(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

52. וילך: דברים ל"א

"וילך משה וידבר את הדברים האלה אל-כל-ישראל. "לא אוכל עוד לצאת ולבוא, ויהוה אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה" (וילך: דברים ל"א 1-2).

פרשה קצרה, בת פרק אחד בלבד. משה בן מאה ועשרים שנה. האל אומר למשה שלא יוכל לעבור את הירדן אל הארץ המובטחת. פרשנים מבקשים לראות בכך עונש על חטא שחטא משה בקדש אשר במדבר צין (חקת: במדבר כ' 7 – 13). שם ביקש העם מים, האל ציווה את משה לדבר אל הסלע כדי שייצאו ממנו מים, אבל משה לא דיבר אלא בחר להפליא במעשי קסמים, לא עלינו, כאילו הוא עצמו, לבדו, בעוצם ידו, הוציא את המים מן הסלע. כאילו אין מעליו רשות עליונה שבדברה הכול נעשה. כידוע, הוא נטל את המטה והכה בסלע פעמיים ויצאו ממנו מים. המקרא רואה בכך חטא של יוהרה: במקום לדבר דברי אלוהים חיים, משה מתייהר בהוקוס-פוקוס של קוסמים זולים. זה חטאו הפרטי של משה. אבל ישנו גם חטא כללי, של העם כולו, חטא התלונה וחוסר האמונה באל. חטא זה מוזכר להלן, בפרשת האזינו: "על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש מדבר-צין על אשר לא קידשתם אותי בתוך בני ישראל" (האזינו: דברים ל"ב 51). המעילה הייתה בתוך עם ישראל, בפנימיותו של העם, כמו בפנימיותו של אדם. כאן האל מבקש אמונה הבאה לידי ביטוי במצוות מעשיות של עשה ואל תעשה, וגם אמונה פנימית בתוקפן של המצוות הללו.

אבל מבחינת האל, הסיבה לכך שמשה לא יגיע אל הארץ המובטחת, נמצאת בפסוק הבא: "יהוה אלוהיך הוא עובר לפניך" (וילך: דברים ל"א 3). כלומר, האל מזכיר שוב שבזכותו באו אל הארץ המובטחת. זהו מוטיב מרכזי בדמותו של האל. הוא בחר בעם והוא אחראי לגורלו. האל מבקש לראות כל אירוע כנתון לסמכותו הבלעדית ורק לאחר מכן זו אחריותו של האדם שעמל ועשה ופעל להגיע למחוז חפצו. האדם יכול להתאמץ ולהשתדל להיטיב את מצבו, אבל עליו לזכור שקיימת מעליו ישות עליונה. ברצותה תיטיב איתו וברצותה תרע לו.

"ויהוה הוא ההולך לפניך, לא ירפך ולא יעזבך לא תירא ולא תיחת" (וילך: דברים ל"א 8). כמו במדבר - מיוצג האל בעמוד האש בלילה ובעמוד העשן ביום. זו אש התמיד האלוהית, שביום נראה העשן העולה ממנה ובלילה נראית האש. רמז לכך שהשגחתו של האל היא מסביב לשעון. תפיסה כזאת עלולה להנציח את תלותו המוחלטת של האדם באל. לכאורה היא אינה מניחה לאדם את אפשרות הכפירה בתלות זו. אהבת האל הופכת ליראת האל. במקור יראה היא פחד ואימה. המקרא מקדש יראה זו והופך אותה לתכונה רצויה.

אנו טוענים שאהבה היא קשר, שמטבעו הוא פעולת גומלין, מגע הדדי. באהבה נוצרת תלות מסוימת בין שני הצדדים השותפים לקשר. תלות זו, בתוך קשר האהבה, חייבת להכיל בתוכה את האפשרות לביטולה של התלות, ולביטולו של הקשר. מנקודת מבטו של האל העברי, הפרת התלות הזאת היא הרסנית למאמין ועלולה לקבע אותו במצב של ילדותיות נצחית. לא במקרה נכתב במקרים רבים שהעברים הם "בני ישראל". עם שלעולם הוא מוגדר כבן לאביו ישראל ולאבי-אביו האל. לשיטתנו האל מייצג גם את עקרון היצירה שבאדם. האם ניתן לקיים את הקשר התלותי באל וגם לפתח אותו? במילים אחרות: האם ניתן לקיים את הקשר התלותי בפוטנציאל היצירה שבאדם, וגם לשלוט בו ולהעשירו? האם לא ניתן לצאת מהמצב של בן לפוטנציאל היצירה, ולהפוך לאביו של פוטנציאל היצירה? כלומר, לאביו של האל?

אם נניח שמקורה של היצירה הוא ביצר – ועל כך כבר דובר כאן ובמקומות רבים אחרים – והיצר נתון לשליטתו של האדם, בין אם הוא נותן ביטוי ליצר באמצעות ההיסטוריה של האדם ובין אם הוא עושה זאת באמצעות החוויה האישית המיידית שלו, הרי שבידי האדם הבחירה לעשות כדבר ההיסטוריה – דבר האל – או כדברה של החוויה האישית המיידית – דבר האדם – החווה בכל רגע נתון את אפשרות הלימוד וההתפתחות. במאה השתים-עשרה, ולא במקרה, חלה התפתחות מסוימת במערכת היחסים של אדם-אל, עם פריצתה של הקָבָּלָה אל נופים מרכזיים בחוויה היהודית ובה קיימת תלות ממוסדת בין המערכת האלוהית לבין האדם: על האדם מוטלת אחריות אישית לתיקון עולם.