הצטרפו לאיגרת השבועית

החלום הוא שיר לירי שכתבה אותו הנפש. החלום שואף להשיב את האיזון הנפשי. בתיאטרון החדר אנו עובדים גם עם חלומות ככלי ליצירה.


(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

 

40. בלק: במדבר כ"ב 2 - כ"ה 9

"וירא בלק בן-ציפור את כל-אשר-עשה ישראל לאמורי" (במדבר כ"ב 2)

בלק בן-ציפור מלך-מואב, מקים קואליציה עם זקני מִדיָן, ומזמין את בלעם בן-בעור, הידוע בציבור כנביא, קוסם, מכשף וידעוני, מדיום לכל דבר, ובקיצור - איש קדוש, להתנבא על ישראל ולקלל אותו. כך מתחיל הסיפור על מי שנשלח לקלל ונמצא מברך. מעשיה לילדים המוגשת כסיפור אגדה, ויש בה שלוש עצירות בדרך, שלושה מחזורי קללה שהפכו לברכה ועוד ברכה בונוס ושלוש דמויות מרכזיות: בלק מלך מואב, בלעם בן בעור המכשף ואתונו של בלעם העושה את דבר השם.

 

שלוש פעמים נשלח בלעם לקלל. בכל פעם מקים מלך מואב לבלעם שבעה מזבחות לעיצוב פולחן הקללה, ובכל מזבח מקריבים פר ואיל. נא לשים לב למספר המזבחות, שהוא מספר יהודי מקודש. שלוש פעמים נדרש בלעם לקלל את שבטי העברים, ושלוש פעמים הוא מברך אותם, ועוד פעם אחת הוא מתנבא על עתידם המזהיר של העברים ועל מפלת אויביהם. לבסוף נואש בלק מלך-מואב מתכניתו המתועבת, ומשלח את בלעם לדרכו.

 

סיפור שאין בו מלחמות או מעשי רצח פוליטיים, הדם היחיד שנשפך הוא דם הקורבנות ובתחילתו כמעט אין בו מעשי אלימות, למעט המכות שמכה בלעם את אתונו. יש בו אירוע דתי דרמטי המתואר כמיצג בימתי לכל דבר. מילות הטקס הן בעיקר דבר האל לבלעם.

 

לטקס הזה מקדים סיפור מלאך אלוהים שמתגלה לאתונו של בלעם. שלוש פעמים עוצר המלאך את בלעם ואתונו בדרכם אל הפולחן. שלוש פעמים מכה בלעם את אתונו, בגלל קוצר השגתו, והאתון פותחת את פיה ומדברת אל אדוניה: "ויפתח יהוה את-פי האתון ותאמר לבלעם, מה-עשיתי לך כי הכיתני זה שלוש רגלים. ויאמר בלעם לאתון, כי התעללת בי, לו יש-חרב בידי כי עתה הרגתיך. ותאמר האתון אל-בלעם, הלוא אנכי אתונך אשר-רכבת עלי מעודך עד-היום הזה, ההסכן הסכנתי לעשות לך כה, ויאמר לא. ויגל יהוה את-עיני בלעם, וירא את-מלאך יהוה ניצב בדרך וחרבו שלופה בידו, ויקוד וישתחו לאפיו" (במדבר כ"ב 28-31). ולא באו הדברים ללמדנו רק צער בעלי-חיים מהו, אלא שבאו גם ללמד שאם אלוהים רוצה, גם אתון מדברת והיא יכולה לראות את מלאך אלוהים אף שאדוניה, הנביא המוסמך, טרם ראה אותו.

 

במרכז התמונה בלק בן-ציפור מלך מואב, הנושא מבט אל הנביא בלעם בן-בעור. בלעם עומד לפני המזבחות העשנים ומתנבא. שבעה ענני עשן נישאים מהמזבח אל הרקיע, ושם, על קו האופק, במקום שבו הארץ נושקת לשמים, נראה במרחק מקום חנייתם של שבטי ישראל. לשם מכוונים דברי בלעם. זו אחת הפעמים הבודדות שבו סיפורם של בני ישראל מוצג מנקודת מבט חיצונית.

 

כשבאים עבדי בלק אל בלעם לשדלו להתנבא רעות על ישראל, הוא אומר להם: "ויען בלעם ויאמר אל-עבדי בלק, אם-יתן-לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב, לא אוכל לעבור את-פי יהוה אלוהי לעשות קטנה או גדולה" (במדבר כ"ב 18). בלעם מדבר על האל העברי כאילו היה אלוהיו. האם פירוש הדבר שפולחן יהוה אינו מיוחד לבני ישראל בלבד, וגם אחרים סוגדים לו? או אולי בלעם הוא אדם לכל עת, כלומר, נביא רב-תחומי, המתמחה בנבואות בשמם של אלים שונים, על פי דרישת הלקוח? האם בלק בן-ציפור מלך מואב, פונה אל בלעם כאל רב-נבואות, או כאל נביא שמתמחה בקשרים בלתי-אמצעיים עם יהוה בלבד? נראה שהתשובה לכל השאלות הללו היא חיובית.

