הצטרפו לאיגרת השבועית

"כל מה שאני עושה היום, מתכתב בדרך זו או אחרת, עם הבסיס הרחב והמוצק שקיבלתי בתיאטרון החדר" (אלון אבוטבול, שחקן ובמאי, בוגר תיאטרון החדר)


(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

 

35. נשא: במדבר ד' 21 - ז'

"וידבר יהוה אל משה לאמור: נשא את ראש בני גרשון"

(במדבר ד', 21).

פרשת נשא היא הארוכה ביותר בחומש: 176 פסוקים. תחילתה היא המשך לקודמת, פרשת במדבר: תיאור המשימות המוטלות על בתי האב משבט לוי בעבודת המשכן. בני גרשון מבן שלושים ועד חמישים שנה מצווים לעבוד במשכן: לשאת את יריעות האוהל וכל המחיצות שמסביב למזבח ולקודש הקודשים. בני מררי ממונים על העמודים והבריחים של המקדש, וכן הלאה.

לאחר מכן בא מפקד בני בתי האב, משבט לוי, הכשרים למשימות קהילתיות אלו:

בני הקהתי 2750 איש.

בני גרשון 2630 איש.

בני מררי 3200 איש.

סך הכול בני לוי המופקדים על עבודת המשכן 8580 איש! (במדבר ד').

המונח שמשתמש המקרא לעבודה זו היא "לצבוא צבא". כלומר, להתאסף לשירות בתפקיד.

פרק ה': טיהור המחנה ממצורעים.

 

האל העברי הופך לישות בלתי מושגת בחושים. בקודש הקודשים אין פסל ואין תמונה. האל חדל להיות מוגשם בחומר, והופך לדימוי פנימי בתודעתו של המאמין. כל מה שניתן לומר עליו הוא שמות תואר ותיאור מעשיו, אבל הוא עצמו אינו ניתן לתיאור. למשל: ניתן לתאר את המלאכים, השרפים והכרובים שסביב לאל, אבל לא את האל עצמו. אל זה הוא בעל כוח השפעה מרבי על המאמין, משום שאינו תלוי ביחסים המשתנים של המאמין עם עצמים חיצוניים פיזיים, אלא במיקומו של האל בתודעת המאמין והגדרתו כתופעה קבועה שאינה נתונה לשינוי, ועל כן כמעט בלתי ניתנת למחיקה או להמרה.

אל זה מתקבע בקשר אל הזיכרונות המיתולוגיים של כל אדם כפרט, אל הרגעים הראשונים של חייו שבהם היה תלוי, לשבט או לחסד, בכוחות עצומים ממנו, ההורים או בני אדם אחרים שגורלו נתון היה בידיהם והם מטפלים בו. לאחר מכן מתגלמת חווית תלות זו במושגים החברתיים של האלוהות. חווית התלות המיתולוגית מתעוררת מעת לעת, עם הצורך במשען רוחני או פיזי, והיא חוזרת ומנציחה את המושגים החברתיים של האלוהות.

 

(אנימיזם - האמונה שלעצמים דוממים טבעיים, כגון צמחים ואבנים, יש תודעה, תחושות ורצונות משלהם, ולעתים אף יכולת תנועה. מקור השם מ"אנימה", "נפש" בלטינית. האנימיזם נחשב לעתים לצורת האמונה הדתית הראשונה והגולמית ביותר בתולדות האנושות.

פגאניות (או עבודת אלילים) הוא מונח מערבי המתאר פולחנים ומנהגים של דתות פוליתיאיסטיות, עתיקות וחדשות, מערביות ומזרחיות. התואר "פגאני", מלטינית, Paganus, נטבע על ידי הרומאים הנוצרים בתקופת הקיסר קונסטנטינוס ככינוי גנאי לאדם שטרם קיבל על עצמו את עול הנצרות, שהייתה דת חדשה באותם ימים)

 

האדם האנימיסטי או הפאגאני יכול היה להחליף אלים ולעבור מעבודת אל אחד למשנהו, על פי צרכיו ומשאלותיו. בעולם הפאגאני, אם היה אדם זקוק לאלת הפריון עשתורת היה סוגד לה. היה זקוק לאלי החקלאות, עבד לבעל או לשלחין. האל המומחש אצלו בתופעות טבע או בפסלי אבן ותמונות, היה בעל צורה פיזית, מתווך מוחשי לחוויית התלות המיתולוגית הטבועה בכל אדם. עבודת האל המיוצג בפסל ובתמונה נעשתה באחת מתוך שתי דרכים של אמונה: האמונה בפסל כמכיל בתוכו את האל עצמו והאמונה שהפסל הוא רק מייצג האל.

