הצטרפו לאיגרת השבועית

"ספר המעגל הפתוח - מרתק ומאתגר!" (פרופ' שמעון לוי, החוג לתיאטרון, אוניברסיטת תל אביב)


(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

 

2. נח: בראשית ו' 9 - י"א 

"אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, את האלוהים התהלך-נח" (בראשית ו', 4).

פרשת נח מסמנת את המעבר מתקופת הבריאה של העולם בידי האל, אל תקופת החיים האנושיים עלי אדמות. יש הרואים בפרשת המבול את עיקרה של פרשת נח. אולם סיפור המבול, עם כל הכבוד והערכה לדרמה זו, אולי יכול ללמד אותנו משהו על החשיבות שמקנה המקרא לאורח-חיים מוסרי, הסיפור השני, מגדל בבל, מלמד אותנו על הסדר האנושי הרצוי...

 

מגדל-בבל הוא היצירה האנושית הפיסית הגדולה הראשונה, הנזכרת בתורה. בני האדם החליטו לבנות מגדל שראשו בשמיים. אלוהים ירד, בלל את שפתם והפיצם על פני כל הארץ. על פניו נראה שהמסר המיידי תואם את הרעיון המרכזי של התורה: אלוהים הוא כל-יכול, ואל לו לאדם לנסות להיות כאלוהים.

 

בוני המגדל רצו שיסודותיו יהיו באדמה וראשו בשמיים. אם כן, המגדל הוא משל לאדם: היסוד באדמה שהיא חומר, והראש בשמיים שהם הרוח. המגדל אמור היה להיות יצירה המתארת את גאוניותו של האדם.

 

אפשרות זו לעצמה עשויה לעורר הרהור נוסף. מתי מחליט אדם ליצור יצירה המתארת את גדולתו שלו? הניסיון האנושי מלמד אותנו שיצירה היא מילוי משאלה בדרך ליצירת קשר טוב יותר עם עצמו ועם העולם. אדם שביטחונו העצמי גבוה, שאינו סובל מחסור כלכלי, שיש לו תפיסה מאוזנת של היחס שבין עצמו לעולם, שהוא משדר אהבה וסובלנות, שהוא מקבל את עצמו, שנאבק בעוולה בהחלטיות ומעודד את הטוב - אדם כזה אינו זקוק לאישורה של יצירה באשר לגאוניותו וגדולתו. להיפך, הוא פנוי לבדוק את העולם סביבו ואפילו לבקר את עצמו על מחדליו. דווקא ברגע של חולשה, חוסר בטחון וספקות באשר לעצמו ולמקומו בעולם, דווקא אז עולה באדם הצורך בנחמה, והיצירה יכולה לשמש כלי לסיפוקה, לסיפוק ההוכחה שלא הכול כל כך גרוע, שבכל זאת האדם הוא גאון העולם.

 

"ויאמרו הבה נבנה-לנו עיר ומגדל וראשו בשמיים ונעשה-לנו שם, פן-נפוץ על-פני כל-הארץ" (שם: י"א 4).

סופו של הפסוק הוא עילת תחילתו: "פן-נָפוּץ על-פני כל-הארץ!" נראה שבני-אדם אלו חיו בחרדת הנטישה של עצמם, ובקשו לקיים לכידות ואחידות פיזית. הם בקשו להיות קרובים זה לזה ככל האפשר, ואם אפשר אז גם שכולם יגורו במגדל דירות אחד. לכאורה, זוהי משאלה לגיטימית - להיות ביחד. אבל מדוע החשש מפני ה"נָפוּץ" הזה? הרי רוחו של האדם דווקא מבקשת לתור מרחבים חדשים ולהרחיב את גבולות הדעת.

