הצטרפו לאיגרת השבועית

"ספר המעגל הפתוח - מרתק ומאתגר!" (פרופ' שמעון לוי, החוג לתיאטרון, אוניברסיטת תל אביב)


(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

 

26. שמיני: ויקרא ט' - י"א

"ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל" (שמיני: ויקרא ט' 1).

 

על שמיני נאמר שהוא היום שמחוץ לזמנו של אדם. בשבעה ימים ברא האל את העולם, כך נתפס הזמן בעיני האדם. היום השמיני הוא יום בעל משמעות רוחנית. ברית המילה נעשית ביום השמיני. בסוכות יושבים שבעת ימים והיום השמיני חג לאל, שמיני עצרת ושמחת תורה.

פרשת שמיני היא המשכה של הפרשה הקודמת, פרשת צו. שבעה ימים התקדשו הכוהנים למלאכתם, וביום השמיני הם מקריבים עגל בן-בקר לחטאת, ואיל לעולה, תמימים. באותו הזמן מצווים בני-ישראל להכין טקס הקרבת קרבן: "ואל-בני ישראל תדבר לאמר, קחו שעיר-עיזים לחטאת, ועגל וכבש בני-שנה תמימים לעולה. ושור ואיל לשלמים, לזבוח לפני יהוה, ומנחה בלולה בשמן כי היום יהוה נראה אליכם" (ויקרא ט' 3-4). "ותצא אש מלפני יהוה ותאכל על-המזבח את-העולה ואת החלבים וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם" (ויקרא ט' 24).

 

עד כאן הטקס כפי שהוא אמור להתקיים על פי הספר. זוהי ההיסטוריה של הפולחן המקובל. אבל מיד בהמשך, בפרק י', מתואר מרד הבנים:

"ויקחו בני-אהרן, נדב ואביהוא, איש מחתתו, ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני יהוה אש זרה, אשר לא ציווה אותם. ותצא אש לפני יהוה ותאכל אותם וימותו לפני יהוה. ויאמר משה אל-אהרן, הוא אשר-דיבר יהוה לאמר, בקרובי אקדש ועל-פני כל-העם אכבד, וידום אהרן" (ויקרא י' 1-3).

 

מה בקשו נדב ואביהוא, בני אהרן הכהן? הם אינם כופרים באל. הם מבקשים לעבוד לו על פי דרכם. הם מגישים "איש מחתתו" ומעלים קטורת. הם מבקשים לקיים פולחן אישי, שלא כמו הפולחן הכללי, המקודש על פי הספר. הם מעלים קטורת אישית, ובלשון הספר זוהי "אש זרה". קטורת היא בעיקרה חומר פולחני מקובל אצל אלים אחרים וגם אצל האל העברי. אבל לא בהקשר לפולחן המסוים הזה. אלוהים רואה במנחתם האישית סכנה גדולה והוא שורף אותם למוות. מדוע?

 

ראינו כבר בהזדמנויות קודמות שהאל קנאי לפולחן שלו. הוא אינו מוכן לקבל סטייה, קלה כחמורה, ממה שקבע לבניו. הסיפור מדגיש את חומרתו של הפולחן העברי, את נוקשותו ושמרנותו של האל, ואת סירובו לקבל כל אלטרנטיבה המוצעת על ידי הבנים. במילים אחרות: הוא מסרב לכל שינוי שלא נקבע על ידי מנהיגי העם בשמו. הוא סוגר את עצמו בפני כל חידוש. פירוש אחר: הסיפור מרמז על שריד לטקסים הפאגאנים הקדומים בארץ כנען, שבהם היו חונכים ומקדשים את המקדש, או מרצים את האלים, בהקרבת בני אדם.

