הצטרפו לאיגרת השבועית

החוויה אינה על הבמה או על האקרן. היא בתודעתו של הצופה. תפקיד היוצר הוא ליצור קשר עם תודעתו של כל צופה. לקשר הזה אנו קוראים אהבה.


(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

 

18. משפטים: שמות כ"א - כ"ד

"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות כ"א 1).

 

"לא אגרשנו מפניך בשנה אחת פן-תהיה הארץ שממה ורבה עליך חית השדה. מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תפרה וירשת את הארץ" (שמות כ"ג 29-30).

פסוקים אלו מובאים בהקשר לירושת הארץ. לכאורה, מדובר בתחבולה מעשית פשוטה. אין לכבוש את כל הארץ בתנופה אחת. יש לעשות זאת שעל אחר שעל, דונם אחר דונם. בתחילת המאה העשרים, עם התפוררותה של האימפריה העותומאנית, היה נהוג הביטוי: "להרוג תורכי ולנוח!" הנימוק המוצג לשיטת כיבוש זו הוא טובת הארץ והאדם: "פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חית השדה". אפשר לטעון שזהו נימוק אקולוגי. אבל הכוונה היא שלאחר שכובשים עם אחד, או אזור אחד, יש לנוח. אחר כך יש ליישב את המקום, לאגור כוח, ולהמשיך בכיבוש. התורה מקבלת כמובנת מאליה את ההנחה שקיים צורך בכיבוש שטחים להתיישבות, נא לשים לב שתרבות הכיבוש מתגבשת עם תחילת השימוש במחצבים שהותכו לכלים ובראשונה לכלי מלחמה. אבל למונח כיבוש יש הקשר לא רק של ניצחון אלא גם של החזקה ואיפוק וכו'.

 

אבל לבד מהנימוק הביטחוני-מעשי, ניתן כאן רמז היסטורי, לא רק לתהליך ההשתלטות של העם העברי על ארץ כנען, אלא גם לתהליך השתלטותו של האל העברי על הארץ והרחבת השפעתו של המונותיאיזם העברי. העיקרון הדתי של אל יחיד התפשט בתהליך היסטורי ארוך. לפני הכיבוש ישבו בארץ כנען שבטים נפרדים ואוטונומיים, גם האלים שלהם היו אוטונומיים, מסמנים את רוחו ותפיסת עולמו של השבט, ולא היה אל אחד גדול מחברו. כיבוש הארץ בידי העברים, פירושו למעשה, לאו דווקא, או לא רק, כיבוש שטחים פיזי, אלא כיבוש תרבותי, כלומר, דחיקת רגליהם של האלים האחרים. הכובש העברי אינו מניח לנכבש להמשיך בפולחן האל שלו, כפי שהיה לפנים וכפי שיהיה לאחר מכן.

 

האימפריה הרומית ששלטה בעולם העתיק עד אמצע המאה הרביעית לסה"נ, השליטה בכל רחבי האימפריה את רעיון "השלום הרומאי". פירושו של שלום זה היה, בין השאר, שכל עם הנתון לשליטה רומית מקיים עם רומא זיקה כלכלית-תרבותית, כמובן לטובתה של רומא, אבל גם מחזיק בידו את חופש הפולחן התרבותי המקומי שלו, כל עוד זה אינו פוגע באינטרסים החיוניים של רומא. כך גם ארה"ב בשלהי המאה העשרים, וגם בתחילת המאה העשרים ואחת, עדיין נתפסת כמעצמה מרכזית, שתרבותה מתפרשת על פני העולם המערבי ועל חלקים נכבדים במזרח. היא מקיימת מערכת יחסים כלכלית-חברתית עם גרורותיה, אולם בדרך כלל, היא אינה פועלת לדיכוי התרבויות המקומיות, כל עוד אלו אינן מסכנות את ההגמוניה הכלכלית שלה.

 

קביעה זו יש לקבל בהסתייגות אחת לפחות. הזיקה הכלכלית-תרבותית פירושה לא רק קיום יחסי מסחר וכלכלה בין האימפריה לגרורותיה, אלא גם פלישה תרבותית של האימפריה לחיי היום-יום של הגרורה. לדוגמא: יחד עם עסקאות הנשק, המזון, התרופות וכל כיוצא באלה, מחדירה האימפריה לגרורתה גם מוצרי תרבות כגון אופנת לבוש, מוצרי צריכה, סדרות טלוויזיה, וכל כיוצא באלה. אלו יוצרים יחסים חד-סטריים עם התרבות הקיימת של הגרורה, לעיתים עד למצבי קונפליקט. עם פלישתה של התרבות האימפריאלית האמריקאית לישראל היא התקבלה כדבר מובן מאליו. רוב האוכלוסייה הישראלית אמצה את גינוני התרבות האמריקאית. לרוב זה היה אימוץ של תרבות חומר חיצונית. רק מיעוט באוכלוסיה, בעיקר משמרי תרבות מקומית, הציגו את הפלישה התרבותית כסכנה לערכי העם המסורתיים. הקונפליקט המהותי נוצר בעיקר בתקופות של שפל כלכלי ואז מתגבשת נטייה לחזרה אל ערכי תרבות מסורתית. ככל שהפלישה מתגברת ויוצרת מצבי לחץ ודיכוי, עלול לפרוץ מאבק בין שתי הישויות התרבותיות הללו. במצבים קיצוניים, כאשר המאבק התרבותי מסכן את האינטרסים הכלכליים של האימפריה, עלול הדבר להגיע להתנגשות אלימה. דוגמא לכך אלו המלחמות המקומיות בתקופת בית ראשון ושני בארץ כנען, כמו גם המלחמות המקומיות, האמריקאיות והרוסיות, במאה העשרים. על כן, מבקשות האימפריות לדורותיהן לשמר איזון עדין בין פלישה כלכלית-תרבותית לבין חופש תרבותי מסוים.

 

המונותיאיזם העברי נולד על רקע תרבותי שונה. כאמור, לשבטי העברים יצא שם של עם נוודים, תוקפן וקנאי (ע' בראשית ל"ד. פרשת שכם ודינה). קנאות זו באה לידי ביטוי בשאיפה להשליט תרבות מרכזית אחת ופולחן אחד, שבמרכזו האל העברי. תרבות זו אינה סובלנית לתרבויות אחרות או לאלים אחרים. אפשר לטעון שאחרי שיבת ציון, בימי עזרא ונחמיה, נפסק המאבק להשלטת המונותיאיזם העברי בקרב עמים אחרים, ומושם דגש על מאבק לאחידות הפולחן בתוך העם העברי. בשלהי המאה העשרים בישראל, מייצגת היהדות האורתודוכסית את אותה קנאות קלאסית, לפחות ביחסיה עם היהדות הקונסרבטיבית והרפורמית.

 

מכאן נגזר במונותיאיזם העברי גם החיבור שבין ארץ לדת, חיבור שאינו קיים במערכת האלילית הקודמת ליהדות. חיבור זה הוא חלק מהשילוש המקודש של ארץ, עם ותורה: ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל, המונחים ביסוד הפעולה של "גוש אמונים" מאמצע המאה העשרים ושל תנועת ההתנחלות בשטחי שומרון, יהודה וחבל עזה, לאחר מכן.

לאיגרת השבועית של 2013 . 2 . 7