 

"עיר ומגדל וראשו בשמיים": העיר והמגדל יחד הם היצירה. אבל אחד מהתנאים ההכרחיים ליצירה הוא קביעת גבולותיה. כלומר, קביעת תחומה של היצירה. נניח שקבעו את תחומה של העיר. אבל מה על המגדל, שהוא חלק מיצירת העיר והמגדל ש"ראשו בשמיים"? מה תחום היצירה בשמיים? מה גובהו של המגדל בשמיים? מטר? קילומטר? כל תלמיד אדריכלות יאמר לנו שלפני שהבנאי מניח את האבן הראשונה, הוא מוכרח לדעת מהי תכנית הבנייה. כמה יש לחפור באדמה, מהי כמות החומרים הנדרשת להקמתו של המבנה, כדי שיהיה בר-קיימא, ולא יתמוטט על בוניו, וכו'. הם אמרו "בשמיים", כמי שרוצה לבנות את המגדל הכי גבוה, מבלי שייתן לעצמו דין וחשבון מהו אותו הכי גבוה, כמי שאינו מגדיר לעצמו את תחום היצירה שלו. זהו החטא הראשון של בוני המגדל: חטא הערפול התודעתי.

נראה שהמגדל נקרא בבל רק בדיעבד, לאחר הבלבול. מה היה שמו לפני כן?

 

"ויאמרו, הבה נבנה-לנו עיר ומגדל וראשו בשמים, ונעשה לנו שם, פן-נפוץ על פני כל-הארץ".

האירוע כולו מלמד על פרץ של התלהבות נעורים, בשחר ההיסטוריה של האדם, התלהבות לא מבוקרת, הנשענת על משאלה אנושית בסיסית: להנציח את עצמו. יתרה מזאת: מצד אחד, ביצירה זו מגולמת המשאלה האנושית - שלאחר מכן באה לידי ביטוי גם בקבלה היהודית - ליצור קשר בלתי אמצעי עם האל. מצד שני, מגולם בה המרד באל.

 

כאמור, בסיפור גן-עדן תחילה קיימת תלותו הלא-מודעת של האדם באל. תלות זו באה לידי ביטוי בצייתנות העיוורת לאל. צייתנות זו היא מקור היסטורי לרצון המודע של יצירת קשר של הזדהות. אבל ברגע שבו מודע האדם לצייתנותו העיוורת הוא נעשה מודע גם לדבר ולהיפוכו: הוא מגלה את הבחירה, שבין צייתנות והזדהות עם האל, לבין המרד באל ויצירת ישות עצמאית נפרדת ממנו. באותו הרגע נובט הגרעין של המרד באל. מרד זה הוא תנאי הכרחי להתפתחותו של האדם-היוצר. בסיפור מגדל-בבל מבשילה היצירה האנושית בצורתה הטראגית. המגדל נבנה, בנייתו נעצרת והיוצרים מתפזרים. אבל במקום יצירה אחת שהיא, כביכול, "האחת והיחידה, הגדולה מכולן", כל אחד מבוני המגדל בנפרד, ימשיך במעשה היצירה, בדרכו האישית, והארץ תימלא יוצרים שונים, המפרים אלו את אלו. המגדל הלא-גמור יישאר בתודעת האנושות כעדות למה שיכול האדם ליצור, אף אם לא השלים את היצירה. מעשה המגדל נכשל, אבל כשלון זה מבטא, באופן ברור ביותר, אולי אפילו טראגי-קומי, את פוטנציאל היצירה שבאדם, את האמון ביכולתו של האדם ליצור, ואת הדרך שעדיין פתוחה בפניו לעתיד של יצירה. זה היה המגדל בהא הידיעה. בני אדם בונים את הָמִגְדַל, והמגדל, אף שלא הגיע לשמים, מְגָדֶל אותם ליצירה חדשה.

 

זוהי תפיסה יצירתית-חיובית של סיפור המגדל, והיא נתמכת במיתוסים קדומים יותר שבהם האדם מבקש להתקרב אל האל באמצעות פולחן המגדל, והאל גומל להם בכך שהוא נותן להם את המתנה הגדולה מכולן: ריבוי הלשונות, שהדיאלוג ביניהן מאפשר את התפתחותה של היצירה האנושית.

