(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

44. דברים: דברים א' - ג' 22

"אלה הדברים אשר דיבר משה אל-כל-ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה, מול סוּף, בין-פארן ובין-תופל ולבן וחצרות ודי זהב". (דברים א' 1)

הפטרת השבוע: ישעיה א'. קטע שראוי לתת עליו את הדעת בכל עת: ישעיה פרק א' 10 – 17: "שמעו דבר-יהוה קציני סדום, האזינו תורת אלוהינו עם עמורה. למה-לי רוב-זבחיכם יאמר יהוה, שבעתי עולות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי". (ישעיה א' 10-119)

לכאורה עוסקים פסוקים אלו בתוכחת הצביעות הדתית בבית המקדש בירושלים, אבל משמעותם אנושית אוניברסאלית. לא על עצם קיומו של הפולחן הדתי יוצא זעמו של הנביא, אלא על השחיתות האישית והציבורית הסותרת את עקרונות המוסר הנותנים תוקף לפולחן. האירוע האמנותי והפולחן הדתי, שניהם כלים לטיהור האדם מסבל ותוקפנות, ומיועדים להביא אותו למחוזות של סובלנות ואהבה. אבל אם התנהגות האדם מחוץ לתחום האירוע האמנותי או הדתי, סותרת עקרונות מוסר אלו, הריהי מבטלת את תוקפם והופכת אותם למס שפתיים חיצוני, מצוות אנשים מלומדה. (ישעיה כ"ט 13: "ויאמר אדוני, יען כי ניגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני, ולבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה")

מכאן נובעים דברי הנביא. אדם חייב לבדוק את עצמו, ביחס שהוא מקיים, בין התנהגותו בתחום הפולחן, לבין מה שהוא עושה מחוץ לתחומו. אם אדם נכנס לתחום האירוע הדתי, מתפלל לאלוהיו ומצהיר בחסידות שהוא מקבל את עקרונות המוסר המובעים בתפילה, ואחר כך יוצא מבית התפילה ומדכא את זולתו, הרי הוא כמי שאישיותו חצויה, שסועה ופגומה. תהום נפשית פעורה אצלו, בין פולחן לחיים. פגימה כזאת יש לה השפעה רחבה בתחומים רבים. אדם ההולך לתיאטרון לראות הצגה העוסקת בדיכויו של אדם, מזדהה עם המדוכא וכואב את כאבו, ואחר-כך יוצא משם ומדכא את זולתו, אישיותו פגומה באותו האופן. יש אומרים שרוב בני האדם נוהגים כך. בבית התפילה או באולם התיאטרון הם מתרגשים ממעשי העוולה ומזדהים עם המדוכא, אבל בצאתם משם הם אדישים לגורל הזולת. אבל התברר שאצל רוב בני האדם מוטבעות גם תכונות של אמפטיה, הבנת הזולת, שיתוף פעולה ואחווה, כלומר, הם עשויים להיות אמפאטיים לזולתם גם מחוץ לתחום האירוע הדתי או האמנותי.