נמסר לנו ממקור מהימן שבמקום כלשהו בתקשורת נאמר שההצגה "היטלר"

מעוררת גלים גבוהים בקהל. אנשים צועקים ומתווכחים עליה ויש הדורשים להורידה מהבמה.

הללויה! לו כך יהי!

לצערנו עלינו להודיע שההודעות הללו היו מוקדמות מדי.
לא היו דברים מעולם, כלומר: להד"ם.

אילו היו דברים אלו מתרחשים באמת, היינו שמחים להודיע על כך בקול תרועה.
להפתעתנו ולשמחתנו, ההצגה "היטלר" דווקא מעוררת גלים של עניין, אהדה ושבחים, לא רק בישראל אלא גם בחו"ל. ערוץ 3 ברדיו הגרמני והעיתון "די וולט", סקרו אותה בהרחבה. ערוץ הטלוויזיה הצרפתי-גרמני "ארטה", הנחשב לערוץ מעולה בענייני תרבות, מתכוון לעשות כתבה על ההצגה. יש עניין גובר והולך בהצגה.

על כל אלו: תודה

והללויה.

אנו מביאים כאן בקטעים את המאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס. 1

הספק והאמון (1)

פתח דבר:

היוצר וכהן הדת - כל אחד מהם מייצג תחום מרכזי במורשת התרבות האנושית: פולחן היצירה ופולחן האמונה. זה כרוך בזה, ואין כאן כוונה למעט בערך אף אחד מהם. כל אדם יוצר. תכלית האדם היא יצירה. חווית הסיפוק היא חוויה קדומה. היא יוצרת את חווית האמון הראשונה והיא מקור האמונה. ברגע שבו מסתיים הסיפוק, נפסק האמון ונוצר החסר. חסר מעורר ספק. ספק מעורר את הצורך במילוי החסר. הספק הוא התנאי ההכרחי ליצירה האישית והחברתית של האדם. עקרון היצירה הוא מעל לאמונה, אך לא מעל לספק. אילו היה עקרון היצירה מעל לכל ספק, כי אז היה הופך לאמונה מושלמת השואפת לסיפוק מושלם שאין בו תנועה ועל כן אין בו חיים, ואין היצירה יכולה להתקיים בו, וזהו מצב סותר יצירה. הפולחן, שהוא טקס או אירוע המיוחדים למקום ולזמן מסוימים, הוא התפתחות מאוחרת יותר בתרבות האדם. פולחן היצירה, האישית והחברתית, קודם לפולחן האמונה. האדם הקדמון, שניזון על שורשי צמחים ובשר נא, שעדיין לא למד לרשום את ההיסטוריה שלו, מלבד זה שהיה משנן אותה בתנועה ובצליל, שהרים מן האדמה מקל פשוט, ולראשונה השתמש בו כבכלי שהוא המשכה של היד האנושית, שרוחו המריצה אותו לרקוד לראשונה את ריקוד הצייד בפני בני שבטו המתפעלים - הוא האדם היוצר שקדם לאדם הדתי. רק לאחר שיצירתו זו - השימוש במקל ככלי עבודה, או השימוש בריקוד כביטוי ליצירתיות הטמונה באדם - התקבלה בציבור, היא הפכה לחלק מאורח החיים השגרתי, ליצירה אמנותית קלאסית משוחזרת או לפולחן דתי משוחזר. ייעודו המרכזי של האדם ותכלית קיומו הם יצירה. היצירה נובעת מתוך החוויה האישית הכוללת של האדם. היצירה היא מכלול מורכב שנוצר בהווה נמשך, הכולל גם עבר ועתיד, ומתוך תכנים המוגדרים כאמונות ודעות, מדע ודת, מוסר וחטא, אדם ואל, זכר ונקבה, אבות ובנים, פרט וחברה, תפיסה קונפורמית ואלטרנטיבית, חומר ורוח, סדר ואי-סדר, אחדות ופירוד, ספק ואמון. היצירה מגלמת בתוכה את המשאלה להרמוניה אוניברסאלית ואת השאיפה לאושר. מטרת המאמר הזה היא להגדיר את הדרך לשילוב התופעות הידועות ליוצר במסגרת יצירתו הנמשכת בזמן.

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

40. בלק: במדבר כ"ב 2 - כ"ה 9

"וירא בלק בן-ציפור את כל-אשר-עשה ישראל לאמורי" (במדבר כ"ב 2)

בלק בן-ציפור מלך-מואב, מקים קואליציה עם זקני מִדיָן, ומזמין את בלעם בן-בעור, הידוע בציבור כנביא, קוסם, מכשף וידעוני, מדיום לכל דבר, ובקיצור - איש קדוש, להתנבא על ישראל ולקלל אותו. כך מתחיל הסיפור על מי שנשלח לקלל ונמצא מברך. מעשיה לילדים המוגשת כסיפור אגדה, ויש בה שלוש עצירות בדרך, שלושה מחזורי קללה שהפכו לברכה ועוד ברכה בונוס ושלוש דמויות מרכזיות: בלק מלך מואב, בלעם בן בעור המכשף ואתונו של בלעם העושה את דבר השם.

