הצטרפו לאיגרת השבועית

"תיאטרון החדר הוא בשבילי ארגז הכלים לחיים" (עינת ויצמן, שחקנית ובמאית, בוגרת תיאטרון החדר)


(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

 

38. קרח: במדבר ט"ז - י"ח

"ויקח קֹרח בן-יצהר בן-קהת בן-לוי, ודתן ואבירם בני אליאב, ואון בן-פלת בני ראובן"

(במדבר ט"ז 1). פרשה שתחילתה בסיפור מוסר מפחיד, וסופה בהבטחת-הכנסה.

 

קרח בן-יצהר בן-קהת בן-לוי, אוסף קבוצה של אנשים וקורא תגר על סמכותם של משה, אהרן, ובני לוי "כלי הקודש" המשרתים במשכן: "רב-לכם, כי כל-העדה כלם קדושים, ובתוכם יהוה, ומדוע תתנשאו על-קהל יהוה" (במדבר ט"ז 3).

 

הפירוש הנפוץ לפרשה זו הוא שקרח ועדתו הם בני בליעל שקריאתם מאיימת לפלג את העם. לכאורה הרי זה מזכיר טענות ומענות של כל שלטון ריכוזי, כנגד דברי הביקורת המושמעים נגדו. אל מול הביקורת מעמיד השלטון את הצורך באחדות העם. קרח ועדתו מסכנים את האחדות הזו בעצם מעשה ההתרסה כנגד סמכותו של משה. אולם "אחדות" עלולה לגלוש במהרה ל"אחידות". במילים אחרות: אחדות חברתית, במקרה הרע, עלולה לגרום לאחידותו של שלטון טוטליטרי דכאני (ר' סעדיה גאון: "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה" – ריבוי הדעות ביהדות הוא לטובה).

 

קרח ועדתו אינם קבוצה קיקיונית של חולמים בהקיץ, המבקשים לברוא עולם חדש, בלא שתהיה להם השקפה ברורה על דרכם. מדובר במאתיים וחמישים "נשיאי עדה, קראי מועד, אנשי שם", (במדבר ט"ז 2), שהם נציגי משפחות ענפות וחסידיהם. זוהי קבוצה אופוזיציונית נכבדת. הם אינם כופרים בעיקרי האמונה והפולחן הדתי. אינם מבקשים להציע תרבות חלופית. לא מבקשים להחזיר את פולחן העגל. להיפך, הם מדברים בשפתו של משה, שאמר זה לא מכבר "ומי יתן כל-עם יהוה נביאים, כי-יתן יהוה את-רוחו עליהם" (במדבר י"א 29), ולא פעם דיבר על העם בלשון קדושים. אם כך, אם כולם קדושים וטובים, יש לפתוח את המסגרת השלטונית לכל אדם. במילים אחרות: בחירות עממיות. בנוסף לכך נרמזת כאן מחאה כנגד ריכוז הסמכויות בידי משה.

 

כיצד המפרשים מחזקים את הטיעונים כנגד קרח? בשתי דרכים תעמולתיות. הדרך האחת היא הכינוי שהם מצמידים לקרח. הם מכנים אותו "קרח ועדתו". כלומר, לא רוב העם חושב כמוהם  ואם "קול המון כקול שדי" אזי עדה אחת היא בבחינת האחר של ההמון, הזר, הנפרד, מי שהוא "לא משלנו". הדרך השנייה היא אזכורו כעשיר, מכאן "עשיר כקרח". אף אחד לא ממש אוהב עשירים. מכבדים אותם, פוחדים מהם, מעריצים אותם, נמשכים אליהם אבל לא ממש אוהבים. גם הכינוי "עשיר כקרח" הנתמך על ידי פרשנויות לרוב, מייחד את קרח ומבודד אותו בקרב קהל ישראל.

 

מאז ומתמיד היה משה הרשות המחוקקת, השופטת והמבצעת. הוא הממשלה, הוא בית המשפט והוא המשטרה. רק לאחרונה הפקיד משה שבעים מזקני ישראל להיות זקני העם ושוטריו, ובכך יצר הפרדה חלקית בין הרשות המחוקקת למבצעת. (במדבר י"א 16). קורח מרמז על הפרדה מלאה בין הרשויות. קרח ועדתו הם, אם כן, גרסה מוקדמת מאד ופשוטה למדי, אולי פרימיטיבית, של הטוענים לחברה פתוחה ודמוקרטית.

