שמחת תורה:
קוראים בפרשת "וזאת הברכה", המסיימת את ספר דברים, ונהוג לכבד בעלייה לתורה את כל באי בית הכנסת, לרבות הילדים, העולים יחד לתורה. מיד לאחר סיום פרשת "וזאת הברכה" מתחילים בקריאת פרשת "בראשית", הפותחת את התורה. לאחר עליית כל הקהל לתורה בפרשת "וזאת הברכה" עולה "חתן-תורה" לקרוא את סוף הפרשה (וסוף התורה כולה) ומיד אחריו עולה "חתן-בראשית" וקורא מפרשת "בראשית" כדי לסמל את המשכיות ומחזוריות התורה. הפטרה: תחילת ספר יהושע שהוא הראשון מספרי הנביאים.
"בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תוהו ובוהו, וחושך על פני תהום ורוח אלוהים מרחפת על פני המים".
האות הראשונה בתורה היא בֵּית. בֵּית היא כמו בַּיִת בנסמך. נסמך למה? בית הוא מקום לחיות בו. בית הוא תחום אישי של אדם. הוא מקום פיזי ומקום בנפש. הוא אידיאה, משפחה, שושלת, כלומר, תולדות חייה של משפחה. אסכולה היא בית לעוסקים בבנין תפיסת עולם. בשירה בית הוא חוליה בשיר. הוא מקום לשים בו משהו ולהוציא ממנו משהו.
בבית יש חדרים, או אזורים אחדים. אחד מהם הוא חדר התודעה. חדר התודעה הוא המקום שבו הבית מגדיר את עצמו. האדם הוא בית שמגדיר את עצמו. הוא מגדיר את עצמו ביחסיו עם עצמו, ועם בתים אחרים.
בית תוחם את גבולו של האדם ביחס לבתים אחרים. בית יכול לקיים זיקה לתחומים האחרים שבמציאות. בית אפשר להרוס ואפשר לבנות. בית אפשר לבנות גם במקום אחר. התורה היא בית, בית בין בתים אחרים. תפקידו של האדם הקורא בתורה, ליצור זיקה וסימוכין בין בית-התורה לבין בתים אחרים.
"אמר רבי עקיבא: אלו עשרים ושנים אותיות שבהן נתנה כל התורה כולה, והן חקוקין בעט שלהבת על כתר נורא של הקב"ה. ובשעה שביקש לברא את העולם, ירדו ועמדו לפני הקב"ה. זה אומר לפניו, בי תברא את העולם, וזה אומר לפניו, בי תברא את העולם. בתחילה נכנס תי"ו לפניו ואמר לפניו, ריבונו של עולם, רצונך שתברא בי את העולם, שבי אתה עתיד ליתן תורה לישראל על ידי משה, שנאמר תורה ציווה לנו משה. השיב הקב"ה ואמר לאו, מפני שאני עתיד לעשות רושם על מצחות האנשים, שנאמר והתווית תי"ו. מיד יצא מלפניו בפחי נפש. ואחר-כך נכנס שי"ן, וכן כל אות ואות, ואחרי כולן נכנס בי"ת ואמר לפניו, ריבונו של עולם, רצונך שתברא בי את העולם, שבי אומרים בכל יום, ברוך אתה ה' לעולם אמן ואמן. השיב הקב"ה הן. ברוך הבא בשם ה'. מיד קיבלו הקב"ה וברא בו את העולם, בבי"ת, שנאמר, בראשית ברא. ואל"ף כיוון שראה את הקב"ה שקבל ממנו לברוא את העולם, עמד לו לצד אחד ושתק, עד שקרא לו הקב"ה ואמר לו, אל"ף, מפני מה אתה שותק ואין אתה אומר לי כלום. השיב אל"ף ואמר לו, ריבונו של עולם, מפני שאין בי כוח לומר לפניך כלום. שכל האותיות מחושבים במניין מרובה ואני במניין מועט. בי"ת בשנים, גימ"ל בשלושה, וכן כולם, ואני באחד. השיב לו הקב"ה ואמר לו, אל"ף אל תירא, שאתה ראש לכולן כמלך. אתה אחד ואני אחד והתורה אחת, שאני עתיד ליתן בך לעמי ישראל, שנאמר, אנכי ה' אלוהיך".
האות בֵּית מצוירת כמו כוך או מערה, או כיס פתוח לצד אחד בלבד, צד שמאל, שהוא כיוון הכתיבה בעברית.
"רבי יונה בשם רבי לוי אמר: למה נברא העולם בב'? אלא מה ב' זה סתום מכל צדדיו ופתוח מלפניו, כך אין לך רשות לומר מה למטה מה למעלה, מה לפנים מה לאחור, אלא מיום שנברא העולם ולהבא. בר קפרא אמר: (דברים ד') כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך. למן היום שנבראו אתה דורש, ואי אתה דורש לפנים מכאן. (שם/דברים ד'/) ולמקצה השמיים ועד קצה השמים אתה דורש וחוקר, ואי אתה חוקר לפנים מכאן. דרש רבי יהודה בן פזי במעשה בראשית בהדיה (ביחד עם) דבר קפרא: למה נברא העולם בב'? להודיעך שהן שני עולמים - העולם הזה והעולם הבא. דבר אחר: ולמה בב'? שהוא לשון ברכה, ולא באל"ף שהוא לשון ארירה (קללה). דבר אחר: למה לא באל"ף? שלא ליתן פתחון פה לאפיקורסין (הכופרים בדת והחופשיים בדעותיהם) לומר היאך העולם יכול לעמוד שהוא נברא בלשון ארירה, אלא אמר הקב"ה: הרי אני בורא אותו בלשון ברכה והלואי יעמוד. דבר אחר: למה בב'? אלא מה ב' זה יש לו שני עוקצין, אחד למעלה ואחד למטה מאחוריו. אומרים לב': מי בראך? והוא מראה בעוקצו מלמעלה, ואמר זה שלמעלה בראני. ומה שמו? והוא מראה בעוקצו של אחריו ואומר ה' שמו".
"במופלא ממך אל תדרוש" (תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף י"ג, עמוד א') - הוא רעיון שמקורו בהסתייגות מספקולציות מיסטיות, אבל מורי דת אורתודוכסים מלמדים אותו במגמה לעודד את התלמיד לצייתנות ולהימנעות מחקירה במה שמעבר למסגרת שנקבעה על ידי כותבי התורה ומלמדיה. עקרון לימודי זה עובר כחוט השני לאורך התורה כולה וגם בכתבי קודש אחרים. זהו רעיון שמתאים למי שחייב ללמוד ולשנן חוקים המסדירים את חיי החברה. הוא גם עשוי לסייע למי שנמצאים במצוקה קיומית וזקוקים למסגרת מנחה מוגדרת וברורה.
ככלל, במופלא ממך אל תדרוש, הוא דבר שאינו יכול לספק את האדם ועל כן פורחת בכל דור תרבות של שאלות ותשובות שחלקן אף חתרניות. ואם את האדם בכלל אין הדבר מספק קל וחומר את האדם-היוצר. אדם-יוצר הוא מטבעו מי שדווקא שואף לחקור במופלא ממנו, בין אם המופלא הזה מוגדר כמטאפיזי, מדעי או אמנותי. תפקידו של האדם-היוצר להוציא את המופלא אל האור ולהציגו כיצירה, גם אם בכך הוא בוחן מחדש את גבולות ההסכמה הקיימים באותה עת.