שלוש פעמים נשלח בלעם לקלל. בכל פעם מקים מלך מואב לבלעם שבעה מזבחות לעיצוב פולחן הקללה, ובכל מזבח מקריבים פר ואיל. נא לשים לב למספר המזבחות, שהוא מספר יהודי מקודש. שלוש פעמים נדרש בלעם לקלל את שבטי העברים, ושלוש פעמים הוא מברך אותם, ועוד פעם אחת הוא מתנבא על עתידם המזהיר של העברים ועל מפלת אויביהם. לבסוף נואש בלק מלך-מואב מתכניתו המתועבת, ומשלח את בלעם לדרכו.

סיפור שאין בו מלחמות או מעשי רצח פוליטיים, הדם היחיד שנשפך הוא דם הקורבנות ובתחילתו כמעט אין בו מעשי אלימות, למעט המכות שמכה בלעם את אתונו. יש בו אירוע דתי דרמטי המתואר כמיצג בימתי לכל דבר. מילות הטקס הן בעיקר דבר האל לבלעם.

לטקס הזה מקדים סיפור מלאך אלוהים שמתגלה לאתונו של בלעם. שלוש פעמים עוצר המלאך את בלעם ואתונו בדרכם אל הפולחן. שלוש פעמים מכה בלעם את אתונו, בגלל קוצר השגתו, והאתון פותחת את פיה ומדברת אל אדוניה: "ויפתח יהוה את-פי האתון ותאמר לבלעם, מה-עשיתי לך כי הכיתני זה שלוש רגלים. ויאמר בלעם לאתון, כי התעללת בי, לו יש-חרב בידי כי עתה הרגתיך. ותאמר האתון אל-בלעם, הלוא אנכי אתונך אשר-רכבת עלי מעודך עד-היום הזה, ההסכן הסכנתי לעשות לך כה, ויאמר לא. ויגל יהוה את-עיני בלעם, וירא את-מלאך יהוה ניצב בדרך וחרבו שלופה בידו, ויקוד וישתחו לאפיו" (במדבר כ"ב 28-31). ולא באו הדברים ללמדנו רק צער בעלי-חיים מהו, אלא שבאו גם ללמד שאם אלוהים רוצה, גם אתון מדברת והיא יכולה לראות את מלאך אלוהים אף שאדוניה, הנביא המוסמך, טרם ראה אותו.

במרכז התמונה בלק בן-ציפור מלך מואב, הנושא מבט אל הנביא בלעם בן-בעור. בלעם עומד לפני המזבחות העשנים ומתנבא. שבעה ענני עשן נישאים מהמזבח אל הרקיע, ושם, על קו האופק, במקום שבו הארץ נושקת לשמים, נראה במרחק מקום חנייתם של שבטי ישראל. לשם מכוונים דברי בלעם. זו אחת הפעמים הבודדות שבו סיפורם של בני ישראל מוצג מנקודת מבט חיצונית.

כשבאים עבדי בלק אל בלעם לשדלו להתנבא רעות על ישראל, הוא אומר להם: "ויען בלעם ויאמר אל-עבדי בלק, אם-יתן-לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב, לא אוכל לעבור את-פי יהוה אלוהי לעשות קטנה או גדולה" (במדבר כ"ב 18). בלעם מדבר על האל העברי כאילו היה אלוהיו. האם פירוש הדבר שפולחן יהוה אינו מיוחד לבני ישראל בלבד, וגם אחרים סוגדים לו? או אולי בלעם הוא אדם לכל עת, כלומר, נביא רב-תחומי, המתמחה בנבואות בשמם של אלים שונים, על פי דרישת הלקוח? האם בלק בן-ציפור מלך מואב, פונה אל בלעם כאל רב-נבואות, או כאל נביא שמתמחה בקשרים בלתי-אמצעיים עם יהוה בלבד? נראה שהתשובה לכל השאלות הללו היא חיובית.

החומש מציג את בלעם כנביא תם וישר-דרך, אבל לחז"ל הייתה בעיה. מצד אחד, אלוהים אומר לבלעם שיילך להתנבא כמצוות בלק מלך מואב. מצד שני, למחרת הוא מעכב אותו בדרכו למילוי המשימה. האם התבלבל האל? חז"ל פתרו את הקושי בדרך פשוטה יחסית. הם הציגו את בלעם כחדל אישים ומנוול. אבל האם באמת ראוי היה לטרוח כל כך בקלקול המוניטין של בלעם? הרי אלוהים יכול לומר בערב דבר אחד ולמחרת דבר שונה, ואין בזה כדי לפגום בקדושתו. ממד הזמן הוא הקובע כאן. האל העברי מצוי מעבר לזמנים והוא יכול לנווט את אמירתו בהתאם לשינויי הזמן.

