הצטרפו לאיגרת השבועית

מתח קל? קחו נשימת אנחה גדולה וטובה וסיימו באנחה קורעת לב. עדיין יש מתח? קחו שוב נשימה אנחה. זה עובד!


"וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוהים את-בני ישראל לפני מותו".

וזאת הברכה היא הפרשה החותמת את ספר דברים. הפרשה הקודמת, האזינו, רובה כתוב כשירה המתארת בתמצית, את מערכת היחסים המורכבת של האל ועמו. הפרשה הנוכחית, וזאת הברכה, מתחילה בדברי הברכה המיוחדים לכל שבט ומסתיימת במות משה. לשם השוואה: ספר בראשית מסתיים בברכת יעקב לבניו. ספר דברים מסתיים בברכת משה לעם ישראל. התכונה הספיראלית של הטקסט המקראי באה כאן לידי ביטוי בהרחבת מעגל הברכה.

 

בפרשה הקודמת מובא הציווי למשה "עלה אל הר העברים הזה, הר נבו, אשר בארץ מואב, אשר על פני יריחו". עכשיו עולה משה אל ההר, רואה את הארץ מרחוק ומת. "וימת שם משה עבד-יהוה בארץ מואב על-פי יהוה. ויקבור אותו בַגַּי, בארץ מואב, מול בית פעור, ולא-ידע איש את-קבורתו עד היום הזה. ומשה בן-מאה ועשרים שנה במותו, לא-כהתה עינו ולא-נס לֵחֹה".

 

מנין שנותיו של גיבור המקרא הוא, כידוע, סימן המגדיר את מהות חייו. מאה ועשרים שנה הוא מעגל שלם של חיים שמילאו את ייעודם ומיצו את עצמם. מנין שנותיו של משה הוא כמספר שבטי ישראל כפול עשר. הדמות משה מזוהה עם העם. כלומר, שלמותו של משה כאדם, מייצגת את שלמותו של העם אותו הנהיג. אם משה הוליך את העם במדבר ארבעים שנה, הרי היה בן שמונים בהוציאו אותם ממצרים, ועל זה כבר נאמר "בן שמונים לגבורות". יאמרו הזקנים: ככל שהאדם מבוגר יותר, כך מעשיו טובים ונכונים יותר, ואתם צוציקים בני שלושים, ארבעים וחמישים, המתינו בסבלנות. האב הגדול עדיין מבקש ליהנות מסמכויותיו המבוססות גם עד גיל מופלג.

 

"לא ידע איש את-קבורתו", שלא יבואו אנשים להשתטח על קברו ולבקש על נפשם. לא בקברו של משה נמצא הכוח המחזק את האדם, אלא בתורתו. היהדות קובעת כי מקור התוקף לחיים יהודיים הוא בתורת ישראל, ולא בדמותו של אדם כלשהו, אפילו לא האדם-היוצר משה.

 

אדם-יוצר המתחזק מכוחה של יצירתו, אינו זקוק לדמויות בשר-ודם, שיתנו תוקף ליצירתו. הוא זקוק למקורות השראה אנושיים, פנימיים וחיצוניים, אולם יצירתו חייבת לעמוד בפני עצמה. המנהג הנפוץ של השתטחות על קברי צדיקים מלמד על מצוקה אישית ועל חולשת דעת, אמנם חולשה שיש לקבלה בסובלנות וברחמים. מי שאינו מוצא נתיבים אל פוטנציאל היצירה שבתוך עצמו, זקוק למתווכים שונים ולעיתים משונים, כדי שיוכל לתת ביטוי לכוחות האהבה שבו.

 

השתטחות על קברי צדיקים, אינה פסולה מצד עצמה, כל עוד האדם המשתטח יודע שזוהי פעולת-ביניים, בדרך אל האמונה. זו אינה תכלית הקיום האנושי, אלא תחנת-ביניים בחיים. השתטחות על קברי צדיקים אינה נעלה מעל לכל פעולה מאגית אחרת, כמו אימוץ אבנים קדושות או הנחת קמעות, ואינה פחותה ממנה. בכל מקרה, זוהי פעולת תיווך בין האדם לעצמו, באמצעות אובייקט חיצוני.

לאיגרת השבועית של 2010 . 9 . 22