(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

51. ניצבים: דברים כ"ט 9 - ל'

"אתם נצבים היום כֻּלכם לפני יהוה אלוהיכם" (ניצבים: דברים כ"ט 9).

"כי המצוה אשר אנכי מצווך היום, לא-נפלאת היא ממך ולא-רחוקה היא. לא בשמים הוא, לאמר, מי יעלה-לנו השמימה ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה. ולא-מעבר לים הוא, לאמר, מי יעבור-לנו אל-עבר הים ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה. כי-קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו. ראה, נתתי לפניך היום את-החיים ואת-הטוב, ואת-המוות ואת-הרע" (ניצבים: דברים ל' 11 – 15).

הציווי הוא שמירת חוקי התורה הכתובים בספר הזה, ותשובה מלאה בלב ובנפש (שם: ל' 10). האל דורש לא רק שמירה חיצונית של החוק הכתוב, כלומר שימור ההתנהגות ההיסטורית החיצונית, אלא גם את האמונה שבלב: "בפיך ובלבבך לעשותו". כאן הפה מסמן את המעשה, והלב מסמן את האמונה במעשה. הפה המדבר משול לעשייה מוחשית, עשיית המצוות, כי ביהדות יש למילה הנאמרת משמעות של פעולה. העולם נברא במאמר האל, באמירתו של האל. הלב משול לאמונה הפנימית, ולא רק מן הפה והחוצה. אמונה היא בתחום החוויה הפנימית של האדם. יש לה כמובן השלכות חיצוניות, אולם בעיקרה היא דבר שמתבסס בכל מרכיבי החוויה האישית: תחושה, תמונה, מחשבה ורגש.

יש הבדל בין אמונה לדעה. האמונה יציבה יותר ופחות מושפעת משינויים חיצוניים. אמונה יכולה להשתנות בעקבות טראומה חזקה או תובנה כוללת ומספקת. דעה ניתן לשנות בשכנוע עצמי ובקלות יחסית. אמונה אינה זקוקה בהכרח לחיזוקה של הדעה. מראשיתה, האמונה באל נולדת בדרך ההוראה. האמונה היא בחירה אישית, על בסיס לימוד אישי. הילד לומד שיש אלוהים, או לומד שמשהו שמתרחש בעולם מקורו באל. כדי שהאמונה באל תתקיים, אין צורך בחיזוק דעתני-שכלי, בדרך של הוכחה אמפירית כלשהי. גם ההיפך הוא נכון. אי אפשר להביא הוכחה אמפירית שהאל קיים או לא קיים. גם אם תמצא ההוכחה לכך שהאל קיים או אינו קיים, לא בהכרח ישנה הדבר את האמונה בקיום האל או את הכפירה בו.

משנה, מסכת אבות, פרק ב', משנה י"ג: "רבי שמעון אומר, הווי זהיר בקריאת שמע ובתפילה, וכשאתה מתפלל אל תעש תפילתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא, שנאמר (יואל ב') כי אל חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד וניחם על הרעה". יש אומרים כי קבע זהו בפיך, והיא ההיסטוריה של התפילה. רחמים ותחנונים הם בלבבך, והיא החוויה האישית המיידית של המתפלל.