שאלה אחרת היא שאלת העילה: מה ראתה קואליציית בלק להטריח נביא ומכשף כדי שיקלל את ישראל? ממה נפשך: אם בני ישראל כה זכים וטהורים ובלתי מזיקים לסביבה מדוע לקלל אותם? אם הם אינם כה זכים וטהורים – מה הם? במדבר פרק אלף נאמר שמספר יוצאי צבא עבריים מבן עשרים שנה ומעלה היה 603,550, כלומר, עם גדול עצום ורב. עם כזה המסתובב במדבר ארבעים שנה צריך לאכול ולשתות ולהתרבות. כיצד ייעשה זאת? בדרך השלום והמסחר או בדרך המלחמה? קיצורו של דבר, העברים הם מעמסה כלכלית ואקולוגית וביטחונית לכול שכניהם, וכבר נודעו במסעי רצח העם שעשו בדרך והציווי האלוהי שיש עליהם להשמיד, למשל, את עמלק. כלומר הם סיכון בטחוני כל כך מובהק שנדרשים כאן אמצעים דרסטיים יותר מאשר מלחמה סתם. נדרשת הקללה.

מוסר-ההשכל הכולל: ישראל הוא העם הנבחר, והמתנבאים בשם האל העברי, עושים הטוב בעיני יהוה, לא יאונה להם כל רע וברכה תבוא עליהם. לכאורה, סיפור נחמד שאפשר לקרוא בו ללא חשש באוזני הילדים לפני שינה, ולהרדימם בנחת תוך שינון חוזר של עיקרי הדוקטרינה היהודית. אם נכנסים אל תוך הסיפור, ובעיקר אל נאומיו של בלעם, ניתן למצוא בכל אחד מהם, רעיונות שהפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות היהודית. רעיונות שעוררו ויכוח קוטבי על משמעותם.

הנאום הראשון של בלעם בן-בעור: "וישא משלו ויאמר מן-ארם ינחני בלק מלך-מואב, מהררי-קדם, לכה אָרָה-לי יעקב ולכה זֹעמה ישראל.  מה אֶקֹב לא קַבֹּה אל ומה אזעֹם לא זעם יהוה. כי-מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, הן-עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב. מי מנה עפר יעקב ומספר את-רֹבע ישראל, תמֹת נפשי מות ישרים, ותהי אחריתי כמוהו" (במדבר כ"ג 7-10).

הפסוק המעניין בנאום זה הוא כמובן "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". הוא בולט על רקע דברי ההלל שבקטע. יש בפסוק זה סכסוך פנימי. יש לשער שכוונתו המקורית היא שמירת טוהר הגזע היהודי והימנעות מהתבוללות בגויים. זה לעצמו מזכיר תרבויות אחרות בזמנים הגרועים שלהן. אולם רעיון זה עובר כחוט השני בעלילות המיתוס העברי, מימי אברהם ועד שיבת ציון בימי עזרא ונחמיה. אילו אכן היה רעיון זה מתגשם בשלמות, יש לשער שהעם היהודי היה נכחד מזמן. חברה סגורה הרמטית, שאינה נותנת לסביבה ואינה מקבלת ממנה, היא כמו מעגל סגור המאיין את עצמו. יהיו כאלה שיראו בזה מצב אידיאלי, אבל מזלם הטוב הוא בכך שזהו מצב בלתי אפשרי, וגם ביהדות לא היה קיים מעולם. התרבות היהודית היא סך כל הגירויים שנולדו בה מבפנים ונשלחו החוצה, וסך כל הגירויים שקלטה מן החוץ ונטמעו בה. מה שהמקרא מכנה בשם "זנות" (במדבר כ"ה 1), במשמעות הצרה של המונח, הכוונה היא לשמירת הטוהר המיני, ובמשמעות הרחבה הכוונה לחסימה של השפעה תרבותית. בסיפור המובא בסוף הפרשה, העם החל "לזנות" אל בנות מואב, כלומר, יצר מגע איתן ונחשף לתרבותן, אבל דווקא פתיחות זו והשפעות תרבויות הדדיות הן ערובה להתפתחותו של עם. המקרא מגנה תופעה זו ומעניש את ההולכים בדרכה. אלוהים שולח מגפות באלו היוצרים קשרים מחוץ למסגרת העדה. כבר נרמזנו על כך שמגפות אינן פורצות. הן נגרמות. ניתן לשער שמדובר במלחמות אחים, שבהן רוצחים אלו את אלו, ובכל פעם מספר הנרצחים הוא מייצג סימבולי. במקרה של בנות מואב, מספר המתים הוא עשרים וארבעה אלף, אלפיים על כל אחד משבטי ישראל. המקרא עשוי לתרץ את הקנאות הדתית בצרכי השעה. אבל זהו מנהגם של שליטים טוטליטריים בכל דור. הם יוצרים אוירה קבועה של הפחדת ההמונים, הקרויה אצלם "צרכי בטחון", כדי לשמר את שלטונם.

