הצטרפו לאיגרת השבועית

"תיאטרון החדר? קסם של תיאטרון!" (יורם קניוק, סופר)


(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

 

17. יתרו: שמות י"ח - כ'

"וישמע יתרו כהן מדין, חותן משה, את כל-אשר עשה אלוהים למשה ולישראל עמו, כי-הוציא יהוה את-ישראל ממצרים" (יתרו: שמות י"ח 1).

 

בפרשה זו מובא תיאור הדרמה של מתן תורה במעמד הר סיני. ככלל, זו תבנית-אב אוניברסאלית לדרמה על התהוות יצירה...

הסיפור נפתח בתצוגה מרהיבה של פעלולים דרמתיים: "ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד ויחרד כל-העם אשר במחנה" (שם: י"ט 16). "והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו יהוה באש ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל-ההר מאד. ויהי קול השופר הולך וחזק מאד משה ידבר והאלוהים יעננו בקול" (שם: י"ט 18-19).

 

מעמד הר סיני - מרכיבי האירוע על פי "המעגל הפתוח":

המושג הכולל: תורה.

הרעיון המרכזי: תורת משה מגלמת את רוחה של היהדות ומבטיחה את קיומה.

המקום ההזוי: הר סיני וסביבותיו.

המקום הפיזי: בכל מקום שיבחר בו כהן הדת לתאר את המעמד, או לדרוש בו. מקומות שבהם אפשר לקיים את האירוע למעשה הם בתי כנסת קטנים או גדולים, בתי מדרש, אצטדיונים ומקומות כינוס אחרים.

הסיפור (תקציר): משה עולה להר סיני ומקבל את התורה מהאל. העם מקיים את פולחן העגל. משה שובר את הלוחות. הוא עולה להר סיני ושוב כותב את התורה. העם מקבל אותה.

סגנון: מיתוס סוריאליסטי.

דמויות: משה.

יוצר(ים): כהן הדת העורך את הטקס ומגיש את הסיפור.

הגדרת קהל: העם.

מעצב האירוע: כהן הדת.

 

כיצד נגדיר את מעמד הר סיני, מבחינת היחס שבין ההיסטוריה, לבין החוויה האישית המיידית? כאמור, משה כמקבל החוקה העברית מהאל, ועל כן הוא היוצר אותה למעשה, מקיים תהליך נמשך וחוזר של יצירה. בשלב הראשון נכתב ספר הברית בעקבות הדרמה הגדולה והמוחצנת, המלווה בפעלולי מזג אויר ותופעות גיאולוגיות מרשימות. לאחר מכן מתגלה המשבר. יצירת החוקה היא שינוי מהפכני הכופה את עצמו על העם. השינוי הזה הוא גדול מכפי יכולתו של העם להכילו, ואז מופיעים מעשה העגל, מלחמת האחים והמגיפה - כריאקציה לשינוי.

 

עם תחילתו של השלב השני, נתפסת הגרסה הקודמת של ספר הברית כטיוטה. עכשיו נכתב ספר הברית מחדש כתופעה מופנמת ועמוקה יותר. היא יוצרת תובנה מקיפה יותר. "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו איתו" (כי תשא: שמות ל"ד 29). התובנה הזאת מסומנת כקרינה. האיש מקרין את תובנתו מתוכו אל הסביבה והעם נרתע מלגשת אליו. תובנה כזאת היא אישית ופנימית ועדיין אינה יכולה ליצור קשר עם סביבותיה. על משה היוצר מוטלת עתה החובה להפוך את הקרינה הזאת ליצירה שניתן להבינה ולתקשר איתה. מכאן שתהליך היצירה כולל הארות גדולות וקטנות, משברים ותובנות חדשות, הדורשות את תרגומן לשפת הקשר עם בני אדם אחרים.

 

שעה שמשה נמצא על הר סיני וכותב את עשרת הדיברות - העם למרגלות ההר, בראשותו של אהרן הכהן, מבצעים את פולחן העגל. עשרת הדיברות הם מערכת חוקים שתפקידה להסדיר את הארגון החברתי, כלומר, היא יוצרת את ההיסטוריה החברתית.

