הצטרפו לאיגרת השבועית

מתן הביטוי לרגשות שלנו באמצעות היצירה, היא הדרך אל המצב הטבעי הנשאף של האדם, שהוא השמחה והאושר.


(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

 

22. ויקהל: שמות, ל"ה - ל"ח 20.

"ויקהל משה את-כל-עדת בני ישראל" (שמות ל"ה 1).

23. פיקודי: שמות, ל"ח 21 - מ'.

"אלה פקודי המשכן, משכן העדות, אשר פוקד על-פי משה, עבודת הלוויים ביד איתמר בן-אהרן הכהן" (שמות ל"ח 21).

בשנה לא מעוברת קוראים את שתי הפרשות האלה יחד. הן חותמות את ספר שמות, וגם את הדרמה הגדולה של הספר: טקס מתן תורה, כתיבת "עשרת הדיברות" (שמות כ' 1-13), ו"ספר הברית" (שמות כ' - כ"ג 33), במעמד הר סיני.

בפרשת ויקהל בונים את המשכן. בפרשת פיקודי מציידים אותו ומשלבים יחד את מרכיבי הפולחן. ואז מופיעים חמישה פסוקים, החותמים את פרשת פיקודי ואת ספר שמות כולו. האל יורד אל המשכן וקובע את מושבו בתוך עמו: "ויכס הענן את-אוהל מועד וכבוד יהוה מלא את המשכן" (שמות מ' 34). מכאן והלאה האל ילווה את העם בדרמות הבאות הנכונות לו: "כי ענן יהוה על-המשכן יומם, ואש תהיה לילה בו, לעיני כל-בית-ישראל בכל-מסעיהם" (שם: מ' 38). המשכן הוא הבית החומרי. הבית החומרי הוא משכן לרוח, שהמחשתה כאן היא בעמוד הענן.

 

מנקודת מבטו של יוצר, שתי הפרשות מתארות שלבים אחרונים בהפקת יצירה בימתית גדולה: עיצוב המשכן הוא כמו עיצוב הבמה. שילוב מרכיבי הפולחן הדתי דומה לשילוב מרכיבי הבמה ליחידה אמנותית אחת. זו החזרה הכללית לקראת המפגשים העתידיים עם הקהל, שבכל אחד מהם תתרחש יצירה מחודשת או חדשה.

כדי לעקוב אחר הרצף הדרמטי, יש לחזור אחורה, אל סיפור ההתגלות של האל לעמו, במעמד הר סיני. אבל גם מעמד זה הוא תוצאה של תהליך שהחל עם סיפור ההגירה מארץ כנען.

 

תחילה הייתה ההליכה למצרים. הגלות הבלתי נמנעת שהיא מנת חלקו של כל אדם-יוצר בין אם עזב את מקום הולדתו ברגליו, או היה גולה בארצו. אחר-כך היציאה ממצרים ושנות ההליכה במדבר, והמדבר כמקום המייצג את שלב הבשלתה של היצירה. ולבסוף הכניסה אל הארץ המובטחת ויצירת חיים עצמאיים. היצירה מבשילה ויוצאת לאור עולם.

זו הדרמה הגדולה, המשלבת בתוכה את הדרמה של מתן תורה, שהיא סיפור בתוך סיפור, משל בתוך משל.

 

התיאור הזה אינו מתייחס לדרמה המתרחשת לעתיד לבוא, בארץ כנען. זו מתחילה בספר יהושע עם כיבוש הארץ. זה החלום שהוגשם ושברו. לכאורה החומש הוא יצירה נפרדת מספרי הנביאים והכתובים, ובכל זאת הם נמצאים בסמיכות לחומש ולא במקרה. אם החומש מניח בסיס מוסרי לפעולתו של האדם, ספרי הנביאים והכתובים מלמדים על ההתמודדות עם אותו בסיס מוסרי. למה הדבר דומה? פעם שאלו את הפילוסוף הרברט מרכוזה: "אתה ואחרים כמוך מבקשים להקים את החברה המושלמת. מה תעשו כאשר זו תתגשם ותתקיים?" על כך השיב מרכוזה: נהרוס אותה עד היסוד ונתחיל לבנות אותה מחדש".

לאיגרת השבועית של 2013 . 3 . 7