הדרך הפשוטה והבהירה ביותר ביחס לפסוק זה היא לראותו בהקשר הרחב של הנאום כולו. אומר אותם אדם שאינו מהישוב העברי. אם בדבריו של אדם מהישוב אנו בודקים בציציותיה של כל מילה, כך גם כשמדובר בנאום של מי שאינו מן הישוב. לא טוב להזדהות עם כל הקטע בגלל דברי ההלל שבו. בהחלט אפשר לבחון בנפרד ולבקר קטעים שבו. אם בדברי האל אנו הופכים ומבררים כל תג, קל וחומר בדברי אדם, אפילו הוא מדבר ברשות האל.

בנאום השני אומר, בין השאר, בלעם: "הן-עם כלביא יקום וכארי יתנשא, לא ישכב עד-יאכל טרף ודם-חללים ישתה" (במדבר כ"ג 24). תיאור עקוב מדם. אין המקרא מתכוון שהעברים אכן מוזגים לעצמם את דם החללים הגויים ושותים אותו לרוויה. אכילה על הדם אסורה ביהדות. זוהי התפרצות מליצית של מי שנסחף בדבריו להגיע אל שיאו של סיפור העצמה היהודית. הוא מניח ליצר לכוון את הטקסט, ומרמז על מנהגים קדומים של שתיית דם, בתרבויות שקדמו ליהדות. משפט כגון זה, הפך במרוצת הדורות לעילה לרדיפות יהודים על כי כביכול הם שותים את דמם של הגויים. כאן מוצגת דמותם של העברים באמצעות הדימוי של אריה מלך החיות. זהו עם לבדד ישכון, וגם העם הנבחר והמורם מכל העמים כאריה מלכותי.

גם בנאום השלישי של בלעם מופיע דימוי העם כאוכל גויים ומגרם עצמותיהם, וגם האריה מופיע. אולם הפסוק הזכור מנאום זה הוא: "מברכיך ברוך ואורריך ארור" במדבר כ"ד 9). עם לבדד ישכון, מורם מעל לכל העמים, שדורשי טובתו יזכו לתשלום נכבד, ודורשי רעתו יסבלו קשות.

הנאום הרביעי הוא נבואה מסכמת לסיום הסיפור, בסגנונה של ברכת יעקב בסיום ספר בראשית, או ברכת משה בסיום ספר דברים. אלא שכאן תוכן הנבואה הוא קללת אויבי ישראל, פועל יוצא מ"מברכיך ברוך ואורריך ארור" שבנאום השלישי.

מאוחר יותר, מתנקם העם הנבחר וחמשת מלכי מדיין משלמים מחיר יקר על הניסיון לקלל אותו ושבטי העברים מבצעים שוב רצח-עם: "וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב" (במדבר לא 8) אחר כך מתנהלת חגיגת ביזה עליה קוצף משה וגם מבהיר מה השלל הרצוי ומה לא רצוי מי לחיים ומי למוות: "וְעַתָּה הִרְגוּ כָל זָכָר בַּטָּף וְכָל אִשָּׁה יודַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ. וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר הַחֲיוּ לָכֶם (במדבר לא 17-18).

ילד המקשיב לסיפור ערש זה לפני השינה, מה הוא לוקח ממנו אל תוך חלומותיו באותו הלילה? מה הוא לוקח ממנו אל חייו בהתבגרו? אם אין ברצונו להטיל ספק בתוקפם של רעיונות טוהר הגזע, ההתבדלות וההסתגרות השבטית, התוקפנות הגלויה שבדברים, ושנאת האחר, הוא עלול להפוך לגרוע שבאויבי עצמו.

בשבת קוראים בהפטרה בספר מיכה ה' 6 - ו' 8. בפסוק האחרון בהפטרה נאמר: "הגיד לך אדם מה-טוב ומה-יהוה דורש ממך, כי אם-עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוהיך". במילותיו של האדם-היוצר נאמר: הקשב לאנושיות המוסרית שבך, והיא תאמר לך מהו טוב, ומה היצירה דורשת ממך: עשה לך חוק והגדרה ליצירה, תן ביטוי לחסד ולאהבה שבך, והיה צנוע ביחס לעצמך, ליצירה ולעולם.

אֱלהִים יוֹשֵׁב וּמְשַׂחֵק עִם הַלִּוְיָתָן.

הוּא אוֹכֵל לְבַד אֶת אֲרוּחַת הָעֶרֶב, שׁוֹר הַבָּר, וּמִתְבּוֹנֵן בּוֹ.

