(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

11. ויגש: בראשית מ"ד 18 - מ"ז 27

"ויגש אליו יהודה ויאמר, בי אדוני, ידבר-נא עבדך דבר באזני אדוני, ואל-יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה" (ויגש: בראשית מ"ד 18).

כזכור, בפרשה הקודמת יוסף מבאר לפרעה את החלומות שלו. בחלום אחד מופיעות שבע פרות שמנות ושבע פרות רזות, והרזות אוכלות את השמנות. בחלום השני שבע שיבולים שדופות בולעות שבע שיבולים בריאות. מוסר השכל: להכין צידה ליום צרה. לתכנן את העתיד, ורצוי גם להגדיר ייעוד במונחים של חזון...

... מצוות כיבוד הגר חוזרת ונזכרת בכל פעם שבה העברים נודדים לישוב אחר, החל מימי אברהם. אדם מהגר למקום אחר ומצפה שינהגו בו כבוד כאדם וייענו לצרכיו. הוא מוכן לעבוד תמורת מילוי צרכיו. כך מוטלת על תושב הארץ החובה לנהוג כבוד בגר ולסייע לו,

"כי גרים הייתם בארץ מצרים"

(משפטים: שמות כ"ב 20: "וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים".

עקב: דברים י' 19: "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים". ןכן:

שמות ב' 24. שמות יב' 48. שמות יב' 49. שמות יח' 3. שמות כב' 20. שמות כג' 9)

מהי עליה וירידה? ארץ ישראל היא מקום קדוש. סמל למעלה גבוהה, דרגה גבוהה בסולם הרוחניות של העם. אולם זהו אך סמל, ויש לנהוג זהירות בסמלים. סמל יכול לשמש מזון רוחני. סמל עשוי לעודד אנשים לפעולה, אבל הסמל כשלעצמו לא יכול לקנות לחם במכולת. כל עוד התנאים בארץ נוחים למחיה - חיים בה. אולם הניסיון המיתולוגי, כמו גם ההיסטורי, מלמד שכל אימת שהתנאים הכלכליים בארץ-ישראל נעשים קשים, מהגרים ממנה למקום שבו אפשר להתקיים פיזית. לא תמיד יכלה ארץ-ישראל לספק קיום כזה. כך קובע הכתוב, בצורת משל, את היחס שבין חומר לרוח. ישנה ארץ ישראל הפיזית, שגבולותיה אינם מסומנים בשום מפה מדינית, אינם רשומים בטאבו  וגם על פי כתבי הקודש לא ברור מהם.

אלוהים אומר לאברהם:

"כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רואֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם" (בראשית יג, 15).

מה ראה אברהם?

"קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה" (בראשית יג, יז).

לאן הלך אברהם ועד כמה הרחיק בהליכתו?

יש להניח כי בכול דור ודור מפרשים ראייה זו והליכה זו על פי רוח התקופה וכל מה שברוח צריך תרגום פיזי ואם אין הסכמה על תרגום זה, אנה אנו באים? על כן יש להיזהר כאשר מגדירים מקום כ"קדוש", כמקום שנתייחד מסביבתו. במת התיאטרון היא מקום שנתייחד מסביבתו. האם הבמה היא קדושה? יש טוענים שכן ויש טוענים שלא.

על כן, "ארץ ישראל" היא מושג שברוח היא תופעה מיסטית. במצב הטוב ביותר היא מקור נחמה. במצב הגרוע היא עילה למלחמות דת ששמען כבר יצא לשמצה. מנקודת מבט כלכלית היא ארץ ככל ארץ אחרת ואין בכך קדושה.

מי שמבקש להפוך את הארץ הפיזית הזאת לחומר מקודש, מסתכן בהתעלמות מהתנאים הקיימים במציאות. אין לבלבל בין קיום פיזי לרוחני. הפיזי קודם לרוחני.

