך שהיהודים יצאו ממצב של סבילות ועמדו על נפשם. זוהי תפיסה פסימית מעיקרה, ולו רק משום שאין אפשרות להגדיר את התנהגותם של היהודים בתפוצותיהם בפשטות כפסיבית או כאקטיבית. הם חיו על פי דתם, וכאשר מישהו קם עליהם לרודפם, הגיבו על פי דרכם באותו זמן: נמלטו על נפשם או עמדו להגן על עצמם.

מספרים על חוקר התנ"ך המנוח, איש "ברית שלום", פרופ' ארנסט סימון, שדגל בקירוב בין יהודים לערבים, שהיה נמנע מלהשתתף בטקס קריאת המגילה בפורים. הוא עצמו הכחיש את הדבר, אבל בעצם העלאת האפשרות של הימנעות מהשתתפות בטקס, נרמז הקושי ביחס לחג הפורים.

בישיבות בירושלים היה נהוג לערוך השוואה לשונית בין יום הכיפורים לפורים: "כיפורים זה כמו-פורים". כביכול, שני הימים הם הפכים זה לזה, אבל בשניהם יש ממד של חשבון-נפש. ביום הכיפורים מוטל על שומר המצוות לצום, לרוקן את מערכת העיכול שלו, ולערוך חשבון נפש עם עצמו בתבונה ובנפש נקייה. בפורים, עם השתייה המופרזת של היין, הריקודים, וכל שאר פעולות השמחה "עד דלא-ידע בין ברוך המן לארור מרדכי" (תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ז, עמוד ב') יכול להיווצר מצב של טראנס, המסיר מעל לאדם את ההגנות שלו, ומפיק וידויים, שהם בחזקת חשבון נפש. פורים הוא היום שבו ניתן היתר להסיר את העכבות מעל ליצר. כמו בחג השוטים האירופאי, גם כאן נהגו יהודים לבחור את שוטה הקהילה ולהמליכו כמלך ליום אחד.

פורים הוא מקרה יחיד בלוח השנה היהודי, שבו ניתן היתר להפר את הסדר הטוב, ליצור אי-סדר מבוקר וזמני, שמטרתו פריקת מתחים שנצברו במהלך השנה כולה. פורים הוא יום התיאטרון השנתי של היהודי השמרן. עד למאה התשע-עשרה היה הביטוי הראשון לתיאטרון יהודי, ולמעשה הביטוי היחידי לו בארצות אירופה, ה"פורים-שפיל". בדרך כלל הייתה זו תהלוכה חגיגית שבראשה צעדה דמות גרוטסקית של איש צבא ה"מרשליק". אחריו צעד גיבור היום "השוטה", ואחריו על סוס או חמור, הופיע רכוב "מלך פורים". בהמשך צעדו דמויות מקראיות, מעוצבות במידה רבה או מעטה של הגזמה.

בתלמוד מוזכר מנהג שנקרא "משוורתא דפוריא" (רש"י, מסכת סנהדרין דף סד עמוד ב')  במאה הרביעית לספירה היה נוהג בקרב יהודי סוריה להעלות באש דמות של המן הרשע, עד שאסר על כך המושל תיאודורוס השני בשנת 410. בשנות העשרים למאה העשרים, נתחדשו בתל-אביב תהלוכות ה"פורים-שפיל" בגרסה מודרנית, בשם "עדלידע", בהנהלתו האמנותית של הרקדן והכוריאוגרף ברוך אגדתי.