"מִי שֶׁאוכֶל עִם צַדִּיקִים שֶׁל הַיּוֹם, יָמוּת בִּרְעַב", הוּא מְהַרְהֵר לוֹ.

אֱלהִים יוֹשֵׁב וּמְשַׂחֵק עִם הַלִּוְיָתָן.

אִשְׁתּוֹ עָזְבָה אוֹתוֹ, הַבֵּן מֵת מִזְּמַן, וְאֵין לוֹ עִם מִי לְשַׂחֵק קְלָפִים

אָז הוּא נִשְׁכַּב עַל הַסַּפָּה וְלא קָם.

אֱלהִים יוֹשֵׁב וּמְשַׂחֵק עִם הַלִּוְיָתָן.

מְשַׁסֶּה בּוֹ אֶת תַּנִּין הַפְּלַסְטִיק. הִלְוֵיתֶן אֵינוֹ עוֹלָה לִנְשׁום, שׁוֹכֵב עַל גַּב.

עוֹד מְעַט גַּם אֱלהִים יָנוּם, יִשְׁכַּב עִם אֲבוֹתָיו.

סנגוריה: כבודו, הלקוח שלי מבין היטב את האישום. אך האם היה עליו לסרב פקודה? החייל הזה! נשלח אל החזית בכפיה. הנשק, אם כן או לא, הודבק לידיו.

קטגוריה: כבודו, זו טענה מגוחכת. הנשק הודבק לידיו?

סנגור: האצבע! אמנם הייתה שייכת למרשי אך ההחלטה לסחוט את ההדק שייכת לפקודות. ואלו מגיעות  מהמפקדים. ומהמפקדים של המפקדים.

קטגוריה: כבודו, זו בריחה מאחריות אישית. הסנגוריה מתעלמת לגמרי מהאפשרות שלכל אדם בחירה חופשית

סנגוריה: כבודו, על הנאשם הוטלה חובת שירות

קטגוריה: האם הוטלה עליו חובת הירי? חובה בפני מי כבודו?

כבודו: חובה בפני מי?

סנגוריה: כבודו, לו היה מרשי מסרב לשרת או מסרב ללחוץ על ההדק, היה עלול להישלח לכלא, היה מוצא עצמו מנודה מהחברה, מתקשה במציאת מקום עבודה.

קטגוריה: כבודו, אני רוצה להציג את ראיה שלוש א'. תצלום בו נראה הנאשם לבוש במדים עם שאר חבריו לנשק בסיום הקרב. על אף "חובת השירות" כפי שהגדירה זאת הסנגוריה, ניתן לראות על פניו שמחה וגאווה.

סנגוריה: כבודו, המערכת הצבאית היא תובענית לנפש האדם ולעיתים הדרך להתמודד איתה היא דרך קשרים אנושיים. טבעי שאדם ירגיש שמחה וסיפוק ברגעים של אחווה. 

קטגוריה: כבודו, הסנגוריה מעוותת את כל סולם הערכים וממסכת את היעדר המודעות של הנאשם. כל תחושות העוצמה והגאווה הן בחירה אישית של הנאשם המסרב להכיר בנטל המלחמה.

כבודו: אני מנהל את הדיונים האלו מהיום בו בראתי את האדם. עוד לפני שהיו מילים. האם אתה טוען שהמילה חובה,  שרק מילה אנושית היא, היא המקנה לאדם זכות ליטול חיים?

סנגוריה: חס וחלילה כבודו.

קטגוריה: חיים של ילד! כבודו.

סנגוריה: כבודו, מרשי נשלח אל שדה הקרב בפקודה. קרב מוצדק. לא ניתן לומר בצורה חד משמעית שלא היה בקרב זה הסיכוי להכריע את המלחמה כולה.

קטגוריה: כבודו, זו דמגוגיה לא ראויה לטעון שנטילת חיים של ילד אחד, בזירת קרב שרירותית, יש בה להכריע מלחמה.

סנגוריה: כבודו, דמגוגיה זה להמשיך להדגיש את המילה ילד. הרי גם כבודו יודע שאין הבדל בין אם אדם יורה בקשיש בנשימתו האחרונה או בתינוק בנשימתו הראשונה. השימוש במילה ילד היא ירידה לארכיטיפים אנושיים וביזיון של הדיון הזה. הילד התמים וחף מכל החטאים המוכרים של עולם המבוגרים. הילד, חסר הדיעה, חסר ההחלטה. אוי זעקות האמהות המאבדות את ילדיהן. האשליה. הרי ידוע לכל שהאדם נכנע לקרב את ילדיו אל תוך מעגל הדמים?

(שתיקה)

קטגוריה: (לאט) כבודו אני כמובן חוזר בי מהשימוש במילה ילד ומקבל את דבריו של עמיתי. אם זאת ראוי לציין שעמיתי טען ש"האדם נכנע לקרב את ילדיו את תוך מעגל הדמים" ובכך למעשה הודה באשמה.

