(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

37. שלח-לך: במדבר י"ג - ט"ו.

"וידבר יהוה אל משה לאמור: שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען (במדבר י"ג 1)... ויספרו לו ויאמרו, באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש הוא וזה פריה. אפס כי עז העם היושב בארץ, והערים בצורות, גדולות מאד, וגם ילדי הענק ראינו שם (שם, י"ג 27-28)... ניתנה ראש ונשובה מצרימה" (שם: י"ד 4).

שבטי העברים "נסעו מחצרות ויחנו במדבר פארן" (במדבר י"ב 16). משה שולח שנים-עשר אנשים, נציגי העם, לתור את ארץ כנען. הם שבים ומביאים איתם זמורה ואשכול ענבים אחד, רימונים ותאנים (במדבר י"ג 23) אבל יותר מזה: הם מביאים את סיפורה של הארץ. זהו סיפור שהיום היינו מכנים אותו "מאוזן". כלומר, חלק אומרים טובה היא וחלק אומרים רעה היא, או בלשון דיפלומטית זהירה ולא מתחייבת: יש פנים לכאן ולכאן. הארץ היא ארץ זבת חלב ודבש וזה טוב, אבל יש שם ענקים - פחד! "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" (שם: י"ג 33). פשוט סכנת נפשות! אתה רק יוצא אל הרחוב, ואז ספלאש! רגל ענקית נוחתת עליך מלמעלה ומורחת אותך על המדרכה.

משה היה אמור לנחש מראש את תגובת התיירים. הרי הוא עצמו בחר בהם, כמובן במצוות האל, והרכיב נבחרת של נציגי כל השבטים. גם לא יכול היה לנהוג אחרת. כי אם היה שולח נציג או מספר נציגים המייצגים תפיסה פוליטית אחת מסוימת, עלול היה העם לבוא אליו בטענה שהוא חד-צדדי, או כפי שנוהגים לומר על יצירות אופוזיציוניות: "חד-צדדי! פשטני! מאכילים אותך בכפית! לא מאוזן!", או במילים אחרות: "תנו לנו דבר מאוזן כדי שלא נצטרך, חס וחלילה, לחשוב ולא נעמוד בפני האפשרות המפחידה שעלינו לשנות את דעתנו הקדומה ושלוותנו תהיה כשהייתה! הבוז לחשיבה המהפכנית!"

בכל אופן, כל שבט בעם היה נוטה להבין את דברי התיירים על פי דרכו. מצד עצמה, קבוצת התיירים אינה מתנהגת כמי שבאו לראות את הארץ המובטחת להם. הם דומים לאותם תיירים שנוסעים לחו"ל לראות, להתרשם, לערוך קניות, ולשוב לספר לחבר'ה על כוס קפה בערב-שבת עם סרט וידיאו וחוויות. מצד העם, מהווה הקבוצה הזאת ייצוג מאוזן של כל חלקיו. מספרם והרכבם מהווים סמל של אחדות, כמו ממשלת אחדות לאומית. וכמו בממשלת אחדות, אלה אומרים לבן ואלה אומרים שחור, ומושכים את עגלת הציפיות בכוחות מאוזנים לכל הכיוונים, והעגלה על מקומה עומדת. כי זו אחת מתכונותיה של ממשלת אחדות: היא יושבת בנקודת האפס של האירועים, בנקודה של אפס-דרמה, ומסרבת לנוע ימינה או שמאלה, קדימה או אחורה. שם היא תשב עד שההיסטוריה תבוא ותנער אותה, ואז היא תתפרק לחלקיה, ואלה יהיו אנוסים, ברצונם או בעל-כורחם, לקיים דיאלוג יוצר.

בדרך כלל, "האחדות" שאליה מכוונים חסידי האחדות, היא צורה של אחידות טוטליטרית, במובן של: "הבה נתאחדה תחת הדגל שלי! כי הוא דגל האמת המושלמת והיחידה! ומרגע זה כל אמת אחרת היא שקר!". אחידות כזאת כופה דיכוי על האדם, ומבטלת את הסיכוי לחיים הרמוניים. אחדות היא חד-גוונית, הרמוניה היא רב-גוונית. אחדות הניגודים, שאחד מביטוייה הוא הפלורליזם, נותנת סיכוי להרמוניה כזאת. אפשר לטעון שפלורליזם הוא תופעה ישראלית מובהקת: יש פריחה לפנים השונות של התרבות היהודית בישראל. אבל פריחה זו, ברוב המקרים, לא מאפשרת הזדמנויות שוות לתרבויות לא יהודיות, למשל, אסלאמיות ונוצריות. מכאן שאפשר לטעון כי קיים פלורליזם יהודי, אבל לא רב-תרבותיות ישראלית. ארצות-הברית היא דוגמה מובהקת לחברה רב-תרבותית. אבל גם רב-תרבויות אינה מילת קסם. היא עלולה להסתיר מאחוריה הפרדה תרבותית בין קבוצות שונות, ניכור והתנשאות הדדית. מכאן שהמגמה הרצויה תהיה פלורליזם רב-תרבותי. תרבויות שונות המקיימות ביניהן דו-שיח נמשך, מזינות אלו את אלו וניזונות זו מזו.

יש אומרים שטעותם של התיירים הייתה בזה שתחילה סיפרו על טובת הארץ, שהיא זבת חלב ודבש, וסיימו בסיפור הענקים. כך נותר בזיכרון השומעים דבר הענקים המאיימים, ואילו החלב והדבש החווירו וטעמם נמוג. יש אומרים שלא משנה סדר הצגת הדברים, דברי חיוב מחווירים תמיד לעומת דברי שלילה. אולי הדבר נכון כשמדובר בקהל שתרבותו מלמדת אותו בעיקר לקבל את השלילה ולדחות את החיוב, או נכון יותר למצבם הנוכחי של העברים במדבר: כיוון שהם שרויים במצב של חוסר בטחון ביחס לעצמם ולעתידם, הם יהיו נוטים לצבוע כל דבר חדש הנקרה על דרכם בצבע הדיכאון, להתייחס בחשדנות למה שיוצג בפניהם באופן חיובי, ויקבלו דווקא את השלילה. כיוון שהתיירים אינם מחליטים אם טובה היא הארץ או רעה, הרי שבכך הם מניחים את רשות ההחלטה לאחרים.

כך גם האדם היוצר. בכל רגע נדרשת ממנו בחירה בין אפשרויות, בחירה אחת, חד משמעית. החדש או החידוש הנקרים על דרכו תמיד מאיימים ויוצרים התנגדות אוטומטית. ככל שהאדם-היוצר בטוח בעצמו וביכולותיו, כך החלטתו תהיה מבוססת על עיקרון המציאות הקיימת. ככל שהוא חסר ביטחון או נפחד, ישאפו החלטותיו לשמר את הסדר הקיים וימנעו ממנו את האפשרות לקדם את יצירתו.