 

החומש מציג את בלעם כנביא תם וישר-דרך, אבל לחז"ל הייתה בעיה. מצד אחד, אלוהים אומר לבלעם שיילך להתנבא כמצוות בלק מלך מואב. מצד שני, למחרת הוא מעכב אותו בדרכו למילוי המשימה. האם התבלבל האל? חז"ל פתרו את הקושי בדרך פשוטה יחסית. הם הציגו את בלעם כחדל אישים ומנוול. אבל האם באמת ראוי היה לטרוח כל כך בקלקול המוניטין של בלעם? הרי אלוהים יכול לומר בערב דבר אחד ולמחרת דבר שונה, ואין בזה כדי לפגום בקדושתו. ממד הזמן הוא הקובע כאן. האל העברי מצוי מעבר לזמנים והוא יכול לנווט את אמירתו בהתאם לשינויי הזמן.

 

שאלה אחרת היא שאלת העילה: מה ראתה קואליציית בלק להטריח נביא ומכשף כדי שיקלל את ישראל? ממה נפשך: אם בני ישראל כה זכים וטהורים ובלתי מזיקים לסביבה מדוע לקלל אותם? אם הם אינם כה זכים וטהורים – מה הם? במדבר פרק אלף נאמר שמספר יוצאי צבא עבריים מבן עשרים שנה ומעלה היה 603,550, כלומר, עם גדול עצום ורב. עם כזה המסתובב במדבר ארבעים שנה צריך לאכול ולשתות ולהתרבות. כיצד ייעשה זאת? בדרך השלום והמסחר או בדרך המלחמה? קיצורו של דבר, העברים הם מעמסה כלכלית ואקולוגית וביטחונית לכול שכניהם, וכבר נודעו במסעי רצח העם שעשו בדרך והציווי האלוהי שיש עליהם להשמיד, למשל, את עמלק. כלומר הם סיכון בטחוני כל כך מובהק שנדרשים כאן אמצעים דרסטיים יותר מאשר מלחמה סתם. נדרשת הקללה.

 

מוסר-ההשכל הכולל: ישראל הוא העם הנבחר, והמתנבאים בשם האל העברי, עושים הטוב בעיני יהוה, לא יאונה להם כל רע וברכה תבוא עליהם. לכאורה, סיפור נחמד שאפשר לקרוא בו ללא חשש באוזני הילדים לפני שינה, ולהרדימם בנחת תוך שינון חוזר של עיקרי הדוקטרינה היהודית. אם נכנסים אל תוך הסיפור, ובעיקר אל נאומיו של בלעם, ניתן למצוא בכל אחד מהם, רעיונות שהפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות היהודית. רעיונות שעוררו ויכוח קוטבי על משמעותם.

הנאום הראשון של בלעם בן-בעור: "וישא משלו ויאמר מן-ארם ינחני בלק מלך-מואב, מהררי-קדם, לכה אָרָה-לי יעקב ולכה זֹעמה ישראל.  מה אֶקֹב לא קַבֹּה אל ומה אזעֹם לא זעם יהוה. כי-מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, הן-עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב. מי מנה עפר יעקב ומספר את-רֹבע ישראל, תמֹת נפשי מות ישרים, ותהי אחריתי כמוהו" (במדבר כ"ג 7-10).

 

הפסוק המעניין בנאום זה הוא כמובן "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". הוא בולט על רקע דברי ההלל שבקטע. יש בפסוק זה סכסוך פנימי. יש לשער שכוונתו המקורית היא שמירת טוהר הגזע היהודי והימנעות מהתבוללות בגויים. זה לעצמו מזכיר תרבויות אחרות בזמנים הגרועים שלהן. אולם רעיון זה עובר כחוט השני בעלילות המיתוס העברי, מימי אברהם ועד שיבת ציון בימי עזרא ונחמיה. אילו אכן היה רעיון זה מתגשם בשלמות, יש לשער שהעם היהודי היה נכחד מזמן. חברה סגורה הרמטית, שאינה נותנת לסביבה ואינה מקבלת ממנה, היא כמו מעגל סגור המאיין את עצמו. יהיו כאלה שיראו בזה מצב אידיאלי, אבל מזלם הטוב הוא בכך שזהו מצב בלתי אפשרי, וגם ביהדות לא היה קיים מעולם. התרבות היהודית היא סך כל הגירויים שנולדו בה מבפנים ונשלחו החוצה, וסך כל הגירויים שקלטה מן החוץ ונטמעו בה. מה שהמקרא מכנה בשם "זנות" (במדבר כ"ה 1), במשמעות הצרה של המונח, הכוונה היא לשמירת הטוהר המיני, ובמשמעות הרחבה הכוונה לחסימה של השפעה תרבותית. בסיפור המובא בסוף הפרשה, העם החל "לזנות" אל בנות מואב, כלומר, יצר מגע איתן ונחשף לתרבותן, אבל דווקא פתיחות זו והשפעות תרבויות הדדיות הן ערובה להתפתחותו של עם. המקרא מגנה תופעה זו ומעניש את ההולכים בדרכה. אלוהים שולח מגפות באלו היוצרים קשרים מחוץ למסגרת העדה. כבר נרמזנו על כך שמגפות אינן פורצות. הן נגרמות. ניתן לשער שמדובר במלחמות אחים, שבהן רוצחים אלו את אלו, ובכל פעם מספר הנרצחים הוא מייצג סימבולי. במקרה של בנות מואב, מספר המתים הוא עשרים וארבעה אלף, אלפיים על כל אחד משבטי ישראל. המקרא עשוי לתרץ את הקנאות הדתית בצרכי השעה. אבל זהו מנהגם של שליטים טוטליטריים בכל דור. הם יוצרים אוירה קבועה של הפחדת ההמונים, הקרויה אצלם "צרכי בטחון", כדי לשמר את שלטונם.

