(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

47. ראה: דברים י"א 26 - ט"ז 17

"ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" (ראה: דברים י"א 26)

"ונתתה את-הברכה על-הר גריזים ואת-הקללה על-הר עיבל". (שם: י"א 29)

תחילתה של הפרשה בהקדמה כללית, שבה מוצגת הבחירה שבין ברכה לקללה, בין טוב לרע. הר גריזים הפורח הוא סמל לברכה, ונמצא מימין לעמק שכם. משמאל לעמק נמצא הר עיבל השומם שהוא סמל לקללה. אם יעשה העם את הטוב בעיני האל, יהיו כמו הר גריזים המבורך. אם יעשו הרע, יהיו כהר עיבל המקולל. שוב הטוב נמצא בימין והרע בשמאל, ונקודת הציון שלהם היא עמק שכם, הזכור לרע, בין השאר מפרשת דינה (וישלח: בראשית ל"ד).

פרק י"ב עוסק במצוות שתלויות בארץ. הכתוב הוא בזמן עתיד. כביכול, נרשמו המצוות על ידי משה במדבר, והן מיועדות לעתיד לבוא, לאחר שיירשו את הארץ המובטחת. התקנה היחידה שאינה תלויה בארץ היא איסור אכילת דם (ראה: דברים י"ב 16).

מתברר כי אכילת בשר היא נדירה באותה תקופה, בשר נחשב למאכל תאווה, ואכילתו היא סימן לרווחה כלכלית או לציון יום חג ומועד. ארוחת בשר נקשרת גם בפולחן של קדושה: "כי-ירחיב יהוה אלוהיך את-גבולך כאשר דיבר-לך, ואמרת: אוכלה בשר, כי-תאוה נפשך לאכול בשר, בכל אוות נפשך תאכל בשר" (דברים, י"ב 20). בדין זה מגולמת הבטחה לרווחה כלכלית. שוב מוזכר האיסור החמור של אכילת הדם: "כי הדם הוא הנפש" (שם: י"ב 23), רמז לפולחנים אלטרנטיביים שבהם אכלו את הבשר עם הדם, דווקא משום ש"הדם הוא הנפש". כביכול אכילת הדם, או גם אכילת הלב, מחזקת את האוכל, והוא מטמיע בתוכו את כוחותיו של הנאכל. הביטוי הנפוץ: "לאכול את ליבו של האויב", מקורו באותה אמונה, שהלב הוא משכן האומץ והאוכל את לב אויבו, מנכס לעצמו את אומץ ליבו של האויב ואת תכונותיו הטובות האחרות.

פרק י"ג מתחיל בדין נביא או חולם חלום. בעבר היו הנביאים מתנבאים בשם האל, או אומרים שהאל הופיע בחלומם ודיבר אליהם. על פי התפיסה הקיימת כאן, אם אותו נביא או חולם, מתנבא בשם אלוהים אחרים, הוא בחזקת נביא שקר. האל העברי לא מוכן לקבל מתחרים על תפקיד האלוהות כמקור לחלומות. מכאן שיש להגדיר נביאים וחולמים אלו כמסיתים. אכן, הדינים הבאים עוסקים באלה.

אבל השאלה העולה מתוך הדברים היא: מי הוא נביא האמת ומי הוא נביא השקר. הפשט הוא שנביא אמת מדבר אמת ונביא שקר מדבר שקר. מתי נדע? לעתיד לבוא לכשתתברר האמת או השקר. הנבואה התגשמה? הרי זה נביא אמת. לא התגשמה? הרי זה נביא שקר. אומר הכתוב שכל מי שטוען בזכותם של אלוהים אחרים, ויהיה זה "אחיך בן-אמך, או-בנך, או-בתך, או אשת חיקך, או רעך אשר כנפשך" (שם: י"ג 7), הרי אלה מסיתים ומדיחים שאחד דינם - מוות. והדין מתרחב והולך ועכשיו הוא כבר מדבר על עיר שמסיתים ומדיחים יצאו ממנה, והרי אחת דתה: "הכה תכה את-יושבי העיר ההיא לפי חרב, החרם אותה ואת-כל-אשר-בה, ואת בהמתה לפי חרב. ואת-כל-שללה תקבץ אל-תוך רחובה, ושרפת באש את-העיר ואת-כל- שללה, כליל ליהוה אלוהיך, והייתה תל עולם, לא תבנה עוד" (שם: י"ג 16-17). וזהו פירושו של דבר "לעשות הישר בעיני יהוה אלוהיך" (שם: י"ג 19).

מכאן שנביא האמת מדבר בשם אלוהים ונביא השקר מסית ומדיח אל אלוהים אחרים. אבל מתוך הניסיון ההיסטורי אנו למדים, שנביא השקר רובם ככולם היו מקורבים לשלטון והיו מתנבאים לקורת רוחם של שליטיהם, ובשעתו נחשבו לנביאי אמת על ידי השליטים ורוב העם ההולכים אחריהם. לעומתם, נביאי האמת היו נביאים אופוזיציוניים. הם ביקרו את השלטון והוא גמל להם במאסר, במוות או לפחות בעינויים קשים. ע' מקרה ירמיהו בחצר המטרה. מכאן אמור: נביא השקר הוא נביא קואליציוני, מחניף לשומעיו ומרצה אותם והוא מדבר אל ההמונים להרגיע את מצפונם. נביא האמת הוא נביא אופוזיציוני, מדבר אל המיעוט, מבקר את השלטון המרכזי ומעורר את מצפון העם ועל כך הוא משלם מחיר יקר בשלומו וברווחתו ולעיתים גם בחייו. אפשר לומר בזהירות מסוימת כי כיום ממלאים את תפקידי נביא האמת ונביא השקר, הפרשנים והמבקרים שבתקשורת. בערוצים המרכזיים מופיעים "נביאים" המאשרים את מעשי השלטון ובערוצים האלטרנטיביים אלו המבקרים אותו.

ובכל זאת, מהו המבחן המכריע לזיהוי נביא אמת? אם הוא מדבר על תיקון מצבו של האדם, לא מצבו של היהודי בלבד, אלא אדם במובן הרחב של המושג, הרי הוא נביא אמת.