(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

6. תולדות: בראשית כ"ה 19 - כ"ח 9

..."ויעקב איש תם יושב אהלים" (תולדות: כ"ה 27):

לכאורה, יעקב הוא איש תם, במובן של שלם עם עצמו ועם סביבתו. הוא מופנם ומנותק מענייני העולם הזה. כדי להסביר את הפיכתו של יעקב לאבי שנים-עשר השבטים, ואבי האומה העברית, מתאר הכתוב, באופן הדרגתי, את המהפכים המשפחתיים בדרך לבכורה. הוא, כביכול, אינו רודף אחר הבכורה, שבימים ההם הייתה לה משמעות כלכלית וחברתית מובהקת, כי הבכור הוא היורש הראשון של אביו. הכתוב מדגיש שרבקה אוהבת את בנה הצעיר יעקב. ופירושו של דבר, שבאמצעותה יזכה יעקב למעמד הבכורה (שם: כ"ה 29).  

תחילה, כאילו במקרה, יעקב קונה את הבכורה מעשיו בנזיד עדשים. נוכל לתאר לעצמנו את יעקב התם, יושב בפתח האוהל ובוחש בקדרת עדשים מעל למדורה הקטנה. הוא מבשל נזיד של עדשים אדומות. כידוע, זהו מאכל עממי נפוץ באזור הים התיכון, קל מאד להכנה ומזין. אין חובה להיות בשלן מעולה כדי להכינו. אבל לאדם רעב מאד, גם המאכל הפשוט הזה יכול להתגלות כנחשק, עד כי למען השיגו אפשר, לפעמים, לוותר על עולם ומלואו. מסביב שקט של יום חול. הנשים יצאו ללקט בשדה. הגברים במרעה, והילדים מכונסים באוהלו של אחד מהזקנים הממונים על שיעורי העשרה לטף, ושומעים אגדות נפלאות על מעלליהם של אבות האומה בעזרת השם. יעקב מערבב באיטיות את הנוזל האדום המתעבה בקדרה, וחומו של התבשיל מתערבב בחום היום. רוחו של יעקב נושאת אותו אל מקום אחר וזמן אחר, שבו הוא הקטן ונטול הזכויות, הופך לאבי האומה ומנהיג אותה אל מעבר למשברים נוראים, לקראת עתיד מזהיר.

פתאום מתגלה לפניו עשיו, שחזר מהצייד והוא עייף ורעב ורוטן לעצמו במלמולים זועפים (שם כ"ה 29). עשיו אומר שהוא מת על הנזיד הזה, ואם לא יאכל ממנו, ודאי לו שימות מיתה משונה. יעקב, כדבר המובן מאליו, מתוך המשכה של הזיית הגדלות אל תוך חיי הרגע הזה, אומר לו:

"מכרה כיום את בכורתך לי" (שם: כ"ה 31).

עשיו אומר: קח! יעקב אומר: תשבע! עשיו נשבע. גם במקור נשמע הדיאלוג הזה כפטפוט לא מחייב, שאין לו תוקף מעבר לשיחת חולין חולפת. אבל הסיפור הזה הפך מקור לפרשנויות מיסטיות ואחרות. מדוע אין יעקב מאכיל את עשיו הרעב? הרי אם אכן יעקב הוא איש תם המסתפק בישיבה באוהלים, מה לו ולבכורה? אפשר לטעון שכבר בבטן אמו היה יעקב לוטש עיניים אל הבכורה.

יעקב הוא דמות של מי שתמיד בא אחרי משהו או מישהו. הוא האב השלישי והאחרון במניין האבות הגדולים, וכאמור, הוא יוצא אל העולם אוחז בעקבו של עשיו. הוא מציית לאמו בתכנון תחבולת הרמייה להשגת הבכורה. הוא זה שבניו משטים בו ומרבים את סבלו בעלילת הדם על מותו של בנו יוסף. בתולדות חייו הוא אינו מוביל את משפחתו אלא מובל על ידה, תחילה על ידי אמו ואחר כך על ידי בניו. אפשר לספק הסבר מרגיע, שיעקב הוא צדיק, ודרך צדיקים היא שמלאכתם נעשית בידי אחרים, ושמראש הבכורה הייתה נתונה מטעם האל ליעקב, ורק חוצפתו של עשיו היא זו שהובילה אותו לפרוץ ראשון מבטן אמו. או אולי הכוונה לומר שיש להיזהר בתמימים, שמהם יכולה לצאת תורה, או לחילופין, יכולה לצאת מהם תחבולת ההשתלטות נכסי הזולת. גם התם ביותר אינו יכול להיות תם מושלם.

