(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

הערה בעניין פורים

"עד דלא-ידע בין ברוך המן לארור מרדכי",

תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ז, עמוד ב: "אמר רבא: מחויבים אנשים להתבסם בפורים עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. רבה ורבי זירא עשו סעודת פורים יחדיו ונתבסמו. קם רבה ושחט את רבי זירא. למחרת התעוררו רחמי שמים והשיבוהו לחיים. לאחר שנה אמר לו: בוא ונעשה שוב סעודת פורים יחדיו! אמר לו: לא בכל שעה ושעה מתרחש נס".

יש טוענים כי בפורים השמחה היא על כך שהיהודים יצאו ממצב של סבילות ועמדו על נפשם. זוהי תפיסה פסימית מעיקרה, ולו רק משום שאין אפשרות להגדיר את התנהגותם של היהודים בתפוצותיהם בפשטות כפסיבית או כאקטיבית. הם חיו על פי דתם, וכאשר מישהו קם עליהם לרודפם – הגיבו על פי דרכם באותו זמן – נמלטו על נפשם או עמדו להגן על עצמם.

מספרים על חוקר התנ"ך המנוח, איש "ברית שלום", פרופ' ארנסט סימון, שדגל בקירוב בין יהודים לערבים, שהיה נמנע מלהשתתף בטקס קריאת המגילה בפורים. הוא עצמו הכחיש את הדבר, אבל בעצם העלאת האפשרות של הימנעות מהשתתפות בטקס, נרמז הקושי ביחס לחג הפורים. בישיבות בירושלים היה נהוג לערוך השוואה לשונית בין יום הכיפורים לפורים: "כיפורים זה כמו-פורים". כביכול, שני הימים הם הפכים זה לזה, אבל בשניהם יש ממד של חשבון-נפש. ביום הכיפורים מוטל על שומר המצוות לצום, לרוקן את מערכת העיכול שלו, ולערוך חשבון נפש עם עצמו בתבונה ובנפש נקייה. בפורים, עם השתייה המופרזת של היין, הריקודים, וכל שאר פעולות השמחה "עד דלא-ידע בין ברוך המן לארור מרדכי", יכול להיווצר מצב של טראנס, המסיר את ההגנות של האדם, ומפיק וידויים, שהם בחזקת חשבון נפש. פורים הוא היום שבו ניתן היתר להסיר את העכבות מעל ליצר. כמו בחג השוטים האירופאי, גם כאן נהגו יהודים לבחור את שוטה הקהילה ולהמליכו כמלך ליום אחד. פורים הוא מקרה יחיד בלוח השנה היהודי, שבו ניתן היתר להפר את הסדר הטוב, ליצור אי-סדר מבוקר וזמני, שמטרתו פריקת מתחים שנצברו במהלך השנה כולה.

שו"ת יחווה דעת חלק ה סימן נ: "בסיכום: המנהג שנתפשט באחרונה בחוגי הישיבות, שבחורי הישיבה בוחרים להם רב פורים, אשר כטוב לבו ביין משמיע ביקורת על ראשי הישיבה מוריה ומחנכיה, תוך כדי הטחת עלבונות אישיים בדברי שחוק והיתול, הוא מנהג רע, ויש לבטלו כליל, ומצווה למחות בידם עד שיבטלו מנהג רע זה, שלא הותרה בפורים אלא שמחה של מצווה, ולא שמחה של הוללות וסכלות. ואסור אף להשתתף במושב לצים זה. וכן אסור לנערים ללבוש בגדי נשים, וכן לנערות ללבוש בגדי גברים, אף לשמחת פורים, שלא הותר לעבור על איסור תורה בשביל שמחת פורים. והגדולים מצווים לשמור על הקטנים, שלא להלביש אפילו לילד קטן בגדי ילדה, וכן להיפך. ושומע לנו ישכון בטח".

תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף יח, עמוד ב: תנו רבנן: אין הולכין לטרטיאות ולקרקסיאות, מפני שמזבלין שם זיבול לעבודת כוכבים, דברי ר' מאיר; וחכמים אומרים: מקום שמזבלין אסור - מפני חשד עבודת כוכבים, ומקום שאין מזבלין שם אסור - מפני מושב לצים. מה ביניהם? אמר ר' חנינא מסורא: נשא ונתן יש הבדל ביניהם. דרש ר' שמעון בן פזי, מאי דכתיב: אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב? וכי מאחר שלא הלך, היכן עמד? ומאחר שלא עמד, היכן ישב? ומאחר שלא ישב, היכן לץ? [אלא] לומר לך, שאם הלך - סופו לעמוד, ואם עמד - סופו לישב, ואם ישב - סופו ללוץ, ואם לץ - עליו הכתוב אומר: (משלי ט) אם חכמְתָּ, חכמת לך, ואם לַצְתָּ לבדך תשא.

