5. חיי שרה: בראשית כ"ג - כ"ה 18

"ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה" (חיי שרה: בראשית כ"ג 1).

שרה הלכה לעולמה בקרית ארבע, היא חברון המקראית, בארץ כנען. אברהם מבקש לקבור את שרה ופונה אל בני חֵת שיקצו לו אחוזת קבר. הם רואים בו אישיות מקומית מכובדת:

"נשיא אלוהים אתה בתוכנו", (שם: כ"ג 6)

ומציעים לו לקבור את שרה באחוזת הקברים שלהם. אבל אברהם מבקש לקנות "בכסף מלא" (שם: כ"ג 9). את אחוזת הקבר שבמערת המכפלה, השייכת לעפרון בן צוחר החיתי. יש ארכיאולוגים הטוענים כי מערת המכפלה אינה בחברון, אלא בממרא. מה שנחשב היום כמערת המכפלה בחברון, הוא, ככל הידוע, מבנה מהתקופה ההרודיאנית, מאות שנים לאחר התקופה המשוערת של אבות האומה, אבל המבנה הקיים מקודש אצל יהודים ומוסלמים כאחוזת הקבר של אברהם. בעניין מיקומה המדויק של ממרא יש לפחות שתי גרסאות סותרות. רק מיקומה של חברון מקובל על המאמינים ועל חוקרים כאחת.

מצד אחד, אברהם אינו מבקש חסד או נדבה. הוא אינו נסמך על הכבוד שרוחשים לו בני המקום, או על מערכת היחסים הטובה איתם. הוא מגדיר את עצמו כ"גר ותושב" (שם: כ"ג 4).

משנה תורה לרמב"ם, הלכות דעות, פרק ו, הלכה ד: "אהבת הגר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה - שתי מצוות עשה. אחת מפני שהוא בכלל ריעים, ואחת מפני שהוא גר. והתורה אמרה ואהבתם את הגר. צווה על אהבת הגר כמו שצווה על אהבת עצמו, שנאמר, ואהבת את ה' אלוהיך. הקב"ה עצמו אוהב גרים, שנאמר, ואוהב גר".

לא רק במצרים היו בני ישראל גרים. גם אברהם, במקום מושבו הקבוע בארץ כנען, רואה עצמו כגר, כמי שמצווה על סובלנות וענווה ביחסיו עם בני המקום. הרעיון "כי גרים הייתם בארץ מצרים" חוזר ומופיע לרוב כאשר מדובר במערכת יחסים טובה עם הזולת, שאינו בהכרח יהודי. להיות גר בארצך פירושו לא לקבל את הדברים כמובנים מאליהם. פירושו דריכות למה שמתרחש בתוך עצמך ומחוצה לעצמך. לפקוח עיניים ולהטות אוזן. לדחות עוולה ולעשות צדק ולנהוג בסובלנות עם הזולת. פירושו לראות את עצמך כאורח במקומך. הצייר הונדרטוואסר שיצירותיו הסביבתיות היו פופולאריות בשנות השישים, מצייר נוף של הרים ועצים ומוסיף את הכותרת: "אתה אורח של הטבע - נהג בהתאם".

מהו אותו טבע היום? בעבר היה האדם אורח של הטבע, יצור אחד מיני רבים, שמתבונן ביקום במבט סקרני נדהם, והחוויה האישית המיידית שלו מבקשת להגדיר את איתני הטבע, המופלאים ממנו, כסדרה של דמויות אלים מאיימות, שמקום מושבם עשוי להיות, למשל, באולימפוס לא מושג. אחר-כך עוגנה החוויה האישית המיידית בהיסטוריה של אורח חיים דתי. אחר-כך באה התפתחות מדעית וטכנולוגית, שקראה תיגר על תוקף ההגדרות הדתיות. אחר-כך באה התפוצצות האוכלוסייה ויצרה איזון עדין ורעוע, בין האמונה במסורות הדתיות לבין האמון בשיטה המדעית. שתי מערכות מידע אלו העניקו לאדם את האשליה שהוא מיוחד ונעלה על הכול. מצד אחד, הוא ניכס לעצמו את ההשגחה האלוהית ומצד שני ניכס לעצמו את התבונה המדעית. האינטרנט חיבר את תושבי הפלנטה לרשת סבוכה של דבר והיפוכו, והמבוכה האנושית בקשה לה מפלט בהתארגנויות מקומיות סגורות או באדישות ובניכור אישי. האדם הפך מנשלט על ידי הטבע לשולט חלקי בו. עדיין הוא מביט אל העולם במבט מלמטה למעלה או מלמעלה למטה. עדיין הוא, כמו ילד סקרן, מתאמן ביכולת להביט אל היקום בגובה העיניים, ללא מורא וללא משוא-פנים. עכשיו מוטלת עליו החובה האנושית לשתף פעולה עם הסביבה, להתבונן בה במבט יוצר, ולראות, בכל בוקר, את חייו, כאילו התחילו ברגע זה.