מגילת אסתר היא האחרונה בספר חמש המגילות. קוראים אותה פעמיים. פעם בליל הפורים ופעם ביום שלמחרת. כאמור, כללי הטקס מחייבים קריאה מתוך יריעת-קלף ולא מתוך ספר רגיל. את תקופת כתיבתה של מגילת אסתר מתעדים לכל המאוחר לשנת 330 לפנה"ס. על מקורותיה ההיסטוריים חלוקות הדעות. אין חיזוק היסטורי לסיפור הטבח שערכו היהודים באויביהם, ויתכן שזוהי הגזמתו של המחבר. לעומת זאת, תיאורי ארמון המלך ומנהגי התקופה מתוארים באופן מדויק למדי. טענה אחרת שמחזקת את היסוד האגדי של הסיפור מתייחסת לשמות הגיבורים כסמלים מיתולוגיים: השם מרדכי דומה לשם מַרְדוּך, האל הראשי של בבל. השם אסתר נראה כנגזר משמה של האלה הבבלית אישְׁתַּר, או בגרסה הכנענית עשתורת. השם המן מזכיר את שם האל העילמי הוּמַן. אפילו שמה של זרש אשת-המן מזכיר את שמה של האלה העילמית זִירִיס. יש טוענים שמגילת אסתר היא וריאציה למיתוס עילמי על ניצחון האלים הבבלים על האלים העילמיים. בעניין זיהויו של המלך אחשוורוש, סבור החוקר הושאנדר (Hoschander), שהכוונה לארתחשסתא השני (358-404 לפסה"נ), שתקופת שלטונו הייתה מלווה זעזועים פוליטיים ומלחמות דת ובימיו נרדפו היהודים על דתם.

במגילת אסתר אין מוזכר שמו של האל, לא בשמו המפורש ולא באחד מהכינויים שלו. פעם אחת נרמז שמו אבל לא במפורש. מרדכי מצווה על אסתר להשתדל אצל המלך להצלת היהודים. אפילו בעניין מרכזי כזה, אסתר פועלת רק לאחר שהגבר מכוון אותה. מרדכי אומר שאם לא תעזור ליהודים, "רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" (אסתר ד' 14). אפילו הביטוי "ממקום אחר" הוא בעייתי, ומרמז שלא במקרה לא מוזכר שם האל במפורש בספר זה. מאוחר יותר, מתייחס הביטוי "אחר" לתופעות פסולות, כמו כפירה בעיקר. למשל, השטן מוגדר כ"סטרא אחרא", הצד האחר. היעלמותו של האל מספר זה היא תופעה יוצאת דופן בתנ"ך, עד שחכמי המשנה נדרשו לה וקבעו, באסתר רבא, שבכל פעם שמוזכר שם התואר "המלך" בלי שמו של אחשורוש, דרשו את שם התואר "המלך" כאילו הכוונה לאלוהים (תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף טו') פירוש אחר: אי התערבותו של האל מלמדת שעל האדם לסמוך על עצמו, ולא להמתין לעזרת אלוהים.

המגילה היא טלנובלה במתכונת של מיני-סדרה בת חמישה פרקים, על שועי-ארץ מושחתים להפליא ולכלוכית אחת פשוטה יפת תואר וטובת מראה, הלוא היא הדסה, הלוא היא אסתר בפי הגויים על שם אלת הפריון עשתורת המכונה גם מלכת השמים, אלת היופי, הפיריון והתשוקה ומגינת הבית, אלילת הצידונים, בתם של אל ואשרה ורעייתו של בעל. מזוהה עם עישתר הבבלית, אִסְתְּהַר הפרסית, אפרודיטה היוונית וונוס הרומית וסמליה: כוכב נוגה ויונים, ופסלה היה אישה שנחשים מטפסים על רגליה. אסתר היא בת דודו של מרדכי היהודי הטוב.

בטלנובלה כמו בטלנובלה, הסיפור מנחה אותנו להזדעזע מעצמת שחיתותם של אצילי הארץ הגויים, וטוהר מפעלותיה של פשוטת העם היהודייה. הפרק הראשון נפתח במקצב עליז וצבעוני. יש להתפעל מגודלו של התקציב שהוצא כאן על תיאור המשתה הגדול שעורך המלך אחשורוש בחצר גינת ביתן המלך. קטע זה משופע בתפאורות ענק, המוני ניצבים, מזון בערמות על מגשי כסף ענקיים ומטרים רבים של בד: "חוּר כרפס ותכלת, אחוז בחבלי-בוּץ וארגמן, על גלילי כסף ועמודי שש, מיטות זהב וכסף, על רצפת בהט-ושש ודר וסוחרת" (אסתר, א' 6).

