(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

22. ויקהל: שמות, ל"ה - ל"ח 20.

"ויקהל משה את-כל-עדת בני ישראל" (שמות ל"ה 1).

23. פיקודי: שמות, ל"ח 21 - מ'.

"אלה פקודי המשכן, משכן העדות, אשר פוקד על-פי משה, עבודת הלוויים ביד איתמר בן-אהרן הכהן" (שמות ל"ח 21).

בשנה לא מעוברת קוראים את שתי הפרשות האלה יחד. הן חותמות את ספר שמות, וגם את הדרמה הגדולה של הספר: טקס מתן תורה, כתיבת עשרת הדיברות ו"ספר הברית" (יתרו/משפטים: שמות כ' - כ"ג 33). במעמד הר סיני.

בפרשת ויקהל בונים את המשכן. בפרשת פיקודי מציידים אותו ומשלבים יחד את מרכיבי הפולחן. ואז מופיעים חמישה פסוקים, החותמים את פרשת פיקודי ואת ספר שמות כולו. האל יורד אל המשכן וקובע את מושבו בתוך עמו: "ויכס הענן את-אוהל מועד וכבוד יהוה מלא את המשכן". מכאן והלאה האל ילווה את העם בדרמות הבאות הנכונות לו: "כי ענן יהוה על-המשכן יומם, ואש תהיה לילה בו, לעיני כל-בית-ישראל בכל-מסעיהם". המשכן הוא הבית החומרי. הבית החומרי הוא משכן לרוח, שהמחשתה כאן היא בעמוד הענן.

מנקודת מבטו של יוצר, שתי הפרשות מתארות שלבים אחרונים בהפקת יצירה בימתית גדולה: עיצוב המשכן הוא כמו עיצוב הבמה. שילוב מרכיבי הפולחן הדתי דומה לשילוב מרכיבי הבמה ליחידה אמנותית אחת. זו החזרה הכללית לקראת המפגשים העתידיים עם הקהל, שבכל אחד מהם תתרחש יצירה מחודשת או חדשה...

...במצרים נולד משה, מנהיג רוחני ופוליטי, שדמותו היא משל לאדם-היוצר. משה יוצר את הבסיס לתרבותה של האומה העברית החדשה, הוא בעל חזון נבואי-אלוהי, כי בכל יצירה בעלת ערך יש מן האלוהי. אבל בערוב ימיו הוא ניצב על הר נבו, הר הנבואה, הר הכניסה אל עולם חדש, והוא צופה באומה שלו, כשהיא מתקדמת אל עבר העתיד, עתיד שהוא עצמו כבר לא יוכל ליטול בו חלק. זה גורלו של אדם-יוצר. בתוך עמו הוא נטוע אבל לעולם חי בתוכו בגלות, ובהיותו אדם-יוצר-מהפכני, לעולם לא יהיה לו חלק בארץ המובטחת. כך גם במאה התשע-עשרה, נביא בדמותו של בנימין זאב הרצל, בעל החזון של המדינה העברית החדשה, הניח את הבסיס האידיאי והכין כלים ליצירתה של האומה המתחדשת בארץ-ישראל-פלשתינה, וגם הוא, כמשה, לא ראה בהתממשותו של החזון...