 

ישנו פן נוסף לקריסתו של מגדל בבל: החוויה האישית המיידית. המשאלה המוקדמת, כלומר ההיסטורית, להיות עם אחד ושפה אחת אינה יכולה להתקיים ללא דיאלוג יוצר עם החוויה האישית המיידית, שלפחות בשולי החברה היא מבעבעת כצורה של מרד ומבקשת לבוא לידי ביטוי. לכן כל ניסיון לאחד קבוצת בני אדם תחת דגל אחד, שפה אחת ואורח חיים אחיד, סופו להתמוטט, אם אכן יהיה לחוויה האישית המיידית מקום לבוא בו לידי ביטוי וליצור שינוי חברתי יצירתי ומתפתח בצמיחה חברתית.

 

אפשר גם לשער שמגדל-בבל הוא כל כך רב עוצמה, שהגשמתו הפיזית מעוררת פחד בקרב הבונים אותו. הם נכנסים למצב של התנגדות ומתבלבלים. אלוהים לא צריך להטריח את עצמו, ולרדת ממקום מושבו בשמיים כדי לבלבל את שפתם. הם כבר מבולבלים מתוך עצמם. מה מקור הבלבול?

 

הוא נוצר מתוך החרדה, שנולדת עם ההבנה, שכוחו של האדם ליצור יכול להיות כל כך גדול, עד שקשה מאד להכיל את הידיעה הזאת. זהו דבר המתרחש מידי פעם בחיי אדם. הוא מבקש ליצור יצירה רבת עוצמה, או מבקש לתת ביטוי לחוויה טעונה מאד, ופתאום הוא נבהל ועוצר בו. זוהי תגובת התנגדות אוניברסאלית, בין אם המעשה מוגדר כביטוי של כוח החיים או של כוח המוות. רגש של אהבה פורץ בעוצמה גדולה ומציף את האדם. עצמתו גבוהה כל כך, שאין הוא מסוגל לתת לה ביטוי. זוהי עוצמה נדירה, שאינה מתעוררת בכל יום. הרגלי ההתנהגות שלו, מערכת אמונותיו ודעותיו, אינם ערוכים לביטויה. הוא זקוק לזמן כדי לעבד את החוויה. אותו דבר יכול להתרחש כאשר רגש של כעס פורץ בעוצמה גדולה ומציף את האדם. במקרה של כעס אנו מניחים גם את האפשרות של מימוש פוטנציאל ההרס שבאדם. קיומה של אפשרות כזאת מעורר את הפחד מפני מתן הביטוי לכעס. במקרים אלה עשוי האדם לומר: "לא! אני לא כזה! אני לא טוב כזה! אני לא רע כזה! אני סתם!" זוהי גם צורה נפוצה של הכחשה אישית על רקע של מפגש עם כל חוויה בעלת עוצמה רבה.

 

יצירתו של האדם אינה נבחנת בגודלה הפיזי, לא בפרסום שלה, אפילו לא בכמות הכסף שהיא מכניסה לכיסו של היוצר. קודם לכל, היא נבחנת ביכולתו של היוצר לקבל את עצמו ואת יצירתו. זו אינה משימה קלה. אנשי המגדל הלכו לבנות את המבנה הכי גבוה בעולם, אבל הם לא יכלו להכיל את עצמם כיוצריו של דבר כל כך גדול והתבלבלו. אם היה בהם חטא או פשע, לא היה זה בעצם הכוונה לבנות את המגדל, אלא בחוסר היכולת לקבל אותו, לקבל את עצמם כיוצרים, להבין את עוצמת הגדלות שבבניה, את ההוד וההדר, וגם את עוצמת השגרה המתישה של חיבור לבנה ללבנה, קיר לקיר, קומה לקומה. לאחר פרץ ההתלהבות הראשון, התכנון המקצועי המדוקדק, המסירות ונחישות ההחלטה (נח: בראשית י"א 3-4), באה הנפילה הגדולה. כיוון שהם לא יכלו לקבל את עצמם, אלוהים ודאי שלא יכול היה לקבל אותם ובלל את שפתם - אשר, כאמור, כבר הייתה מבולבלת.