 

האל העברי בהיותו מושג מופשט, ביטל את התיווך המוחשי בפסלי אבן ותמונות והתקשר ישירות אל החוויות המיתולוגיות האישיות של האדם, ומכאן כוחו הרב. קשה יהיה "להחליף" אותו כמי שמחליפים ריהוט או בגד, קשה אף יותר מהקושי שב"החלפת" חוויות ילדות.

האל העברי הוא מושג המתקשר לכל תחושה, תמונה, מחשבה ורגש. הוא מתקשר אל האושר הקטן והגדול ביותר, אל הפחדים הקטנים והגדולים ביותר. האל מתקיים בתודעתו של האדם המאמין. פירושו של דבר שקיומו של האל תלוי במאמין ומערכת האמונות והדעות של המאמין ביחס לאל מאשרות את קיומו התודעתי של האל. כל ניסיון להוכיח את קיומו האובייקטיבי של האל, נידון לכישלון או תלוי באמונתו של הפרט. למה הדבר דומה? לאדם היורה חץ אל עבר משטח חלק ואחר-כך הוא מסמן את המטרה סביב לחץ. החץ הוא אמונתו של האדם בקיומו של האל והמטרה היא האל. אבל גם כאן, כמו במקרה של אל מומחש בפסל ובתמונה, תיאור מעשיו של האל מלמד על צרכיו ומשאלותיו של המאמין.

 

("אמרת שאת לא מאמינה באלוהים, אבל אמרת גם שאלוהים מנחם אותך. זאת אומרת שאת בוחרת. את בוחרת להאמין או שלא להאמין. אם כך, את יכולה לברוא את האלוהים שלך בצלמך, ולתת לו את התפקיד של בורא האדם. ואז האלוהים יכול לנחם אותך. יש בזה תקווה". "דם", מחזה, אמיר אוריין, 1992)

 

אנו מניחים כי לכל אדם יש מקורות אושר ומקורות של סבל, הטמונים בהיסטוריה האישית שלו. אלו קובעים את תגובותיו לעתיד. בספרו של ג'ורג' אורוול "1984", מתואר בית כלא שבו יש חדר אחד מיוחד, חדר 101, שכל האסירים פוחדים ממנו, כי בו מזומן לכל אסיר אותו גירוי מסוים הגורם לו לפחד הגדול ביותר שהוא מכיר. לגיבור הסיפור יש פחד מעכברושים. על כן, כשמכניסים אותו אל החדר הזה הוא מוצא בו עכברושים. האל יכול לסמל את מה שגורם לסבל הגדול מכל ואת מה שגורם לאושר הגדול מכל. זה שבידו היכולת להפעיל אושר וסבל, נחשב למקביל בכוחו לאל. אצל ג'ורג' אורוול זהו "האח הגדול" המופיע בפני האזרחים כתמונה על מסך. "האח הגדול" מסמן קירבה ואינטימיות משפחתית, אבל הוא גם מקור האימה והצייתנות של האזרח והוא מוגשם בתמונה.

 

את מעשה העגל ניתן להסביר גם על רקע ההנחה שאצל רוב בני האדם קיים צורך בסיסי לראות בעיניהם את דמותו של האל, או לפחות את נציגו של האל. לאחר שמשה עלה אל הר סיני, הוא משאיר אחריו חלל ריק. מצד אחד, נעלמת אז דמותו הפיזית של המנהיג, נציגו של האל הפנימי שבכל אדם לעצמו, והאל הקיבוצי של העם כולו, ואין לו, למשה, מחליף שניתן להאמין בו. מצד שני, ניטל תוקפה של האלוהות הגשמית העתיקה, ואילו האלוהות החדשה היא עדיין בגדר של תופעת טבע מאיימת ולא מובנת. במעמד הר סיני, הקולות והברקים הם הקדמה מרשימה להופעתו של האל המונותיאיסטי בהיסטוריה של העם העברי. הם סימנים מוחשים לקיומו של האל החדש. לא במקרה נדרש המקרא לתיאור המסוים הזה דווקא בהתגלות הראשונה. הניסיון האנושי מוכיח שאדם זקוק להתגלות מוחשית, על מנת ללמוד את תופעה חדשה. הסבר תיאורטי הוא טוב ויפה. הדוגמא היא שמפיחה חיים בהסבר התיאורטי. כך כמו התינוק שתודעתו עדיין לא התפתחה דיה, לומד את העולם באמצעות המגע הפיסי וחלב האם.

 

אבל מיהו האל הזה, מהם תחומי השפעתו וגבולות שלטונו, את זאת אין העם יודע עדיין. העם שנותר על עומדו בתקופת הביניים הזאת, נכנס למצב של "התנגדות". זוהי תחושת ריקנות תודעתית, המבקשת את מילוייה המיידי. כדי למלא ריקנות זו בתוכן, נדחף העם אל מה שידוע לו מן העבר. הוא בוחר בהישענות על האל המוגשם הידוע - העגל.

לאיגרת השבועית של 2012 . 5 . 31