(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

36. בהעלותך: במדבר ח' - י"ב

"וידבר יהוה אל משה לאמֹר. דבר אל-אהרן ואמרת אליו, בהעלֹתך את-הנרות אל-מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות". (במדבר ח' 1-2).

בשנה השנייה לצאתם ממצרים, בחודש הראשון, הוא חודש ניסן, בארבעה-עשר בחודש, בין הערביים במדבר סיני, עשו בני ישראל את הפסח. כל יהודי ראוי ומצווה על עשיית הפסח, גם הטמא. הענן יושב מעל אוהל-מועד והעם חונים. אם עלה הענן, ממשיכים בדרכם, עד שיורד הענן על האוהל וחונים שוב. שתי חצוצרות כסף התקין משה להתכנסות העדה ולמסעה. אם תקעו באחת מהן והיה זה סימן לכינוס נשיאי העדה אל האוהל, וכך עשו להם סימני תקיעה ותרועה.

שוב "העם כמתאוננים רע באזני יהוה" (במדבר י"א 1). כאמור, סיפורו של דור המדבר רצוף טענות ומענות, בין העם למשה, בין משה לאל ובין האל למשה. כאן האל שורף את המתאוננים, וכביכול, אילמלא התערבותו של משה, היה האל הולך ושורף, עד שהיה נרגע, או עד שלא היה נשאר עוד את מי לשרוף, ולמקום ההוא קורא משה תבערה, כי "שם בערה בם אש יהוה" (במדבר י"א 3).

שוב העם מתאונן. נמאס להם כל הזמן לאכול את המן שמוריד להם האל. בבוקר, בצהרים ובערב, רק מן, מן, מן! אפשר למות מזה. רוצים בשר. רוצים למצרים. הזיכרון ההיסטורי היחיד שנותר להם במדבר הוא מצרים – האימפריה הדכאנית הופכת לפתע למושא שאיפות שמימי. שכחו את העבודה הקשה בחומר ובלבנים, שכחו את הדיכוי והעינוי. הם זוכרים את הדגה שאכלו חינם, "את הקישואים ואת האבטיחים ואת-החציר ואת-הבצלים ואת השומים" (במדבר י"א 5), ואולי לא היו דברים מעולם ולמעשה אכלו קש ומרורים, אלא שהנוסטלגיה לסיר הבשר של זמן עבר היא תגובה ספונטנית על קושי המתגלה בזמן הווה. ללמדך, שהדרך אל החירות רצופה עליות ומורדות במצב הרוח של ההמונים. הם מוכנים ללכת בעקבות מנהיגם כל עוד הנוחות האישית אינה מופרעת. הם רואים רק מה שלפני אפם בלבד ומתרכזים ברמה הבסיסית של הקיום – תחושת הבטן ההומה.

משה כורע תחת נטל המנהיגות. האל מצווה לאסוף שבעים איש מזקני ישראל, שיחלקו עמו בשלטון. תחילה עליהם לעבור קורס חניכה מזורז במקצוע הנבואה. ככל הנראה עורך משה טקס בעל אופי מסתורי, ושבעים איש יוצאים מעם פניו כשהם מלאים ברוח נבואה. זוהי האסמכתא הנדרשת מהם כדי שהעם יקבל את מרותם. כל כך חזק עליהם רושמו של טקס החניכה, עד כי שנים מביניהם, אלדד ומידד, מתחילים להתנבא במחנה. יהושע בן-נון מציע לכלוא אותם, אבל משה מרגיע אותו: "המקנא אתה לי? ומי יתן כל-עם יהוה נביאים, כי-יתן יהוה את-רוחו עליהם" (במדבר י"א 29).

אבל עדיין יש לפתור את בעיית ההתמרמרות במחנה. העם רוצים בשר וגם האל עצבני לא במעט. כמו מנהל קשוח שנדרש לוותר לעובדיו המתאוננים, הוא מבטיח: "אתם רוצים בשר, מה?! בשר אתם רוצים?! אחרת לא מתאים לכם! כל האותות והמופתים שעשיתי לכם ולאבותיכם לאברהם, יצחק ויעקב, זה לא נחשב! בשר אתם רוצים! בסדר! תקבלו בשר! אתם תאכלו אצלי בשר עד שתחנקו!" (במדבר י"א 18 ואילך) ואז באה הרוח מכיוון הים, נושאת ומנחיתה אל הארץ להקה נודדת של עוף השליו. העם שלשונו כבר משועממת מטעמו החד-גוני של המן, מתנפל על העופות התשושים ועורך בהם קומזיץ המוני שנמשך כל היום וכל הלילה וכל יום המחרת. אחר כך הם נופלים לארץ ומתחילה הריצה המטורפת לשירותים. מי שלא נתקף בשלשול, נתקף בעצירות, התגולל על הארץ בייסורים קשים ומת. "ויקרא את-שם-המקום ההוא קברות התאווה, כי-שם קברו את העם המתאווים" (במדבר י"א 34).