הכתוב מבקש להנציח את עשיו כאדם קל-דעת, ואת יעקב כמי שהדברים פשוט קורים לו, כלומר, יד האל מנחה אותו. הנזיד עצמו, "האדום האדום הזה" (שם: כ"ה 30), שהוא בשביל עשיו, עניין של חיים ומוות, ליעקב הוא מסמל צורה של חומר, ויעקב מוכן לוותר עליו, תמורת הבכורה, שהיא לפי שעה, עדיין בגדר של רעיון כללי שאין לו תוקף רשמי ומעשי. במקרה זה, בדומה לדיני ירושה, אם לא קבע האב אחרת, מוקנית הבכורה לבן שנולד ראשון. כדי לשנות נוהג זה, על האב לקבוע זאת, ולהכריז על זה אשר לו תהיה הזכות לממש את הבכורה.

יצחק האב מתכוון להכריז על עשיו בכורו כיורש, על כל המשמעויות החברתיות וטובות ההנאה האישיות הנובעות מהכרזה זו. קודם לכן נרמז כאן שיתכן כי האב יצחק מתעב את בנו הבכור, והיה רוצה לראות את יעקב הצעיר מקבל את הבכורה, אבל כדרכו בצייתנות ויראת האל וחוקי ירושה, יצחק אינו האדם המתאים לחולל מהפכות. הוא הולך בתלם ההיסטורי שחרשו עבורו חוקי אל ואדם. אם לא תהיה כאן התערבות חיצונית שתסכל את הצפוי לקרות, הוא יעביר את הבכורה לעשיו כחוק. בדיעבד נראה שהתערבות כזאת היא בלתי נמנעת. האם רבקה, שככל הנראה היא האישיות הדומיננטית במשפחה הזאת, קוראת את מחשבותיו של יעקב, או שהיא שומעת אותן מפיו של בעלה בשיחה אינטימית במיטה לפני השינה, או שהיא זו שמחליטה בעצמה וקובעת באותה שיחה מי יהיה היורש כאן. רבקה זו תתערב בסיפור לטובת ההיסטוריה היהודית ולשביעות רצונו הדיסקרטית של בעלה.

המקרא מצידו, שמראש טרח לבנות את דמותו של עשיו כאישיות מפוקפקת, לא יניח לטיפוס הזה שישתלט על גורלו של העם העברי לדורותיו. הרי כבר אנטון צ'כוב, המחזאי הרוסי אמר, כי רובה שתלוי על הקיר במערכה ראשונה, מוכרח לירות במערכה השלישית. הדמות שהוצבה במערכה הראשונה בתפקיד האיש הרע של הסיפור הזה, ועלול בכל רגע לשים את ידו המתועבת על הירושה הנכספת, חייב במערכה האחרונה לקבל בדיוק את מה שמגיע לו, כלומר, לא לקבל את הבכורה, והסוף הטוב הזה יביא מרגוע ומנוחה לקורא העצבני. מכל אלו נובע ששוב הבכור נדפק. הבכור הראשון בשרשרת הבכורים המדוכאים הוא, כידוע, קין שרצח את הבל.

טקס הכרזת היורש אמור להתקיים בפולחן של אכילה, שתייה וברכה. יצחק שולח את עשיו אל השדה לצוד ציד ולהכין ארוחה כאשר אהב. עשיו יוצא, ואל תחום האירוע הבימתי נכנסת רבקה. ראשית, היא הבמאית של התמונה הבאה. זו שברובו של האירוע נשארת בצלו של האוהל, כמי שנמצאת בעומקו של האולם, רואה את התמונה הבימתית כולה ומפקחת על ביצועה התקין. אבל היא גם מאחורי הקלעים, שם היא מושכת בחוטים ומפעילה את הדמויות. היא גם המחזאית הכותבת את מהלכי האירוע. היא גם המלבישה והמאפרת. היא שמה על יעקב את בגדיו של עשיו, מכסה את ידיו וחלקת צווארו בעורות כבשים ושולחת אותו אל אביו יצחק. יצחק העיוור מתפלא על המהירות שבה חזר עשיו מהצייד, ויעקב עונה לו באמירה שיש בה מידה של שיגרה מקובלת, רצון לרצות את השומע והכרזה על ציות למסורת אבות:

"כי הקרה אדוני אלוהיך לפני" שם כ"ז 20).