סנגוריה: (מתוסכל) כבודו, הנאשם ביקש ממני למסור שהוא מוסר את תנחומיו למשפחה ומבקש רחמים מבית הדין.

כבודו: ובכן, הגיע הזמן לסיים, מה דורשת הקטגוריה?

קטגוריה: אני רוצה להקריא מהדיבר השביעי שבספר החוקים הנצחיים "כשתסלח לעצמך – תדע שאלוהים גם הוא סלח". לכן אנו דורשים להחמיר ככל הניתן עם הנאשם. אנו דורשים שהנאשם יסלח לעצמו.

סנגוריה: כבודו, זה חסר תקדים! אני מתנגד בכל תוקף, הסנגוריה דורשת להסתפק בכך שהנאשם רק יכיר בטעותו

כבודו: שמעתי את שניכם, כל הדיונים האינסופיים שלנו מתכנסים אל אותה הנקודה, שוב הבחירה האישית שהיא ההתחלה, האמצע והסוף של כל הדברים. היא בחירה גם כשאינה מודעת לעצמה. היא חיונית לאדם המחפש אחר האמת אך מוכן לטעות. לא אוכל להכריע  בתיק זה. לכן אנחנו נמתין להחלטה של חבר המושבעים (פורש ידיו אל הקהל).

(אריק אלון, חבר בקבוצת המנחים בתיאטרון החדר)

זה אומר: 'כולה שלי'

וזה אומר 'שלי'

ואני אומר שהיא דמה

כשניצנים היססו להיפתח

באפרי שחר

שקם ועלה מכמוסת שרעפיו.

האלים עוד לא נבראו,

דגים עוד לא הוקעו על פניה

כשעל פניהם נסוכה תמיהה גדולה,

ובצנעת גומה

שבקרב קני-סוף,

ביציהם של קמצא ובר-קמצא

טרם הוטלו.

(מיכאל פבזנר, אדריכל, חבר "המליאה" בתיאטרון החדר)

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

היטלר

(צילום: מיכל ברץ קורן. איפור: יסמין מגן)

וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

- הוידוי האחרון

"זהו מבצע של משחק נדיר, אך בלי ספק יותר מהטכניקה והאמנות, זאת מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה".  (צבי גורן, אתר הבמה)
"ביצוע וירטואוזי!"  (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")

"חוויה נהדרת!  אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".  (יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")

"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".  (אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום")

"תצוגת משחק מדהימה. אירוע שהוא בדיוק ברוח הזמן!"  (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר תיאטרון)

היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-30 באפריל 1945. הוא נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא חולם להגיע למדינת ישראל כדי שהיהודים יהרגו אותו, ואז הוא מאמין, יתעוררו כל הנאצים בעולם ויפתחו במלחמת עולם סופית והמוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.

הומור שחור, מצמרר

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח
מוצ"ש, 14.7.2012, בשעה 20:30

יום שישי, 27.7.2012, בשעה 14:00

 (לקבלת התוכנייה)

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 13.7.2012, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. 

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי.
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות בלבד. "המליאה" פתוחה לכל.

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.

נפתחת קבוצת תיאטרון למבוגרים
בהנחייתם של אבי גיבסון בר-אל (במאי, שחקן ומנהל אמנותי)
ורינת מוסקונה (יוצרת ומנחת קבוצות תיאטרון)
הקבוצה תיפתח ביולי 2012 עד אוקטובר 2012
ותתקיים במרכז תל אביב במסגרת של מפגש שבועי קבוצתי בן שלוש שעות. בכל מפגש יושם דגש רב על פיתוח היצירתיות האישית של כל משתתף והקניית הכלים של עבודת השחקן. יחד ניגע בעולם החוויה הרגשי והחושי המצוי בתוכנו באמצעות ההיכרות עם השחקן שבנו. בין הנושאים שיועברו:
עבודה על הגשת טקסט, מונולוגים/דיאלוגים, עבודה פיזית/תיאטרון בתנועה, עבודה מתוך חומרים אישיים, שיטת אוריין-המעגל הפתוח,

עבודה על פרויקט אמנותי משותף שמיועד להיות מוצג מול קהל
- מספר המקומות מוגבל - לפרטים נוספים – 050-795-4582

אורתו-דה: אבנים, ויה דולורוזה ואורתו-דה נייט

- מבית היוצר של תיאטרון אורתו-דה

"אבנים" - מופע ויזואלי בהשראת פסל "מורדי הגטאות" של נתן רפפורט (1911-1987). המופע זכה עד כה בשישה פרסים בינלאומיים ומייצג את ישראל בכל העולם.

יוצר ובמאי: ינון צפריר. במאי שותף: דניאל זעפרני. ייעוץ וליווי אמנותי: אבי גיבסון בר-אל.