 

הדרך הפשוטה והבהירה ביותר ביחס לפסוק זה היא לראותו בהקשר הרחב של הנאום כולו. אומר אותם אדם שאינו מהישוב העברי. אם בדבריו של אדם מהישוב אנו בודקים בציציותיה של כל מילה, כך גם כשמדובר בנאום של מי שאינו מן הישוב. לא טוב להזדהות עם כל הקטע בגלל דברי ההלל שבו. בהחלט אפשר לבחון בנפרד ולבקר קטעים שבו. אם בדברי האל אנו הופכים ומבררים כל תג, קל וחומר בדברי אדם, אפילו הוא מדבר ברשות האל.

בנאום השני אומר, בין השאר, בלעם: "הן-עם כלביא יקום וכארי יתנשא, לא ישכב עד-יאכל טרף ודם-חללים ישתה" (במדבר כ"ג 24). תיאור עקוב מדם. אין המקרא מתכוון שהעברים אכן מוזגים לעצמם את דם החללים הגויים ושותים אותו לרוויה. אכילה על הדם אסורה ביהדות. זוהי התפרצות מליצית של מי שנסחף בדבריו להגיע אל שיאו של סיפור העצמה היהודית. הוא מניח ליצר לכוון את הטקסט, ומרמז על מנהגים קדומים של שתיית דם, בתרבויות שקדמו ליהדות. משפט כגון זה, הפך במרוצת הדורות לעילה לרדיפות יהודים על כי כביכול הם שותים את דמם של הגויים. כאן מוצגת דמותם של העברים באמצעות הדימוי של אריה מלך החיות. זהו עם לבדד ישכון, וגם העם הנבחר והמורם מכל העמים כאריה מלכותי.

גם בנאום השלישי של בלעם מופיע דימוי העם כאוכל גויים ומגרם עצמותיהם, וגם האריה מופיע. אולם הפסוק הזכור מנאום זה הוא: "מברכיך ברוך ואורריך ארור" במדבר כ"ד 9). עם לבדד ישכון, מורם מעל לכל העמים, שדורשי טובתו יזכו לתשלום נכבד, ודורשי רעתו יסבלו קשות.

הנאום הרביעי הוא נבואה מסכמת לסיום הסיפור, בסגנונה של ברכת יעקב בסיום ספר בראשית, או ברכת משה בסיום ספר דברים. אלא שכאן תוכן הנבואה הוא קללת אויבי ישראל, פועל יוצא מ"מברכיך ברוך ואורריך ארור" שבנאום השלישי.

מאוחר יותר, מתנקם העם הנבחר וחמשת מלכי מדיין משלמים מחיר יקר על הניסיון לקלל אותו ושבטי העברים מבצעים שוב רצח-עם: "וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב" (במדבר לא 8) אחר כך מתנהלת חגיגת ביזה עליה קוצף משה וגם מבהיר מה השלל הרצוי ומה לא רצוי מי לחיים ומי למוות: "וְעַתָּה הִרְגוּ כָל זָכָר בַּטָּף וְכָל אִשָּׁה יודַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ. וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר הַחֲיוּ לָכֶם (במדבר לא 17-18).

ילד המקשיב לסיפור ערש זה לפני השינה, מה הוא לוקח ממנו אל תוך חלומותיו באותו הלילה? מה הוא לוקח ממנו אל חייו בהתבגרו? אם אין ברצונו להטיל ספק בתוקפם של רעיונות טוהר הגזע, ההתבדלות וההסתגרות השבטית, התוקפנות הגלויה שבדברים, ושנאת האחר, הוא עלול להפוך לגרוע שבאויבי עצמו.

בשבת קוראים בהפטרה בספר מיכה ה' 6 - ו' 8. בפסוק האחרון בהפטרה נאמר: "הגיד לך אדם מה-טוב ומה-יהוה דורש ממך, כי אם-עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוהיך". במילותיו של האדם-היוצר נאמר: הקשב לאנושיות המוסרית שבך, והיא תאמר לך מהו טוב, ומה היצירה דורשת ממך: עשה לך חוק והגדרה ליצירה, תן ביטוי לחסד ולאהבה שבך, והיה צנוע ביחס לעצמך, ליצירה ולעולם.

לאיגרת השבועית של 2012 . 7 . 5