 

אם יורדים לחקר דבריו של משה, הוא מעולם לא טען שכל העם כשרים לשלטון, ואפילו בעניין כל העם נביאים, אם אין זו פליטת-פה, וודאי שאין היא כזאת, הרי שבאמירתו זו: "ומי יתן..." הוא מדגיש שלא כל אחד יכול להיות נביא או מכהן בקודש. יש לזכור שבאותה תקופה המושג נביא, אינו מגדיר מי שמתנבא בשם האל בלבד, אלא שהוא גם אדם בעל תכונות מנהיגות, אחריות ציבורית, ודוגמא להתנהגות חברתית הולמת.

 

כשבחר לו משה, ברגע של חולשת הדעת והגוף, אותה קבוצה של נשיאי-עדה, והכשיר אותם לענייני נבואה שוטפים, במסגרת קורס מנהיגות לניהול ענייני העם, הוא הפקיד אותם כעושי דברו, בדרגה ביצועית שהיא שנייה במעלה אחריו. יש להניח שקרח ואנשיו לא נמנו על הנבחרים המאושרים הללו, שאם לא כן אולי לא היו מתעוררים לערער על סמכותו של המנהיג. יש לזכור שאופוזיציה זו מונהגת על ידי קרח שהוא בן שבט לוי המכהנים בקודש, ודתן ואבירם בני שבט ראובן, בכורו של יעקב. קבוצה מיוחסת, ומסתבר שהיא גם ממורמרת. מדוע?

 

יש לשער שהחיים במדבר, בתנאים של מחנה טירונים, יכולים להיות חוויה מסעירה לתקופת זמן מוגבלת בלבד. אם היה העם חושב שזהו גורלו לנצח נצחים, כלומר, תמיד להיות שבט פראי נודד במדבר, ודאי היו רבים מקבלים את הגזרה הזאת, ומיעוטם נוטשים את השבט והולכים לחפש את מזלם במקומות אחרים. אבל משה מוציא את העם ממצרים בהבטחה גדולה מהחיים: הולכים אל הארץ המובטחת, ארץ זבת חלב ודבש ושאר ירקות ופלאי פלאות. מצד אחד, יש בהבטחה זו כדי לאחד את הכול להגשמת המטרה המשותפת. מצד שני, ההבטחה אינה ממהרת להתגשם, ועל כן, הסיכוי שתתעורר התנגדות למנהיג, עם כל פעם שמתעורר קושי בדרך, הוא גדול יותר.

 

למה הדבר דומה? למשטר הקומוניסטי שהבטיח עולם חדש אמיץ, שבו תתגשמנה משאלותיו של כל פועל. אבל כיוון שהתנאים הנתונים לא אפשרו את הגשמת ההבטחה הזאת באופן מיידי, הוסכם על דחיית סיפוקים לדור הבא. כלומר, אנחנו מניחים את הבסיס לעולם טוב יותר, ואם לא אנחנו, לפחות ילדינו יזכו לטעום מפירותיו. מצבו של העם הרוסי, עם עליית הקומוניסטים הבולשביקים לשלטון, דומה למצבם של העברים בצאתם ממצרים. בשני המקרים מדובר בעם שזה עתה פרק את עול הדיכוי. הרוסים מרדו במשטר הצאריסטי. העברים יצאו מהדיכוי המצרי. בשני המקרים מדובר בעמים במצב של עוני ובלבול, נטולי מערכות חברתיות מסודרות ומוסכמות, עמים שניתנים לתפעול על ידי מנהיג כריזמטי, המבטיח לדאוג לכל מחסורם. בשני המקרים מבוששת הגאולה לבוא, ואז, כאשר מתעוררת ההתנגדות לשלטון, ממהר המנהיג לדכא אותה באמצעים החמורים ביותר העומדים לרשותו.

 

ברוסיה מתנקשים בחייו של לנין בעל החזון, וכך מפנים את הדרך לבואו של סטאלין הרודן הרצחני. במדבר העברי שומרים על המנהיגות במחיר של סילוק מתנגדים פוליטיים. שיאו של הדיכוי הקומוניסטי היה, כידוע, בימיו של סטאלין. מתנגדי המשטר נשפטו במשפטי ראווה, הוצאו להורג, נשלחו למחנות-ריכוז, נעלמו, או אושפזו בעל-כורחם בבתי חולים לחולי-נפש. מבחינתו של סטאלין, כל מי שמעז לומר דבר ביקורת על המשטר, הוא לפחות משוגע, ואם לא מוציאים אותו להורג, מאשפזים אותו. את פעולות הדיכוי כנגד מתנגדי המשטר, או החשודים בהתנגדות, מגדיר סטאלין כפעולות טיהור, במובן של "והיה מחניך קדוש!". (דברים כ"ג 15). משה נמצא במצב דומה ונוהג באופן דומה. הוא עורך משפט ראוה למתנגדים, מעמיד אותם בניסיון בלתי אפשרי ומשמיד אותם.