שחקנים: ינון צפריר, אבי גיבסון בראל, מוטי סבג, חזי כוהן / עמית ברעם, נוגה דאנגלי / הילה ספקטור, מייקל מרקס / יניב מויאל.

"אורתו-דה נייט" – ערב חד פעמי חוזר, שבו מוצגת היצירה החדשה של אורתו-דה: "ויה דולורוזה", ועוד הצגה אורחת ממבחר היצירה הישראלית.

יום ב', 30.7.2012‏, בשעה 20:30‏‏,  יום ה', 30.8.2012, בשעה 20:30

ההצגות מתקיימות אחת לחודש באולם צוותא 3, תל-אביב, בשעה 20.30. 

תודה לתיאטרון החדר!

להזמנת כרטיסים: 03-6950156/7, או ישירות באתר צוותא.

מחיר כרטיס: 60 ₪. למנויי האיגרת השבועית: 40 ₪. קוד בקופה: "כרטיס ידיד". 
 

אורטל חייבת למות

מותחן פסיכולוגי.

אחד מסופרי המתח המצליחים בארץ פותח את הפה בערב פרובוקטיבי. הוא חושף בסערה את הסודות שמאחורי כתיבת ספרי "אורטל" ומגלה פרטים מספרו החדש. אורטל - דוגמנית, בלשית, מרגלת ומומחית לאומנויות לחימה. בכל ספר היא מצליחה להציל את העולם מחדש, לתמרן אנשים רמי מעלה ולהגיע בזמן לתצוגת האופנה, מבלי לאבד שערה  מתלתליה.

עכשיו היא חייבת למות.

בהשראת "על אמת" מאת רוני גלבפיש. מחזה: איתמר נצר, שרון שלומי, רונן קובלסקי.

בימוי: יניב מויאל. עוזר במאי: רן בן עזרא. משחק: שרון שלומי, איתמר נצר, רן בן עזרא.

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין.

מוצ"ש, 28.7.2012‏, בשעה 21:00, בתיאטרון קרוסל, דיזנגוף 75 תל-אביב,

057-7827000. 052-528-4234 / 054-533-5135 

יומן היריון

הילה גלסר - שחקנית יוצרת. רינה לביא - מעבדת למחזה ובמאית

ואמיר אוריין המורה והיועץ האומנותי

"כמו שלא ראיתי הרבה אבות ברחובות ככה לא פגשתי הרבה גניקולוגיות במרפאות.

מה זה אומר עלינו? שגברים מתעניינים בכוס שלנו יותר מאיתנו?"

יומן היריון - סטנד אפ נוּגֶה. בשפה קולחת, משעשעת ומרגשת, היא חושפת בפני הצופים את תהליך ההיריון שלה, מרגע ההתעברות ועד לידת בתה עדן. בין צחוק לבכי, לונה פארק של רגשות, כמו שרק אישה בהריון חווה מרגע יצירת חיים חדשים ועד לרגעי השיא של הלידה.

7.7.12, במוצ"ש בשעה 21:00.  12.7.12, חמישי בשעה 21:00.  8.8.12, בשעה 20:30.

תיאטרון הסמטה ביפו העתיקה.

וכמובן הנחה לכל חברי החדר, הילה גלסר: 054-570-0704

קבוצת מחול MEMA / אליס דור-כהן מציגה: קווין - אני לא

משתתפים: אליס דור-כהן, גוצ'י לאוי קוהן.

עיצוב במה ותלבושות: מיטל נימני. טקסט: אליס דור-כהן. עריכה מוסיקלית: איתי בכרך.

מוסיקה:Charles Aznavour, Eleni karaindrou, Nina Simon   

תודות: לאמיר אוריין על ההשראה וההכוונה!
פסטיבל אינטימאדנס בתיאטרון תמונע

ביום חמישי, 5.7 בשעה 20:00. ביום שישי, 6.7 בשעה 14:00.

ביום ראשון, 8.7 בשעה 20:00

מחיר כרטיס 65 שח. 03-5611211.

''תרשה לי לחשוף את היפה שבי'': אני משתוקקת לרגש את הקהל, רוצה שיכיר אותי, שיתיר אותי, שייגע בי ואני בו, רוצה שיאהב אותי ואני אותו - מבקשת לחשוף בפניו את הפגיעות שבי, בדומה לתשוקה שלי לאינטימיות עם גבר.

לץ-פליי

קברט סאטירי מטורף בשיתוף הקהל. קבוצת שחקנים ולץ כל יכול, משחקים בחוקים והצעות חוק בהשראת בית המחוקקים הישראלי ואישה אחת המנסה לבנות חיים. יצירתן של עינת גולדסובל מור ואדוה לוי גושן.

שחקנים יוצרים: אנאל בלומנטל, אדוה לוי-גושן, ירון סנצ'ו גושן, דניאל בוצר, צבי טטרקובסקי.