כך גם בתקופת הבית השני. לאחר החורבן רובה של האוכלוסייה היהודית נשאר בארץ ולא הוגלה. הישוב היהודי התמעט והלך כי בני האדם עזבו מרצונם החופשי, אל המקומות שבהם יכלו להתקיים. כך בכל דור. וכך גם בעליות הראשונות במאה הזאת. מי שלא מצא את פרנסתו בה - עקר למקום אחר.

בתפוצות ישראל נתפסה ארץ-ישראל כמושג רוחני. במקרים רבים הייתה לא מושגת כישות פיזית אלא מסמנת של גאולת הפרט והחברה. המעבר להגשמה פיזית, בחיבור שבין יהודי לבין ארץ ישראל, היא מקור לבלבול תודעתי. כאמור, לאורך ההיסטוריה היהודית, כל הניסיוניות הדתיים לדחוק את הקץ – נכשלו. הניסיון האחד שהצליח הוא חילוני במובהק, הציונות החילונית, וגם הוא שנוי במחלוקת. לאחר מכן נוצר בלבול בין גאולת העם לבין קידוש ארץ ישראל כישות פיזית. היהדות, שהרגילה את עצמה לקיום פיזי-רוחני בתפוצות ישראל, הדגישה את הקדושה האוניברסאלית של חיי אדם ואת הפולחן היהודי-רוחני בכל מקום שמחוץ לארץ ישראל, אך לא השכילה ליצור במדינת ישראל את ההרמוניה ההכרחית שבין נפש היהודי למקום מושבו הפיזי במדינה.

הניסיון ההיסטורי מלמד שהתרבות היהודית, המגלמת בתוכה את הדת וגם מרכיבי תרבות יהודית, התפתחה בתפוצות ישראל, יותר משהיא התפתחה בארץ-ישראל. פועל יוצא מכך הוא שהיהדות היא צורה של תרבות, הכוללת בתוכה את מרכיבי הדת, ועדיין מעוררת ויכוח באשר להגדרתה כלאום. היא תלויה בארץ-ישראל, כמושג רוחני ולא כהגשמה פיזית דווקא. במשך מאות שנים היה היהודי אומר בפסח: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", אולם המשיך לגור בתפוצתו, ולקיים אורח-חיים מתקבל על הדעת. ירושלים הבנויה הפכה למושג רוחני, דימוי למצבו הקיומי המתוקן של היהודי, כמושא-נפש לתיקון עצמי. בבחינת ההגעה ל"ירושלים של מעלה", כלומר, הגעה למדרגה גבוהה יותר של אנושיות.

כיצד ניתן להבין את הטיעון בדבר זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל? בשנת 1948 נוסדה מדינת ישראל. באותה שנה נחתמה בעצרת האומות המאוחדות, ההכרזה בדבר זכויות האדם האוניברסאליות. בין החותמות עליה הייתה גם ישראל. סעיף 13 בהכרזה אומר: "כל אדם זכאי לחופש תנועה ומגורים בתוך כל מדינה. כל אדם זכאי לעזוב כל ארץ, לרבות ארצו, ולחזור אל ארצו".

התקבצות היהודים בארץ ישראל והקמתה של מדינת ישראל היו מעשים הנובעים מתפיסה מדינית חילונית-חופשית, ולא מטעמים דתיים. מכאן מובן מדוע התלבטו הציונים בין מקומות שונים להתיישבות. כזכור, בתקופה מסוימת הם חשבו להתיישב באוגנדה או בדרום אמריקה. על פי הדברים המיוחסים לחוזי המדינה, הם חיפשו: "ארץ ללא עם, עבור עם ללא ארץ". הנימוק להתיישבות בארץ-ישראל-פלשתינה היה מדיני ובעל זיקה לתרבות היהודית. ההנחה המוטעית הייתה שזו ארץ ללא עם. עתה על הישראלים להגשים את עקרון ההדדיות: היה כאן עם אחר והוא עדיין כאן, קבוצת בני אדם, שיש להתחשב בה ולחלוק עימה את המקום הזה. על הדרך למימוש הרעיון יכול להתקיים דיון שמטרתו להגיע להחלטות נחרצות. אל הדיון הזה ברמה תודעתית וחברתית כוללת – עדיין לא הגענו.