(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

16. בשלח: שמות י"ג 17 - י"ז

..."ויאסור (פרעה) את-רכבו ואת-עמו לקח עימו. ויקח שש-מאות רכב בחור, וכל רכב מצרים, ושלישים על כולו. ויחזק יהוה את-לב פרעה מלך מצרים וירדוף אחרי בני ישראל, ובני ישראל יוצאים ביד רמה" (בשלח: שמות י"ד 6-8).

כביכול נראה שכל האימפריה המצרית יצאה להחזיר את בני ישראל למצרים. ברגע זה פרעה הוא כאותו אב מדכא, שבניו באים אליו ומבקשים: "שלח אותנו לנפשנו! תן לנו עצמאות לחיות את חיינו על פי דרכנו, או לפחות הנח לנו לצאת להודו, או לנפאל, למסע תרמילים הזוי. אנחנו משתוקקים לחופש, להיות רגע אחד עם עצמנו, מבלי שבכל רגע תנחת עלינו גזרה אחת ועוד אחת. תן לנו את ההזדמנות להחליט על גורלנו בעצמנו!"

פרעה-האב מבטיח ולא מקיים. בני-ישראל-הבנים, מתמרדים וממררים את חייו של האב. הם פוגעים בכל הקדוש לו והוא נשבר ומניח להם לצאת. אבל ברגע שהם מניחים את התרמיל על הכתף, ופוסעים צעד אחד אל מחוץ לבית, פרעה-האב חש שעולמו חרב עליו. הוא שואל את עצמו כיצד זה הניח להם לצאת ככה. הלוא אלו בניו עצמו ובשרו, עבדיו וממשיכי דרכו, בוני הקבר העצום שלו, שינציח את שמו לעולמים. הוא מגייס את כל כוחותיו למרדף אחרון ונואש. הוא יודע שהמרדף הזה אבוד מראש, אבל כוחות העבר מושכים אותו לנסות ולהחזיר את ההיסטוריה לאחור:

במדרשי הלכה נאמר בשם ר' שמעון בן יוחאי:

"ויקח שש מאות רכב בחור. משל מי היו הבהמות שהיו טוענין המרכבות? אם תאמר משל מצרים היו, והלוא כבר נאמר, וימת כל מקנה מצרים (שמות ט"ו). ואם תאמר משל פרעה היו, והלוא כבר נאמר, הנה יד יהוה הויה במקנך אשר בשדה (שם: שמות ט' 3). ואם תאמר משל ישראל היו, והלוא כבר נאמר, וגם מקנינו ילך עמנו, לא תשאר פרסה (שם: שמות י' 23). אלא של מי היו? של הירא את דבר ה' (גויים יראי יהוה). נמצאנו למדים, הירא את דבר ה' הם היו תקלה לישראל. מכאן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר, טוב שבגויים הרוג! טוב שבנחשים רצוץ את מוחו!"

(מדרשי הלכה, מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, ויהי בשלח, פרשה א').

מכאן אנו למדים שלא כל מה שנאמר מתוך מצוקת הזמן, או מתוך אימה או שנאת חינם, יכול לשמש דוגמא לאחרים, ואפילו אם דברי הבלע הללו באים מפי ר' שמעון בן יוחאי.