 

יתכן כי הם גילו שיש בהם היכולת להגיע לדרגת אל, ולא יכלו לשאת את המחשבה שהאל לא רק בשמיים הוא אלא בעיקר בליבם. איך ידעו זאת? עצם היכולת לבנות מגדל כזה, שהוא מעשה יצירה, מגלה לאדם את היכולות האלוהיות שלו, או לחילופין, את יכולות היצירה הטמונות בו. בציור ידוע של הצייר הפלמי פיטר ברויגל, נראה מגדל-בבל כמבנה ענקי בעצם בנייתו. בני האדם מצוירים שם בפרספקטיבה ההולמת את המרחק שלהם מהמגדל. אלו הסמוכים למגדל נראים זעירים כנמלים. בחזית התמונה, במרחק רב יותר מהמגדל, נראים בני אדם שמידותיהם כמידותיו של המגדל. הפרספקטיבה היא כאן משל לחיים: אלו הסמוכים למגדל רואים את פיסת הקיר הסמוכה להם. הם חווים פרט זה או אחר ביצירה, באופן המלא, ואולי המספק ביותר, לאותו פרק זמן נתון. אולם הם אינם קולטים אותה במלואה. ככל שאנו מרחיקים את עצמנו מהיצירה, בתנאי שהיא עדיין נמצאת בטווח הקליטה שלנו, אנו חווים אותה בצורה מלאה יותר.

 

שני צדדים לטרגדיה האנושית של מגדל-בבל. בפתחה של זו נמצאת משאלה ילדותית של בוני המגדל, ליצירת קשר בלתי אמצעי עם דמות האל המושלם בשמיים שמעל לראשם. משאלה זו מתבררת כטעותם הגדולה. סיפור המגדל מלמד כי הקשר הזה הוא בלתי אפשרי. לא בשמים הוא האל, ולא בשמים היא היצירה, ואותו אל מושלם, שאליו הם מתכוונים בבניית המגדל, נמצא בתודעתם היוצרת בלבד. לאחר ניסיון הנפל, ליצירת קשר עם אלוהות חוץ-תודעתית בלתי-נגישה, הם נפוצים איש למקומו. המגדל הוא ניסוי בהמחשת הבלתי ניתן להמחשה. לאדם-היוצר זהו תרגיל בהתבגרות. יצירה בוגרת מטרתה, קודם לכל, ליצור קשר בין האדם לבין עצמו, בין האדם לבין פוטנציאל היצירה שבו שהוא האלוהים, בין האני "הארץ", לבין רוחו "השמיים", והיצר "התהום".

 

צד שני לטרגדיה האנושית מתגלה ברגע שבו האדם-היוצר מתבלבל, עומד חסר-אונים אל מול הכוחות שעולים מתוך עצמו, והכוחות הפועלים עליו מתוך היקום שבו הוא חי. אז גם עלול להתעורר רגש האשמה, המעכב את כוחות היצירה. רגש האשמה מקורו בקונפליקט הנוצר בין כוחות היצר, המאיימים על שלוות רוחו של האדם, ומנגד, כוחות החברה המציגים איסורים והגבלות על היצר. טרגדיה זו יכולה לבוא לסיומה המוצלח, ברגע שבו מגדיר האדם-היוצר את היצירה, קובע את גבולותיה הפנימיים והחיצוניים, ובכך הוא קובע את המסגרת ליצירה. אז גם יכול האדם להתגבר על רגשות האשם, ולתעל את היצר אל היצירה, להטבת מצבו של האדם והעולם.

לאיגרת השבועית של 2012 . 10 . 18