 

בתחילת הפרשה, כאשר מתייצבים בפניו המתנגדים, משה נוהג כפי שנהג במקרים קודמים, כלומר, בענווה ובצניעות. החזרה האוטומטית על דפוס-התנהגות זה, מעלה על הדעת את האפשרות שמשה נוהג לפעמים כמו הצנוע הידוע. "וישמע משה ויפול על-פניו". (במדבר ט"ז 4), ואולי לא נפל על פניו ממש, אולי רק פניו נפלו, בכל אופן, הוא ככל הנראה מצטער מאד לשמוע שהם לא מרוצים. על סטאלין נאמר, שלאחר שהיה חותם על גזר-דין מוות חשאי, על אחד ממקורביו, היה מזמין אותו לארוחה דשנה, נוהג בו בחביבות, נפרד ממנו בלבביות, ובאותו הלילה, לאחר שהאיש חזר לביתו, היו נציגי המשטרה החשאית מתדפקים על דלתו של הנידון למוות ולוקחים אותו למקום שממנו לא שב עוד.

 

משה אומר למתנגדיו: "אתם רוצים להיות נביאים ומנהיגי עדה? בבקשה. לי אין התנגדות, להיפך, אני שמח שאתם מתנדבים לתפקיד הקשה הזה. אבל לפני שאתם נכנסים לעבודה, יש עניין פרוצדוראלי פשוט וידוע שצריך לבצע. לא משהו שתלוי בי או בכם: אלוהים צריך לאשר. תבואו מחר ותביאו את מחתות הנחושת שלכם לפולחן, תעלו בהן קטורת, אלוהים יאשר ושלום על ישראל. מי שאלוהים מאשר אותו, אני הראשון שאשתחווה לו אפיים". כך אומר להם משה בפניהם, ויש לשער שבינו לבין עצמו הוא מסנן: "מי שאלוהים לא מאשר, אללה ירחמו". דתן ואבירם לא מוכנים לבוא. הם אומרים למשה: "שמענו עליך! מי יודע איזה קטע אתה מבשל לנו שם. לא באים וזהו. אנחנו נבחר מתי ואיך לבוא". בינתיים משה מסדר לעצמו שיחה אישית עם אלוהים, ואחר כך הוא מזהיר את העם שלא יבואו במגע עם אלו שכבר מראש דינם נגזר. הוא מוודא שהפירוטכניקה פועלת, והדרמה מתקדמת בהילוך גבוה לקראת הקטסטרופה הידועה מראש. משה נושא את נאום הסיכום של הקטגור במשפט הראווה הזה, ואז "ויהי ככלותו לדבר את כל-הדברים האלה ותבקע האדמה אשר תחתיהם. ותפתח הארץ את-פיה, ותבלע אותם ואת-בתיהם, ואת כל-האדם אשר לקרח, ואת כל-הרכוש. וירדו הם וכל-אשר להם חיים שאולה ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל. וכל-ישראל אשר סביבותיהם נסו לקולם כי אמרו פן-תבלענו הארץ. ואש יצאה מאת יהוה ותאכל את החמישים ומאתים איש מקריבי הקטורת". (במדבר ט"ז 31-35)

 

ואחרי שמסתלק ענן האש והעשן, נותרים על האדמה החרוכה רק מחתות הנחושת המותכות המפויחות, שמהן עושה משה ריקועי נחושת לציפוי המזבח, "זכרון לבני ישראל למען אשר לא-יקרב איש זר, אשר לא מזרע אהרן הוא, להקטיר קטורת לפני יהוה, ולא-יהיה כקרח וכעדתו, כאשר דיבר יהוה ביד-משה לו". (במדבר י"ז 5).

 

נראה שלא נשאר לבית קורח שריד ופליט. כולם אבדו ברעידת האדמה הגדולה. אבל בפרשת פינחס נאמר: "ובני-קרח לא מתו". (במדבר כ"ו 11). שלושה בנים היו לו לקרח, שלא הצטרפו לאביהם: אסיר, אלקנה ואביאסף. הם נותרו בחיים וצאצאיהם היו משוררים בבית המקדש. הם נזכרים בתהילים, ומהם יצא גם שמואל הנביא (דברי הימים א', 18-23). כלומר, אם אבות אכלו בוסר, אין פירוש הדבר ששיני הבנים בהכרח תקהינה. יש תקווה לבניהם של מי שהממסד הגדיר אותם כרשעים.

לאיגרת השבועית של 2012 . 6 . 21