הצטרפו לאיגרת השבועית

יצירה היא הניסיון לשים סדר בתוך אי-סדר. בעולם דחוס בתופעות מבלבלות, תפקיד היצירה הוא לעשות תיקון ולמצוא שלווה ונחמה.


(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

 

33. בחקתי: ויקרא כ"ו 3 - כ"ז

הפרשה המסיימת את ספר ויקרא. מכילה שני פרקים בלבד.

"אם בחוקותי תלכו" (בחקתי: ויקרא כ"ו 3) – ציות לאל יביא אושר ועושר וכל טוב. "ואם לא תשמעו לי" (שם) – אי ציות גורר עונשים כבדים.

הבטחת השכר הטוב על ציות לחוקי אלוה משתרעת על פני עשרה פסוקים בלבד. תיאור העונשים הצפויים על אי-ציות נמשך לאורכם של שלושים ושנים פסוקים. האל מיטיב להתריע על החטא, יותר משהוא מחזק את האדם על מעשיו הטובים. מכאן והלאה כל אדם בוחר לו את הפסוקים המתאימים לו ולמשאלותיו ומשליך עליהם את תמונת העולם של עצמו. מי שמחפש את הקללה ואת העונש – ימצא אותם. מי שמחפש את הברכה והשלום – ימצא אותם:

"ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד, והִשְׁבַּתִּי חיה רעה מן-הארץ, וחרב לא-תעבור בארצכם" (בחקתי: ויקרא כ"ו 6).

זו בחירתו הלגיטימית של האדם-היוצר. השלום שקול כנגד הכול. שלום הוא מושג שאינו קשור במקום או בזמן מסוימים. אין שלום על תנאי. הוא ערך אוניברסאלי. הוא קיים או שאינו קיים. הוא חזות הכול ובכך נסתפק. אבל הטקסט נמשך על פי דרכו: "ורדפתם את-אויביכם ונפלו לפניכם לחרב" (שם: כ"ו 7). מתברר שהמקרא מגדיר היטב את השלום אליו הוא מתכוון ומציב שני תנאים. השלום המקראי הוא אמנם חזות הכול אבל מתייחס לקבוצה הסגורה של העברים. הגויים אינם בהכרח כלולים בו, וגם שזהו שלום המחובר לארץ המסוימת, כלומר, את המקרא לא מעניין מה קורה בארצות אחרות. כאמור, איש איש ובחירתו.

 

כאן, כמו במקרים אחרים, המקרא מקים חומת הפרדה בין ישראל לעמים. זהו בסיס אמוני, שעל עלולות לצמוח חומות הפרדה ברמות שלכאורה הן שונות זו מזו. חומת ההפרדה הכלכלית בדמות השיטה הקפיטליסטית הגלובלית, יכולה להתיישב בנקל על מצע ההפרדה הדתי. חומת ההפרדה שהקימה ישראל בינה לבין הפלסטינים יכולה להיחשב כסימפטום של הפרדה בין ישראל לעמים...

 

... כאשר נצטוו בני ישראל על אהבת הגר, כי גרים היו בארץ מצרים, מקפיד האל להוסיף תמיד את הקריאה: אנכי יהוה אלוהיכם! הכוונה ליחס של שוויון של הגר בפני חוקי האל, לאו דווקא אהבת הגר במובן הרגשי האינטימי, וגם לא אחדות של זיווג מוחלט בין היהודי לגר, אלא שוויון הנובע מהחלטה תבונית. התוספת "אני יהוה אלוהיכם", מרמזת על הגר כעל כפוף לחוקי האל, כמו היהודי. מצד אחד, יש אל משותף לתושב היהודי ולגר. מצד שני, הכרזת האל פותחת פתח לכפיה דתית של היהודי על הגר, אם הוא מזדהה כבן דת אחרת. ככלל, ספר ויקרא אינו עקבי ביחס לגר. לפעמים צפויים הגרים להיתפס כעבדים. על כן, התפתחו במהלך הזמן ביאורים שונים למושג.

 

גר כפשוטו הוא אדם שבא לגור בארץ נוכריה: "ואתם ידעתם את-נפש הגר, כי-גרים הייתם בארץ מצרים" (משפטים: שמות כ"ג 9).

עם זאת, גר יכול להיות נכרי שנתגייר וקיבל עליו את דת משה.

גר-צדק הוא נכרי שקיבל עליו את דת משה מתוך הכרה בצדקתה.

בפרשת בחקתי (ויקרא כ"ה 47), מובא המושג גר-תושב, שפירושו הוא, ע"פ מסכת גיטין נ"ז, מי שקיבל עליו את שבע מצוות בני נח בלבד.

ע"פ הפירוש האזרחי גר-תושב הוא מי שבא להתיישב במדינת ישראל דרך קבע ואינו יהודי.

גרי-אריות הוא כינוי לשומרונים שנתגיירו מפחד האריות שהתנפלו עליהם (מלכים ב', י"ז 25). ראוי לציין שבמקומות שונים אריה הוא דימוי לישראל.

גרים-גרורים הוא מושג שנתייחד לאותם גרים שהמירו דתם והם יהודים לכל דבר, אבל אינם מקובלים בקהילה היהודית, ע"פ מסכת עבודה זרה ג'. התלמוד מתייחס לגרים ביחס מעורב.

כאמור, עיקרו של ספר ויקרא עיסוק נמשך וקפדני בדינים, ורבים בהם דיני טהרה.

לאיגרת השבועית של 2012 . 5 . 17