ויקרא רבה (וילנא), פרשה יב  א: "רבי פנחס בשם ר' לוי אמר, משל למלך שהיה לו בן בית נאמן. מצאו עומד על פתח חניות והתיז את ראשו בשתיקה, ומינה בן בית אחר תחתיו, ואין אנו יודעים מפני מה הרג את הראשון, אלא ממה שמצווה את השני ואמר לא תכנס בפתח חניות אנו יודעים שמתוך כך הרג הראשון. כך (ויקרא ט) ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, ואין אנו יודעים מפני מה מתו, אלא ממה שמצווה את אהרן ואמר לו (שם, ויקרא י) יין ושיכר אל תשת, אנו יודעים מתוך כך שלא מתו אלא מפני היין. לכך חיבבו הכתוב לאהרן וייחד אליו הדיבור בפני עצמו, שנאמר, יין ושיכר אל תשת".

 

"וידום אהרן". כמה צער וכאב מגולמים בשתי המילים האלה. אהרן רואה את בניו נשרפים לעיניו ואינו אומר מילה, והשתיקה שלו מזעזעת יותר מכל מה שיכול אדם לומר. ולא רק זאת, אלא שהוא נדרש להמשיך במלאכת הכהן הגדול, כי האל דורש זאת ממנו. בעבודת הכוהן הגדול מתקדש העם. על אהרן לעשות את עבודתו אפילו אם אבלו כבד. להבדיל, ובלי שייגרם נזק לאדם או לזולתו, כך גם אדם-יוצר המקדש את עצמו לעבודת היצירה: למן הרגע שבו החלה היצירה לחיות, היא חשובה יותר מכל רגש אישי. ליתר דיוק, יש לשים גבול לחשיבותה, והוא הערך העליון של קדושת חיי אדם, הדוחה יצירה ולו תהיה זו חשובה מאין כמוה. אולם בתנאים אחרים, בכל רגע של יצירה היא חשובה יותר מרגשותיו של האדם-היוצר, או לחילופין: רגשותיו של האדם-היוצר גם הם חומר ליצירה.

 

אהרן הוא גיבור טרגי, והדרמה של חייו מזעזעת לא פחות מהדרמה של אברהם, שהלך לעקוד את בנו על המזבח בצו אלוהיו. אברהם בוחר את בנו האהוב לעקדה, ויש אומרים שמלכתחילה לא נתכוון לשחוט את הבן, אלא רק להטיל עליו את אימת האלוהים, וזה לעצמו מעשה נורא. אבל אהרן רואה את בניו הולכים לעשות את הפולחן האסור, ואינו עוצר בעדם. אולי הוא חושב לעצמו: "אלוהים, ראה נא את הילדים האלה. הם מאמינים בך. הם מבקשים להגיש לך מנחה אישית. אנא, קבל אותם, אפילו אם אינם פועלים בדיוק על פי הספר. אולי יימצא במעשיהם דרך לקידומו של הפולחן שלך". אלא שברגע זה האל אינו מבקש אמונה בלבד. הוא מבקש מילוי מדויק של המצוות. הוא מבקש לשמר מסגרת דתית שעדיין לא התייצבה לגמרי. הפולחן המונותיאיסטי זה אך יצא לדרך, והוא מבקש לשמר את הקיים בכל מחיר, ועל כן הנוקשות ביחס למילוי המצוות הבסיסיות, המהפכה עדיין לא הושלמה וכבר היא אוכלת את בניה.

 

ואולי ניתן להסיק מהסיפור כוונה נסתרת: לא בא הסיפור על בני אהרון אלא ללמד אותנו על הפוטנציאל המהפכני שבתורה, זה המתגלגל אחר-כך אל הביטוי שאמר האל בסוגיית תנורו של עכנאי: "נצחוני בני, נצחוני" (תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף נט עמוד ב): ההלכה חייבת להיות אקטואלית, כי "לא בשמיים היא" (דברים ל, 12) כי ניתנה תורה לבני אדם לעשות בה לתיקון עולם ע"פ התנאים המשתנים בכל עת.

לאיגרת השבועית של 2013 . 4 . 4