כלומר, האלוהים שלך סייע לי למלא את מבוקשך, אבי.

"ויאמר יצחק אל-יעקב, גשה-נא ואמושך בני, האתה זה בני עשיו אם-לא" (שם: כ"ז 21).

יצחק ממשש ואומר: "הקול קול יעקב, והידיים ידי עשיו!... ויאמר, אתה זה בני עשיו? ויאמר אני" (שם: כ"ז 22 – 24).

יצחק עיוור אבל לא טיפש. הוא יודע שיעקב הוא זה העומד לפניו ולא עשיו. אבל הוא ממשיך לשחק את תפקידו ההיסטורי ומניח לבנו יצחק להפליל את עצמו בשקר גס. כך יצחק מנקה את עצמו מהאחריות למעשה הרמייה כנגד עשיו, ומגשים את המשאלה הכמוסה, שדווקא יעקב ייהנה מהבכורה לא עשיו. אבל גם את יעקב אי אפשר להאשים בפלילים. הוא לא יזם את משחק ההחלפה הזה. הוא הרי ילד טוב ירושלים ושומע בקול אמו שציוותה עליו לעשות זאת. אחר כך מתקיימת הסעודה ויצחק האב מברך את בנו יעקב המחופש לעשיו.

יעקב הוא בנו של יצחק, ושחקן בדרמה הזאת. הוא בעל תפקיד בימתי. תפקידו לגלם את דמותו של עשיו אחיו. יצחק הוא אביו של יעקב, וגם בעל תפקיד האב. ברכת יצחק, נמסרת על שמו של עשיו, אבל עשיו הוא כאן הדמות שלבש על עצמו השחקן יעקב. מהי דמות זו?

"ותעש אמו מטעמים כאשר אהב אביו. ותקח רבקה את-בגדי עשיו בנה הגדול, החמודות אשר איתה בבית, ותלבש את-יעקב בנה הקטן. ואת עורות גדיי העיזים הלבישה על-ידיו ועל חלקת צוארו. ותתן את-המטעמים ואת-הלחם אשר עשתה ביד יעקב בנה. ויבוא אל-אביו ויאמר אבי, ויאמר הנני. מי אתה בני? ויאמר יעקב אל-אביו אנכי עשיו בכורך!" (שם: כ"ז 15 - 19).

הדמות היא סך כל צורות ההתנהגות, הלבוש, האיפור והאביזרים, אשר בעל התפקיד מקנה לעצמו כדי לגלם אותה. אם תווי הדמות דומים לתווים של בעל-התפקיד, אנו אומרים שהשחקן מגלם דמות ישירה עם עצמו, כלומר, דמות שהיא Strait. אם תווי ההתנהגות של הדמות שונים מתוויו של בעל התפקיד, היינו אומרים שהוא מגלם טיפוס, או דמות-אופי, כלומר Character. בכל מקרה, דמות אינה דבר קיים במובן של יש גשמי, אלא של יש תודעתי. לכן עשיו אינו קיים בתמונה הזאת. קיים יעקב בעל התפקיד, ובעל התפקיד הוא זה שזוכה בברכה! לא במקרה אין מוזכר שמו של עשיו בלשון הברכה עצמה. המקרא נתכוון לרמז שבכל מקרה, הברכה ממוענת ליעקב. אבל אם היה האב אומר שהברכה היא לעשיו, הרי שאז היה עשיו זוכה בה. במקרה זה היה המקרא מחזק את חשיבותה של הדמות עשיו, לעומת האדם-השחקן יעקב שמגלם אותה, ואז האדם יעקב היה נחשב רק לשליח לדבר ברכה. הימנעותו של יצחק מציון שמו של הבן המבורך בגוף הברכה, מחזקת את הרעיון בדבר חשיבותו של האדם המגלם את הדמות, יחסית לדמות. בלשון המקרא נוכל לקבוע שהברכה ממוענת אל "הקול קול יעקב", ולא אל "הידיים ידי עשיו".