 

פולחן העגל הוא, כאמור, תגובה של התנגדות לשינוי. עם הופעתו של השינוי, ואפילו הוא דבר שהעם שואף אליו, נוצר קונפליקט בין הרצון לשינוי והרצון להתמדה במצב הקודם. סיפור יציאת מצרים כולו הוא סיפורם של הקונפליקטים החוזרים ונשנים עם כל שינוי חדש. הרצון להתמדה במצב הקודם מאוים בגלל הופעתו של השינוי. על כן הרצון להתמדה שואף לחזק את עצמו. הוא שואב אנרגיה מתוך היצר. הרצון להתמדה במצב הקודם, גורם לעם לחזור לפולחנים עתיקים, עתירי אנרגיה, כדי לחסום את איומו של המצב החדש. הרמוניה חברתית ואישית תושג ברגע שהאדם ימצא את היכולת למתן ביטוי מאוזן לשתי התופעות שהם לכאורה סותרות, אבל למעשה הביטוי הכפול הוא הערובה לאיזון פסיכו-פיזי.

 

מדוע נאמר על מעמד הר סיני, שהוא מעמד מתן התורה ולא מעמד קבלת התורה? ידוע לנו שהתורה ניתנה שם. ראינו את האותות והמופתים, את לוחות הברית נשברים, ואת החדשים הנכתבים במקומם. לא ראינו אם וכיצד נתקבלה התורה על ידי כל אדם לעצמו, שהיה נוכח במעמד זה. ידוע לנו על הרצון לקבלת התורה, על האימה והיראה השוטפים את העם בטקס מתן התורה. שמענו את העם אומרים: נעשה ונשמע. לא ראינו ולא יכולנו לראות קבלה, שהיא עניין אישי ופנימי. על כן העם אומרים: נעשה ונשמע! ולא: נאמין, נקבל ונעשה! מעשיו של העם קובעים. לא אמונתו ולא הסכמתו לקבל. אפילו אם אין הוא מסכים אבל מקיים את מצוות התורה, ואפילו אם אין הוא מקבל, אבל מקיים - מעשיו קובעים.

 

בהמשך הדברים נראה שהעם אכן עושה את מצוות התורה, אבל גם סר מעליהן, מקבל ודוחה, מאמין ומטיל ספק. כי זו טבעה של הקבלה והאמונה. היא רגישה לכל רוח מצויה. היא בת-חלוף ושברירית, כרגש אנושי בן-חלוף וכשבריריותה של הנפש האנושית. המעשה התורני מחייב את היהודי החי בקהילתו ומזדהה עם אורח החיים שלה. הקבלה והאמונה הם עניינו האישי, בתחום החוויה האישית הפנימית שלו, שהיא תחום אוטונומי לו.

 

כך גם היוצר. הוא כאלוהים, נותן את יצירתו לקהל, שהוא העם שלו. הוא נותן שלא אל מנת שתובטח לו הקבלה מצד הקהל. הוא נותן כי הנתינה היא זכות וגם הכרח. הוא נותן כי ייעודו לתת. הוא נותן כי מעשה הנתינה היא הכרח ומעשה הקבלה הוא זכות. הוא נותן מתוך הידיעה שהקבלה היא בתחום החוויה האישית של הפרט. הקהל עשוי לקבל ולמחוא לו כפיים בהזדהות. הקהל עלול לדחות אותו בבוז. כך או כך, ייעודו לתת.

 

מעשה העגל הוא ביטוי לפולחן עברי עתיק, המבוסס על עבודת אלילים. הוא היה נהוג לפני שהופיעו עשרת הדיברות ונחשב בתודעת העם להיסטוריה קואליציונית. במעמד הר סיני משה מביא אל העם תפיסה חדשה, מופשטת, של האל, שגרעינה מוסרי, וזו נתפסת תחילה כתופעה אופוזיציונית.

 

השערות כלליות בעניין התפתחות המונותיאיזם:

1. פוליטית: כיבוש הארץ על ידי שבט אחד שמשליט את אלוהיו על פני האלוהים האחרים. הפולחן האלטרנטיבי ממשיך להתקיים ובפי כותבי התנ"ך זהו הרע בעיני אדוני.

2. כלכלית: התפשטות שליטה כלכלית בפולחן הדתי המונו' פירושה הגדלת הרווח הכלכלי לכוהני יהוה.

3. אמונית: האל המונו' מוצג כאל לא פרסונאלי אלא כהתגלמות המוסריות שבאדם. האל הוא שופט מוסרי.

 

בהשוואה לאל העברי:

1) הקארמה - בכל דתות הודו, הוא המעשה, הפעולה, ומגלם עיקרון מוסרי של אחריות האדם למעשיו ולגורלו.

2) אנאנקֶה - הגורל היווני. שם האלים אינם בהכרח מוסריים, והם נשלטים על ידי גורל עליון עיוור.

 

נוסח שני לעשרת הדיברות נמצא בפרשת ואתחנן, דברים ה' 6-21.

לאיגרת השבועית של 2013 . 1 . 31