אברהם מבקש להתבדל מבני המקום ולייחד לעצמו אחוזת קבר משפחתית נפרדת. כאן מופיע שוב מוטיב ההתבדלות של שבטי העברים מסביבתם הקרובה. מוטיב זה יחזור ויופיע בהמשך הפרשה, כשאברהם מבקש אישה לבנו יצחק, ושולח את עבדו לארץ מולדתו בארם נהריים, אל בית נחור, למצוא שם את האישה המתאימה. התנהגות מתבדלת זו מחשידה את שבטי העברים בהסתגרות ובהתנכרות לזולת שאינו בן עמם.

מתוך הסיפור הזה מתבקשת המסקנה שהבטחת האל לאברהם, שצאצאיו יירשו את הארץ, אין בה תנאי מספיק עבורו אפילו כדי לקנות אחוזת קבר אחת. הבטחת האל היא בתחום הרוח האמונית והמיתוס הדתי. אלה מספיקים כדי לראות מקום כלשהו כאחוזה רוחנית של המאמין, אבל לא כאחוזה פיזית בעלת תוקף מדיני.

לדוגמא: מאמיניו של רבי נחמן מברצלב, רואים באחוזת הקבר שלו באוקראינה, מקום דתי בעל השפעה רוחנית. מדי שנה הם באים לשם להשתטח על קברו. אבל, ככל הידוע, הם אינם מבקשים לנכס לעצמם את אחוזת הקבר הזאת כרכושם הפיזי של המאמינים. אכן, אדמת אוקראינה אינה מוגדרת כאדמת קודש, אבל מובלעת הקבר הזאת נחשבת בעיניהם כמקום קדוש. הממשלה האוקראינית, היא זו שתרמה את השטח סביב, וסייעה בהקמת שירותים למאמינים, ויש להניח כי הסיבה לנדיבות לבה היא בציפייה להפקת רווחים מהתיירות היהודית המתגברת במקום.

אברהם, המבקש להתיישב במקום כלשהו בארצו, ולקבור את מתיו קבורה פיזית ממש, עליו לבצע עסקה ארצית בהחלט. עסקה שבה ייחתם ההסכם ויועבר שכר הקניין, בסך "ארבע מאות שקל-כסף" (חיי שרה: בראשית כ"ג 15). יש המבקשים לראות בעסקה זו, חיזוק להבטחות האל לעמו העברי, כפי שהן רשומות במקרא. כביכול, מדובר כאן במין שטר-מכר כפול, אמוני ומדיני, המאשר את זכותו של העם העברי לדורותיו על מערת המכפלה בפרט, ועל ארץ ישראל בכלל. המקרא יכול לשמש חוזה אמוני בין העם העברי לבין אלוהיו, אבל הוא אינו יכול לשמש חוזה משפטי בעל תוקף מדיני, קל-וחומר שאין הוא חוזה בין העם העברי לבין העמים האחרים. גם הבטחת האל למאמיניו, אין לה תוקף היסטורי. יש בה תוקף אמוני למאמינים, והיא יכולה לשמש כמרכיב בטקסט של פולחן דתי, אבל אינה יכולה לשמש עילה לפעולה פוליטית רכושנית. המקרא אינו ספר היסטוריה. הוא מיתוס עברי, שמתוכו ניתן להבין את ההתנהגות האנושית, כדי להפיק ממנו לקחים להטבת את מצבו של האדם, אבל אין לו תוקף פוליטי והוא לא יכול לשמש עדות לזכויותיו של מישהו על מקום כלשהו.