הצטרפו לאיגרת השבועית

החלום הוא שיר לירי שכתבה אותו הנפש. החלום שואף להשיב את האיזון הנפשי. בתיאטרון החדר אנו עובדים גם עם חלומות ככלי ליצירה.


(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

 

21. כי תשא: שמות ל' 11 - ל"ד

"וידבר יהוה אל משה לאמר. כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם, ונתנו איש כופר נפשו" (שמות ל' 12).

"העשיר לא ירבה והעני לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת יהוה לכפר על נפשותיכם"! (שם: ל' 15).

 

מחצית השקל כופר נפש, בלי הבדל בין עני לבין עשיר, זהו מס גולגולת, ופירושו שהכול שווים בפני האלוהים, אבל לא שווים בין אדם לזולתו. מבחינה כלכלית יש פה חשש לאפליה - לעשיר קל יותר לשלם את מחצית השקל מאשר לעני. הגישה הבסיסית של התורה היא שהאל נמצא במרכז ההוויה, היהודי הוא עבדו הנאמן, והכול שווים בפני האל.

 

תפיסה חברתית הייתה מחייבת מס פרוגרסיבי: שכל אחד ישלם סכום יחסי לכמות ההון שברשותו. אפשר גם לטעון שנקבע שוויון בדמי הכופר כדי שלא לבייש את העני. אבל המקור לציווי הזה הוא דרישתו של האל ולא יכולתו של האדם לשלם. תפיסות חברתיות מתקדמות מחייבות לשים בראש סדר העדיפויות את האדם. תפיסה כזאת הנחתה, בין השאר, גם את התנועה הקיבוצית בישראל: "כל אחד על פי יכולתו, לכל אחד על פי צרכיו". העיקרון הנאה הזה חלף מן העולם הישראלי עם פלישת הקפיטליזם.

 

בפרשת תרומה נדרשים בני ישראל לתת "תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו" (שמות כ"ה 2). שם התרומה היא תמורה לאל על שנתן תורה לעמו, דבר שהתרחש בזמן עבר. בפרשה זו מדובר ב"כופר נפש"

 

[אבן עזרא, שמות, פרק כה: "(יז) ועשית כפורת כדמות מכסה. ואמר יפת, כי כמוהו לכפר עליו (ויקרא א, ד), כמו כיסוי חטאה (תהילים לב, א)].

 

כופר כוונתו לכפר על חטאים מן העבר ולמנוע צרות ופגעים בעתיד, מעין ביטוח חיים כולל. כופר הנפש מתקשר גם למִפְקדי-העם שנעשו בקרב בני ישראל לדורותיהם. דמי הכופר, השווים לכל נפש, משמשים מדד למספרם של בני הקהילה, והם בבחינת מפקד-עם. המפרשים מחלקים מפקדי-עם כאלה לשני סוגים: אלו שנעשו בשם אלוהים, ביד שלוחיו, ונועדו לקדם מטרות פנים-קהילתיות, ואלו שנעשו מטעם המדינה, ונועדו לעדכן את הנתונים במרשם האוכלוסין, למטרות שונות, כמו גם עדכון גביית מיסים.

 

פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פרשה ב ד"ה [ט] ר' מנחמא: "כל זמן שנימנו ישראל (במפקד-עם) לצורך – לא חסרו, שלא לצורך – חסרו. ואיזה זמן נימנו לצורך? בימי משה. ואיזה זמן נמנו שלא לצורך? בימי דוד.

"כי תשא [וגו'] ונתנו איש כופר נפשו. אמר לו הקב"ה, משה מיתה הם חייבים על שעשו את העגל, אלא יתנו כפרת נפשם ונתנו איש כופר נפשו, כיון ששמעו ישראל היצרו, אמרו על חינם היינו יגעים ובוזזים בתי מצרים ונוטלים את ממונם ולהשליך את ממונם.

 

גם היום ישנם רבנים שדעתם אינה נוחה ממפקדים שאינם באים ביוזמתם הם, ומשרתים מטרות חוץ-קהילתיות. שהרי הרבנים נתפסים בעיני צאן מרעיתם כנציגי האל עלי אדמות. זו הסיבה שחוגים חרדיים מתנגדים למפקדים שבאו ביוזמת המדינה, ומשתדלים לחבל בהם. כדי שחוגים אלו יסכימו להשתתף באופן לגיטימי במפקדי המדינה, נדרשת להם הסכמה מפורשת מטעם רבני העדה.

 

בבחירות לכנסת ה-19 בישראל, אחד הנושאים שדנו בו היה "שוויון בנטל". אמירה כללית זו התייחסה בעיקר לטענה שהחרדים בשיראל לא משתתפים הנטל השרות הצבאי, והיה בה גם הד למחאת ההמונים בקיץ 2011. בדיעבד נראה שקל יותר להפנות את תסכוליו של ההמון אל עבר קבוצת מיעוט מוגדרת ונבדלת, החרדים, מאשר לערוך שינוי יסודי במערכת האמונות והדעות החברתיות בישראל. על כן, כל עוד התפיסה החברתית הישראלית היא קפיטליסטית, ויש מדקדקים ומוסיפים "קפיטליזם חזירי", לא ייתכן שוויון בנטל אף לא באחד מהתחומים שעלו באותן בחירות.

 

בפרשת ויקהל פוקד האל ביד משה להביא תרומה למשכן, "כל נדיב ליבו". (שמות ל"ה 5), כלומר, כל מי שמתנדב לתרום סכום כלשהו, או שווה-ממון, מרצונו הטוב. התנדבות היא מלשון נדיבות. כופר הנפש הוא סכום קבוע שאין בו בחירה. זוהי דרישה מוחלטת. אבל התרומה לבניין המקדש, שהיא תמורה למתן תורה, נתפסת כעניין אישי-נפשי. כותבי התורה מבקשים לראות בה לא רק פעולה בעלת משמעות חברתית אלא גם אישית, ועל כן התרומה הזאת תלויה ברצונו של כל אדם.

לאיגרת השבועית של 2013 . 2 . 28