דרמטורגיה: קרן קוך. עיצוב חלל: יערה צדוק ושוצי. תאורה: יוסי יודפת. הפקה וגרפיקה: גלית גרדינר. ההפקה הועלתה לראשונה בפסטיבל עכו 2011

10 ביולי בשעה 21.00, צוותא תל אביב. 03-6950156/7.

פורנו

- בכורה ישראלית. מפגש בין גבר לאישה, מוכר ולקוחה בחנות לאביזרי מין, מקום יצרי וחייתי, החושף עולם קר המשקף את הבדידות בחיינו.

מאת פטר טוריני. תרגום שמעון לוי. בימוי אור נדב. ייעוץ תיאטרוני רוני פיסקר. ייעוץ אומנותי ועיצוב תאורה עופר לכיש. עיצוב חלל איריס מועלם. עיצוב תלבושות וסטיילינג מעיין הוד ועדי רוטהולץ. כוריאוגרפיה פול דרי. שחקנים איציק גרבר, מעיין נסטל, עופר פלדמן, מילי רביד

14/7, מוצ"ש, 21:00. תיאטרון תמונע, רח' שונצינו 8 תל אביב. טל': 03-5611211

מחיר כרטיס 60 שח (מחיר מיוחד לחברי תיאטרון החדר 45 שח במסירת קוד 117 בהזמנה בטלפון).

IV כן או IV לא!

היא רוצה ילד. זה לא קורה. הולכים לטיפולים. ישראל היא מעצמת "פרו ורבו".

אלפי זוגות פוקדים את מרכזי הפוריות ועוברים תהליכי הפריה חוץ גופית.

ליאת חיים פורצת את מחסום השתיקה. מה המחיר של להיות אימא בכל מחיר?

מונודרמה על נשיות, אנושיות וטיפולי פוריות.

מאת ובביצוע: איריס הרפז | בימוי: אסנת שנק-יוסף | עיצוב אירוע והפקה בפועל: ירון פרידמן

מוסיקה מקורית ועריכה מוסיקלית: שי בן יעקב ואיריס הרפז | עיצוב תאורה: ג'ני חנה

יעוץ אמנותי: סמדר יערון ואמיר אוריין - תיאטרון החדר

בהפקת המרכז לתיאטרון של עכו

יום ג', 17.7, בשעה 19:30.  יום ד', 18.7, בשעה 19:00.

אולם הסטודיו בעכו. לחברי משפחת החדר כרטיס ב-10 ₪

המרכז לתיאטרון של עכו, 04-9914222, ויצמן 1, העיר העתיקה – עכו.

במתחם התחנה בתל אביב, פסטיבל "לצאת מהקרון", יום שישי ושבת 3-4 באוגוסט.

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח: (הדוא"ל שלנו)

יצירות מופת למהדרין

עדן לזנס, מעצבת ירושלמית מחקה מ-8 יצירות מופת את דמויות הנשים, במחאה על תופעות ההדרה ההולכות ומתרחבות. הקלאסיקה של האמנות כפי שהסיקריקים היו רוצים לראות אותה. כאן: מונה ליזה ללא מונה ליזה, ביצירה של ליאונרדו דה-וינצ'י, תמונות נוספות באתר חדו"ש.

וינסטון סמית: משחקי יורו? לא, תודה, לא

אני מצהיר בזאת שאני מתעב את כל משחקי היורו, הליגה, הגביע וכל משחק כדורגל, כדורסל, טניס, טור דה פרנס, טור דה ישראל, אן-בי-אי, בי-בי-אי וכיוצא באלה אירועים המשודרים בערוצי התקשורת המרכזיים, נדונים לעייפה בעיתונות ובאינטרנט, ממלאים את חייהם של המונים, ובמיוחד אינטלקטואלים חנפים שמוצאים כאן הזדמנות להוכיח שהם לא רק חנונים אומללים, אלא גם מבינים גדולים בסודות השער והסל. ביג דיל! אין לי מושג דל מה קורה במשחקים הללו ואני לא רוצה לראות או לשמוע אותם או עליהם. מה לי ולחגיגה הלאומנית הזאת המעורבבת בבורסה להימורים? שום דבר. קבוצה של בריונים מקצועיים מתרוצצים על מגרש? שיהיה להם לבריאות. מדוע זה צריך לעניין אותי? זה לא ספורט. זה אקסטזי להמונים.

(וינסטון סמית)

-------------- -------------- --------------

"ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם

כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,

הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,

אל בני גזע נבחר".

(היטלר במחזה "היטלר")

--------------

"ניתן לך הזדמנות להתבטא, דוקטור.

אתה יכול להיות שקט. פשוט לא הייתי רוצה

להוריד את המחסום מהפה שלך"

(פאולינה במחזה "העלמה והמוות")

--------------

קטן זה יפה.

אינטימי זה נכון.

(אינטימיזציה של האירוע האמנותי)

-------------- -------------- --------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים   

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית

(הירקון 70)