(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

3. לך-לך: בראשית י"ב - י"ז

"ויאמר יהוה אל-אברם, לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך" (לך-לך: בראשית י"ב 1).

יש לשים לב לנאמר: "לך לך מארצך". דרכו של אברם היא מן המקום הפיזי, הנפשי, הרוחני, שהוא בית הגידול שלו, וזוהי ארץ, מולדת ובית אב ואלו ידועים ומפורטים בשמותיהם, אל עבר העתיד, שהוא עדיין לא ידוע. עבר ועתיד כרוכים יחד ואין זה יכול להתקיים ללא זה. עברו של אברם הוא חלק מתמונת עולמו ועל בסיס העבר הזה נבנה העתיד.

למה הדבר דומה? למהגרים היהודים, העולים, שהגיעו למדינת ישראל עם תקומתה. השלטון הישראלי ביקש אז לממש כור היתוך שבו יפשטו מעליהם את תמונת עברם ותרבותם למען בניית חברה משותפת אחת. ככל הנראה זה היה שלב הכרחי בגיבושה של חברה, אבל את העבר אין להכחיש. הוא תמיד היה קיים בישראל, בכל קבוצה תרבותית בנפרד, לצד ההווה הישראלי המתחדש. לאחר שנות דור הוא פרץ החוצה והפך לחלק לגיטימי מהתרבות הישראלית המורכבת. העבר הוא תנאי הכרחי, אף אם לא מספיק, לכינונו של עתיד.

אברם יוצא מחרן, לוקח עמו את לוט, והם הולכים לארץ כנען. רעב בארץ כנען. אברם יורד למצרים. שם הוא מציג את שרי אשתו כאחותו. שרי נלקחת לבית פרעה והופכת שם לפילגשו. כמנהג המקום, אברם מקבל תמורתה: 

"צאן-ובקר, וחמורים ועבדים, ושפחות ואתונות וגמלים" (שם: י"ב 16).

ראוי להזכיר שוב כי בעולם זה האישה היא קניינו של הגבר, ואפשר למדוד את ערכה בשווה-כסף. על פי התגמול שמקבל אברם תמורת אשתו, מתברר כי שרי היא סחורה יקרת-ערך. אבל העסקה אינה עולה יפה. אפשר לומר שפרעה נעשה חולה ממנה, כי מגיפה פורצת בביתו. הביטוי "מגפה" יופיע במקומות שונים, כסימן של עונש על חטא

(במדבר: י"ד, 37.  י"ז 13-15.  כ"ה, 8-9.  כ"ה, 18.  כ"ו, 1.  ל"א, 16).

גם היום נוהגים רבים, במקרים של מחלה, לחפש חטא או עוון או קלקול אישי כסיבה למחלה. בימים אלו הרפואה הקלאסית והרפואה האתנית-דתית והאלטרנטיבית, מתקרבות זו אל זו גם במקרה הזה. אבל בפרשה זו, אם יש חטא, של מי הוא? האם זה חטאו של פרעה שקנה אישה בלא שידע כי היא נשואה לאחר, ואף שילם עבורה כדת וכדין הימים ההם? או חטאו של אברהם ששיקר לפרעה כדי להציל את חייו? כבמקרים אחרים גם כאן האחריות על החטא מוטלת על בעל השררה, הוא פרעה, ועליו מוטל העונש בצורה של מגיפה המכונה "נגעים גדולים".

[לך-לך: בראשית י"ב, 17.

אבן עזרא בראשית פרק יב פסוק יט: וטעם "ואקח אותה לי לאישה" שלקחה להיותה אשתו ולשכב עמה, והשם הביא עליו נגעים שלא יגע בה. והנגעים שלחם השם לשמור אשת אוהבו, והיו הנגעים גדולים, ולא יכול לגעת בה, וכמוהו "וחשקת בה ולקחת לך לאישה" (דברים כא, י), ואמר אחר כן "והבאת אל תוך ביתך וגלחה את ראשה" (שם יב), "ואחר כן תבוא אליה ובעלתה" (שם יג)].

אפשר גם לתהות על טיבה של אותה "מגפה" בדמותה של אשת-איש, ובמקרה זה אישה דעתנית ובעלת אישיות מובחנת ונפרדת מבעלה. זו האישה שלימים היא נותנת לבעלה את שפחתה הגר ואחר-כך כחלק ממאבק השליטה בתא המשפחתי היא מגרשת את הגר יחד עם בנה ישמעאל אל המדבר (שם: ט"ז), ולימים תצחק באוהל למשמע הבשורה האלוהית שבגילה המופלג יהיו לה ילדים. צחוק של הטלת ספק, שהוא סימן של מרד נשי באוהל (וירא: בראשית י"ח, 13). יש לשער שאישה זו לא תניח לאיש להפכה לפילגש כנגד רצונה.

פרעה מחזיר את שרי לאברם. אברם ולוט חוזרים לארץ כנען. הם מחלקים ביניהם את הארץ. לוט בוחר את כיכר הירדן ואברם את כל השאר. אחר כך מתערב אברם במלחמה בין מלכי הארץ, כדי להציל את לוט שנפל בשבי. ואז:

"ומלכי-צדק מלך שלם, הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון" (שם: י"ד 18).  

שלם מוגדרת על ידי הפרשנים כירושלים, ומלכי-צדק, יחד עם אברם, הם מחלוצי האמונה המונותיאיסטית. נהוג לראות במשה את מייסד התורה המונותיאיסטית, ואז דמותו של אברהם מקבלת את תפקיד המונותיאיסט המעשי הראשון, ומשה את תפקיד המונותיאיסט הדתי הראשון.