במרכזו של הפרק הראשון, סירובה של ושתי להופיע בפני המלך אחשורוש. אחשורוש מבקש להתפאר בפני אורחיו ביופייה של ושתי אשתו, ומצווה עליה להופיע בפניהם. ושתי - אחת מהנשים העצמאיות בתנ"ך – מסרבת להישמע לפקודתו של אחשורוש. על כך היא נענשת בגירוש – כדי שנשים לא ילמדו מדרכיה ולא ימרדו בבעליהן. מנקודת מבט פמיניסטית, ושתי היא אולי הגיבורה האמיתית של הסיפור. חכמי ישראל טרחו להכפיש את שמה של ושתי.

הפרק הראשון מסתיים בסוף טוב. ושתי מגורשת וחכמים אומרים שהיא גם מוצאת להורג על עזות מצחה. כאן למדו הנשים את הלקח החשוב, שאם הגבר קורא לך, את עוזבת הכול ובאה, ואם לא – לכי חפשי לך בית אחר, וזה במקרה הטוב. שיידעו הנשים מי כאן המלך. הצדק המשפחתי הזה לא רק נעשה אלא גם נכתב בספרים: "וישלח ספרים אל-כל-מדינות המלך, אל-מדינה ומדינה ככתבה, ואל-עם ועם כלשונו, להיות כל-איש שֹורר בביתו ומדבר בלשון עמו" (אסתר א', 22). התמונה האחרונה בפרק הראשון היא תצלום תקריב: פניו הקודרים של אחשורוש. הוא מכונס בעצמו וזועם. זו "חמת המלך" (אסתר ב', 1), רמז לבאות. המשך יבוא.

הפרק השני הוא סיפור עלייתה המופלאה של אסתר אל מיטת המלך. אין טעם להיכנס לפרטי הפרטים של תהליך התמרקותה והצטעצעותה של הגיבורה לקראת המפגש הגורלי. פרק זה עשוי להיות מוצג בחסות תאגידי קוסמטיקה בינלאומיים. אסתר היא האישה הטובה והצייתנית (אסתר ב', 15). זו המוכנה לקבל את הגבר כאישיות נעלה ממנה, ואם היא מבקשת להשיג משהו מבעלה, היא עושה זאת באמצעות מיניותה. כשהיא מוצגת בפני אחשורוש, עדיין היא כאותן נשים שנמכרו למרבה במחירן, והמלך הרי הוא יכול להרבות במחיר יותר מכל אדם אחר. בדומה לאותה תכנית טלוויזיה אמריקאית פופולארית ששודרה במעבר המילניום "האם את רוצה להתחתן עם מיליונר?", גם בחצרו של אחשוורוש מופיע מצעד בתולות שמשאלתן הגדולה מכל היא להתחתן עם מיליונר או לפחות עם מלך. בפרק השלישי – האינטריגות של המן הרשע (אסתר, ג'-ו'). בפרק הרביעי עושה אסתר שימוש בגופה ככלי לגיטימי להשגת מטרותיה הפוליטיות, אל מול אימת הטבח ביהודים (אסתר ו'-ח'). בפרק החמישי – סיקול המזימה וטבח המוני בצוררי ישראל (אסתר ט'-י').

על פי הספר, טבחו היהודים בשושן הבירה חמש מאות איש ואת עשרת בני המן. למחרת הרגו שם עוד שלוש מאות איש, וברחבי הממלכה טבחו שבעים וחמישה אלף איש, "ובביזה לא שלחו את ידם" (אסתר ט' 5-16). זהו ג'נוסייד שמבצעים היהודים בגויים, כנגד אימת הג'נוסייד שנגזרה עליהם. בדרך כלל נמנעים דרשני הדת מהתייחסות לתופעת רצח ההמונים, ולא במקרה.

לא במקרה גם אין ספר אסתר מופיע במגילות הגנוזות, ובגרסאות אחרות של התנ"ך. זהו ספר המעורר תהיות, והמסר שהוא נושא, אז והיום, הוא בעייתי, אם לא פרדוכסלי.