פורים הוא יום התיאטרון השנתי של היהודי השמרן. עד למאה התשע-עשרה היה הביטוי הראשון לתיאטרון יהודי, ולמעשה הביטוי היחידי לו בארצות אירופה, ה"פורים-שפיל". בדרך כלל היתה זו תהלוכה חגיגית שבראשה צעדה דמות גרוטסקית של איש צבא ה"מרשליק". אחריו צעד גיבור היום "השוטה", ואחריו על סוס או חמור, הופיע רכוב "מלך פורים". בהמשך צעדו דמויות מקראיות, מעוצבות במידה רבה או מעטה של הגזמה. בתלמוד מוזכר מנהג שנקרא "משוורתא דפוריא". במאה הרביעית לספירה היה נוהג בקרב יהודי סוריה להעלות באש דמות של המן הרשע, עד שאסר על כך המושל תיאודורוס השני בשנת 410. בשנות העשרים למאה העשרים, נתחדשו בתל-אביב תהלוכות ה"פורים-שפיל" בגרסה מודרנית, בשם "עדלידע", בהנהלתו האמנותית של הרקדן והכוריאוגרף ברוך אגדתי.

--------------

20. תצוה: שמות כ"ז 20 - ל' 10

"ואתה תצוה את בני-ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" (שמות כ"ז 20).

"ואתה תצוה": שמו של משה לא נזכר בפרשה זו, אבל הציווי הוא אל משה, ואולי הציווי הוא אל מהותו של הנביא משה שמצויה בנפשו של כל אדם.

תחילת הפרשה בתיאור מפורט של בגדי הקודש לאהרן ובניו בבית המקדש. לאחר מכן מובאות הוראות האל לקידוש הכוהנים בטקס שבו דם הקורבנות ממלא תפקיד מרכזי.

"נר התמיד" עורר את השאלה, מהו "תמיד". יש גורסים שזהו נר הדולק כל העת. אחרים טוענים שהוא נר הדולק כל הלילה וכל הלילות אבל לא ביום.

מדוע ציווה הקב"ה על נרות המנורה שידלקו לפחות כל הלילה? מהמדרש (ויקרא רבה פרשה לא) משתמע שמצווה זו מסמלת את הברית שנכרתה בין הקב"ה לעם ישראל:

"בר קפרא פתח: 'כי אתה תאיר נרי' (תה' יח:כט). אמר הקב"ה לאדם: נרך בידי ונרי בידך. נרך בידי שנאמר: 'נר ה' נשמת אדם' (משלי כ:כז). נרי בידך 'להעלות נר תמיד'. אלא אמר הקב"ה: אם הארת נרי, הריני מאיר נרך". על בסיס התפיסה הזאת של זיקה ותלות שבין אדם לבין אלוהיו, מתקיים אורח החשיבה הקבלי.

במשך הדורות אף יוחס לנרות שבמקדש כוח על-טבעי, כשהתחילו להאמין שבכוחם להגן על עם ישראל. כך אפשר להבין את מאמצי שלטונות סוריה לבטל את הדלקת הנרות במקדש בימי אנטיוכוס ואת להיטות היהודים לחדש אותה מוקדם ככל האפשר:

"מצווה אחת יש להם, שאם לא יעשו אותה, יאבדו מן העולם, וזו הדלקת נר בבית המקדש, שנאמר 'להעלות נר תמיד'... כל מי שיש לו חלק בשבע נרות שהן מאירות תמיד בבית המקדש... אין ברייה יכולה להם, עמדו וטמאו כל השמנים שבבית המקדש, ולא נשתייר כי אם פך שמן שלא היו יודעים שהיה מונח תחת המזבח, ונעשה נס והדליקו מאותו פך קטן שמונה ימים" (י"ד אייזנשטיין, אוצר המדרשים, עמ' 192).

לרמב"ם פירוש רציונאלי. הוא טוען שמטרת מצווה זו היא שבני-אדם יתייחסו ביראת כבוד כלפי בית המקדש ועל ידי זה יגיעו גם ליראת שמים ולקיום המצוות המעשיות:

"הוצבה נכחו מנורה כדי לרומם ולכבד את הבית, כי הבית, שנרות דולקים בו תמיד והפרוכת שלו חוצצת בעדו, עושׂה רושם גדול על הנפש, והרי יודע אתה שהתורה מדגישה את האמונה ברוממות המקדש ויראתו, כדי שתושׂג לאדם היפעלות של שפלות-ברך ושל קלות-ערך-עצמו בשעה שהוא רואה אותו. הוא אמר: (את שבתותיי תשמורו) ומקדשי תיראו (ויק' יט, ל). הרמב"ם כרך פירוש זה בשמירת שבת כדי להדגיש את יראת המקדש" (מורה הנבוכים, מהדורת שוורץ, ג, מה).

ואולי לא בא אור הנר אלא להרחיק את תחום האפלה. משחר ימי האדם הוא חושש מן האופל, מן התכנים של עולם הרוחות החיצוני לו, או עולם היצר הפנימי של עצמו. שם שוכנים השדים ומרעין הבישין של חייו. כמו באותו שיר ילדים מיתולוגי שנוגע בקצות העצבים של החרדה: "באנו חושך לגרש, בידינו אור ואש. כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן. סורה חושך, הלאה שחור! סורה מפני האור!" (מילים: שרה לוי תנאי. לחן: עמנואל עמירן).

האור במובנו הפיזי והמטאפיזי, יחד עם ההתכנסות אל תוך הקהילה הם ערובה להשבת השקט הנפשי, ומכאן גם מובטחת למאמין הדרך להתעלות רוחנית.